שלהדחיק רגשות ותחושות מסוימות שמציפות אותנו זה לא בריא ולא טוב

כעס, עצבות, שנאה, גאווה, קנאה, דאגה...

ובכל זאת אנחנו נדרשים לעשות זאת כחלק מתיקון המידות שלנו

אני תוהה מתי זה נכון ובריא ומתי זה כבר נחשב כדבר שלילי

ואם זה תמיד חיובי - אז למה התורה דורשת ממנו מצב כזה של הדחקה והעלמת הרגשות?

זה להתעלות מעל הרגש האוטומטי 

ולהגיב במתינות ואמונה*

כך שהרגש האמיתי שהתעורר מעצם החוויה מודחק לפינה

(וכשהאמונה מעורערת.. אז זה הרבה יותר קשה, ויותר נתפס כהדחקה, בעיניי לפחות)

זה לדחוק?

*"כך שהרגש האמיתי שהתעורר מעצם החוויה מודחק לפינה"

אני טועה?

אני מניח שצריך לעבוד על עצמנו עד שאנחנו מרגישים שזה כבר עמוק מדי לתוכנו ואז לעצור

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....