היי לכולם,
חייבת קצת לפרוק לפני שאני הולכת לישון. הרגשות בפנים לא פשוטים לי. מצאתי את עצמי בשנה האחרונה פגועה עמוק מכמה חברות . אני מדברת על חברות שחשבתי שאני אבחר בהם בתור מלוות שלי ביום החתונה שלי כשאני אתחתן בעז"ה. ופתאום החלום הזה התנפץ לי! אני מנסה לשחרר כרגע אבל זה כל הזמן חוזר אליי בבום. הרגשות הכואבים האלה, הכעסים, הלב השבור הזה שאיבד אמון, האובדן הזה. וואו איך שזה כאב! חלק לא עשו שום דבר כדי להיפגש כשאני ניסיתי, חלק גרמו לי להרגיש רע במקום לעודד אותי ואמרו מילים פוגעות, חלק שאפילו לא היו מסוגלות להגיד: אנחנו פה תמיד בשבילך . אני יודעת שכל אחד עובר תקופה ובמיוחד בתקופה הלא פשוטה הזאת של הקורונה אבל ביכיאתתת ראבקקק למה אין אף אחד שיהיה שם לצידי???!!!? למה רק אני נמצאת שם בשביל אחרים אבל ברגעי אמת כולם נוטשים?!! בגיל 30 למי יש עצבים לחפש עכשיו חברות חדשות שיכירו אותי ואת כל השטויות שלי. אני רוצה את החברות הטובות שלי בחזרה! אבל לא ככה, לא איך שהם מתנהגות כרגע! פעם הרגשתי אכפתיות והיום פשוט כלום! איפה הן נעלמו פתאום? כל כך אהבתי אותן וגם הן אותי אבל אני מרגישה שאני כבר לא מכירה אותן. הרגשתי שהם אלה שיהיו איתי שם בהכנות, בהתרגשות. החתן עוד לא הגיע אבל כל הזמן אני במחשבות של יואווו בורא עולם מה יהיה??!!? אני לא רוצה לעשות את הדרך לחופה שלי לבד! אני בחורה מדהימה וטובה שראוייה לטוב אז למה זה היה צריך לקרות ולמה ככה כואב לי עדיין?? איך משחררים את הפחד הזה כבר? זה נמצא במחשבות שלי כבר הרבה זמן...
מה בורא עולם רוצה להגיד לי פה? איך מתחזקים במצב הזה? תחזקו קצת באמונה..משהו..
לילה טוב ושבוע טוב...

