אתמול בלילה עלתה לי בראש שורה מהשיר החקלאים של שולי רנד, 'והשמיים לא רוצים לבכות'...
אז חשבתי קצת על העניין הזה. לכאורה זה מוזר הדימוי הזה של הגשם לדמעות. כאילו, בכי ועצב אמורים לבוא כשהבנים לא שומעים בקול אבא, וכאן דווקא זה שאין בכי מסמל את הצער הזה?
אולי בעצם הבכי של האדם מוביל לבכי של השמיים. כשאדם משתוקק, ורוצה, אז הוא גם בוכה. אם לא אכפת לי ממשהו, אני לא אבכה עליו. בכי נובע מרגש עמוק! ורגש עמוק זה רק כשיש קשר עמוק לדבר. אם אכפת לי, ואני רוצה, ומנסה, ונופלת, וקמה, ונכשלת, ובכל הכח מתרוממת שוב, אז כל התהליך הזה יהיה מלווה בהרבה בכי, דמעות טהורות של רצון, דמעות של כיסופים!
כל החיבור העמוק שלי לה', יוצא בבכי, מתבטא בבכי, והבכי הזה כל כך משמח אותו. את האבא שלי שיושב ואוסף את הדמעות. אחת ועוד אחת, לגשמי ברכה!
אותי זה שימח מאד! בתור אחת שכל חייה בוכה בערך
