שמתפוצצת בזמנים של סיר לחץ.
מה שמוכיח שבבסיס שלה משהו לא עובד טוב.
השאלה לא אם ילדה בת 3 מסוגלת לאסוף משחקים או לא,
השאלה מה עובר על ילדה בת 3 שמתעקשת לא לאסוף את המשחק.
זה טבעי לצפות מהבכור שלך להרים וגבעות ולהיבהל איזה מן ילד חסר אחריות הוא יהיה אם לא נציב לו רף גבוה שכולל את כל מה שילדים בני גילו מסוגלים לעשות ומה אנחנו משדרים לו ואוי ואבוי. ואיזה מין הורים אנחנו אם נוותר לו.
איך כתבו פה?
עם הזמן ועם הניסיון מקבלים פרופורציות.
אני לא רוצה שזה ישמע מתנשא, אבל בואי נבדוק מה הגיל של הבכור של מי שמאוד חשוב לה להפגין לילד ה3-4 שלה שהוא מסוגל ויכול ולהתעקש על כך שיסדר את המשחק,
לבין מי שחושבת שיש מצבים שנכון לשחרר ופשוט לא לבקש כשיש מספיק דברים אחרים להתעקש עליהם.
וזה ממש ממש לא רק בשרשור הזה,
אני מדברת על הגישה בכללותה.
וכשהבכור שלי היה בגיל הזה לחלוטין הייתי בקבוצה הראשונה ולא רק כי הוא באמת נולד עם יכולות גבוהות. אלא כי הוא נולד לאמא עם ציפיות גבוהות באופן כללי בחיים.
ולגבי הבקבוק בעונש זה בהחלט על רקע של עימותים בלתי פוסקים וכתבתי את זה בהקשר הזה. אז להשליך על הגן זה פשוט לא קשור.
כשילדה בת 3 שופכת בכוונה מים על הרצפה היא עושה את זה בשביל לבדוק את התגובה. זה לא ילד בן שנה ששופך. ואם התגובה שלנו תהיה באופן הכי צפוי לתת עונש, אנחנו רק מזינים את הלופ הזה.
כדי לשבור את המעגל, מבלי לוותר על מה שחשוב לנו, אפשר לפנות לדרך יצירתית ולשים את הבקבוק בעונש.
הילד קולט את הגבול באופן מאוד ברור אבל נתנו לו את האפשרות לצאת מהמצוקה שהוא נכנס אליה בלי עימות ישיר.
בעימות ישיר יש מנצח ומפסיד.
אם ניכנע- הילד ניצח וההורה הפסיד.
אם נכעס/ נעניש- ההורה ניצח והילד הפסיד.
אנחנו לא מפחדים מהעימות, אנחנו מנהלים אותו ואנחנו נחליט מתי ואיך לתווך לילד את הכלל שלא שופכים מים מהבקבוק לרצפה בכוונה.
אבל ברגע העימות עצמו כשאין הקשבה ושיתוף פעולה, והאווירה נעשית טעונה, אז המטרה לעצור את השיח ולא להידרדר למקום של:
בדיקת גבולות
עונש
התמרדות של הילד
צעקות של ההורה
בכי ותסכול של הילד
וחוזר חלילה.
כששמים את הבקבוק בעונש זה לא כי הוא אשם, וברור שלא שייך "לכעוס" על הבקבוק (איפה כתבתי את זה?) כי אנחנו לא מנסים לחנך את הבקבוק במקום את הילד,
אלא ברגע ששמנו את הבקבוק בעונש לא ויתרנו על מה שחשוב לנו והסברנו את הכלל באופן שאינו משתמע לשתי פנים ובמקביל פעלנו באופן בלתי צפוי מבחינת הילד ועד שהוא יחשב מסלול מחדש של מה קרה פה ואיך אני אמור להגיב לתגובה של אמא (אם הילד היה חושב מספיק מהר הוא היה קולט שהוא אמור לבכות ולצרוח עכשיו) כבר שינינו נושא ויצאנו מהעימות הזה הספציפי.
ולגבי התקופה הקשה אני הכי מבינה בעולם אבל בהסתמך על מקרים קודמים, אני חושבת שהבעיה היא בעיקרון ובגישה וברצון לא לשחרר ולהשיג הכל מהכל,
שזאת גישה של אמהות חזקות עם יכולות גבוהות וציפיות גבוהות קודם כל מעצמן מבן הזוג ואח"כ מהילדים (אני לא מדברת על אף אחד ספציפי אלא על הגישה)
שזה מרשים כשלעצמו אבל לא תמיד תואם מציאות. עובדה.
ודווקא כי זה עניין של אופי אני לא דואגת בכלל לעתיד. אמא שחושבת שהיא מסוגלת לקלח את הבנות שלה כל יום תעשה את זה ברגע הראשון שיהיה אפשרי לה גם אם עכשיו תשחרר את הנושא לפרק זמן מסויים.
ואני כותבת דווקא כי הייתי במקום הזה עד שגיליתי שמשהו לא עובד. או לא תמיד עובד.
דווקא כי זאת תקופה קשה אני מאמינה בלשחרר יותר כדי לצמצם את מספר העימותים שצריך לנהל מדי יום למינימום שאנחנו מסוגלים לעמוד בו.
ואם אנו מרגישים שעומד להיווצר עימות שאין לנו כח לנהל אותו,
אז יוטיוב/ הפתעה/ פינוק בהחלט יכול לעזור ועדיף.
כמו שכתבו לקרוא לכל הילדים לסדר את הבית ובתמורה להזמין פיצה
ככה גם אם אמא לא יכולה לזוז מהספה השגנו שיתוף פעולה של הילדים בדרך שמחה וגם סגרנו את הפינה של ארוחת הערב ומנענו עימות שאין לנו כח אליו אז ננהל אותו בהזדמנות אחרת והכל יהיה בסדר.
אם באופן קבוע נמנע מעימות ונזמין פיצה אז את צודקת שהילדים יגדלו וירגישו שאין להורים עמוד שדרה,
אבל אם זה מדי פעם אז הילדים יגדלו עם עמוד שדרה וגם ילמדו שהחיים מורכבים וניתן לפעמים לצאת מה"כללים".
כל עוד הכל בשליטה ותלוי בבחירה שלנו.
לא יודעת כמה הספקת להכיר אותי או את ההתנהלות שלי מול הגדולים שלי, הדבר האחרון שצריך לחשוד בי זה שאני בעד לשדר לילד שהוא לא מסוגל...
תשאלי את
@מק"ר@השם בשימוש כבר@מיואשת******ועוד ניקיות שמנסות לדייק אותי מתי להתעקש לחנך וללמד ומתי לשחרר גם כשמדובר בשני הראשונים שלי...
רוצה דוגמה טריה?
מעשה שהיה בשלושה אשלים במקרר ושלושה ילדים רעבים, אמא התחילה להכין ארוחת ערב מבושלת ובמקביל בן ה9 ארגן אשלים עם גרנולה לפתיח לארוחה.
אמא לא ידעה שנשארו רק שלושה אשלים.
אכל בן ה9 שני אשלים,
אכלה אחותו בת ה3 אשל אחד
ולבת ה7 לא נשאר.
מה עשתה אמא? הסבירה לבן ה9 את הסיטואציה ושיקפה לו את חוסר ההתחשבות.
מה הלאה?
שלחה אמא את הילדון לסופר שיקנה אשל לאחותו.
חזר הבחור עם אשל אחד לאחותו ובזאת חשב בליבו שנגמר הסיפור והתפנה לענייניו.
אך אויה. אמא לא חשבה שבכך תם הסיפור. ולמה?
כי אם בן ה9 אכל שניים, למה שבת ה7 תסתפק ב1? אולי היא גם רוצה שניים, כמוך?
(ובינינו, מי יוצא לסופר לקנות אשל אחד??? אתה יודע שאצלנו אוכלים בעשרות. אז בסדר אל תקנה עשרים כי זה כבד אבל תקנה כבר רביעיה או שתי רביעיות, אההההה הבן של אבא שלו)
מה אתם הייתם עושים?
אז תיאוריות זה נחמד, אבל לפעמים צריך גם את הניסיון הפרקטי להבין מתי להתעקש לחנך בן 9 עייף ורעב להתחשב באחותו ואם לא נצפה ממנו יגדל פרזיט, ומתי להסתפק מקסימום בהסבר ומתי זה פשוט יבוא מעצמו.
ופה למשל היה מעניין לשמוע את מי שיש לה כבר גדולים 12-14 ולא רק 10-12 כי בכל זאת כשיש לך כמה שעברו את הגיל הזה הראייה היא רחבה יותר ואתה גם חשוף לאחרים שעברו דברים דומים.
ושורה תחתונה להגיד לך שאני לא טועה לפעמים? אי אפשר להגיד.
כי אנחנו בתהליך למידה כל הזמן. וזה בסדר גמור לטעות, רק שצריך לרצות לפתוח את הראש וללמוד מה ואיך לתקן
)
יש יותר מדי פרטים ודברים שצריך לשים לב אליהם, שאין לי כוח…