העולם הוא חולצת אוברסייז ואת גוף שהגזרה הזו לא ממש מחמיאה לו. הכל משונה וכואב, כי את נולדת מחדש-ישן ומבינה שכבר נולדת פעם ובעצם את בעולם כבר אשכרה 16 שנים ושום דבר לא התחדש בזמן הזה אבל בעצם הכל התחדש ואת עובדת על טייס אוטומטי אבל גם הרגש לא מפסיק לעבוד ואת לא יודעת מה לעשות עם עצמך, כי הכל רגיל ולא מה שציפית וזה נורא נורא מכאיב לך. את חושבת על הלב שלך שפשוט לא מתייאש וממשיך לפעום וממשיך וממשיך וממשיך וזה פלא עצום שהעיניים שלך מתמלאות בדמעות כשאת חושבת עליו, אבל העיניים שלך מלאות בדמעות גם כי את לא מבינה למה את ככה מיואשת והלב שלך פשוט מסרב להפסיק לפעום. למה זה כל כך מובן מאליו לכל אנשי העולם שלב פועם במשך 80 שנה ולא עוצר לרגע, למה זה הגיוני, ולמה אז, בפעם הראשונה, כשהיית עובר קטן בשבוע 7, הלב שלך פעם בפעם הראשונה מאי פעם והוא המשיך! הוא המשיך והמשיך ולא הפסיק לרגע אחד מאז, איזה פלא את לא קולטת את הפלא הזה את פשוט לא קולטת לא קולטת לא קולטת את החיים האלו שממשיכים בכוח האינרציה ולא מפסיקים גם כשהחלום הכי גדול שלך הוא שהכל יעצור רגע ויתחיל מחדש, כי נמאס לך מהחיים האלו שככה מתפוצצים לך מול העיניים. את מסתכלת על העובר הקטן שהיית, בראש שלך הדבר היחיד שאת רוצה לומר לעובר, אל תתן לאינרציה לסחוב אותך, אל אל אל, אל תתן לחיים האלו לקחת אותך ולסחוף אותך אליהם ברגע אחד, בהרמוניה של בכי ופחד וכאב ואושר, אל תתן. את רק רוצה לצעוק לעובר הקטן ההוא שלא יתן להתרגשות שבפעימות הלב לסחוף אותו אל החיים, את רוצה שהכל יעצר לפני שיהיה מאוחר מדי! למחשבות שלך מתפרץ פתאום גל האור ההוא שחשבת שהעיניים שלך לא יזכו לראות יותר, בתוך הכאב אוי הכאב כמה כואב לך זה לא הגיוני בכלל הכאב הזה, האור הדקיק הזה עובר וחודר את כל השכבות שעטפו אותך כל הזמן הזה ונותן כמו כיף קטן לעובר ההוא ואז קצת מתעמעם. זאת אומרת, האור הקטן יצא מתוך הגוף שאת רואה ממש מול העיניים, ונתן לך, העובר הקטן, ליטוף נעים של שמש חמה. כן, את בת 16, עובר קטן. ומגיעה לך שמש חמה. ואור. העיניים שלך רק מחפשות כל הזמן את האור.
יהי הכל
שייך לכל שיוכל להיטיב עימו
שיוכל להטיב עימו
הילד לאישה האימהית למען יגדל
העגלה לעגלון הטוב למען ינהג בה היטב
והאדמה, למשקים אותה מים למען תתן פריה בעיתו