היו שני מסלולים,
הלכתי בראשון
בבת אחת סטיתי
חזרתי לאחור
בדהרה קדימה-
בכיוון הלא נכון.
לאורך השבילים,
נפגשת בשלטים
צמתים זכורים מפעם
יפים ועזובים.
איבדתי תכיוון
אך לא את השעון
שלא עוצר לרגע
דופק עליי כל יום
רוצה שאספק לו
את היעדים של תום
לפני שבלי לשאול
ברחתי מהמסלול.
והיום אני בלי אמא
באמצע שביל תלול
מה אפשר לומר?
ילדה צריכה לגדול...
זה לא אותו דבר
להתחיל מהמקום.
להיזכר באומץ,
ביושר, באמון,
כל אלו שרכשתי
ואז איבדתי לשממון.