נזכרת ביום ההוא שרציתי מישהו קרוב שאוכל לדבר איתו והוא יבין אותי.יכיל אותי. השתוקקתי לעזרה שלא הגיעה.
לתמיכה
להבנה
להקשבה
והעיניים שלי דומעות. הדמעות מטפטפות על המסיכה ואני מנגבת אותן מהר. רק שלא ישימו לב.. רק שלא יבחינו שהעיניים של אמא דומעות.
נכון. אמא יכולה לבכות ליד הילדים שלה פעם ב.... לעיתים רחוקות.. אבל אין לי כוח שישאלו אותי למה אני בוכה?
ואני שואלת את עצמי
למה אני נותנת כוח לזכרונות? ? אני לא יודעת אם אפשרי למחוק את הזכרונות. אני יודעת שאי אפשר לחזור במנהרת הזמן אחורה לשנות את העבר. אי אפשר .
אבל לפחות שלא אתן לזכרונות להרוס לי את ההווה והעתיד. לא לתת למחשבות הטורדניות לנגוס לי בחיים הטובים. לסמוך על אבא
אבא שבשמיים.
שמיים

