לפורים יש ריח. יש לו ריח של מצב קבוע שלי. יש לו ריח של אנשים שמנסים לאבד את עצמם בלי אמצעים. יש אנשים שמשקיעים, הולכים מתכננים, עולים על צוק, קופצים ממנו. משאירים מכתב.
יש אנשים עניים. בלי אמצעים, בלי כח וסבלנות. בלי יכולת לחשוב על לכתוב. פשוט שותים ושוכחים. שותים ובורחים. שותים כדי לשמוח, שותים כדי לרקוד.
היפה באלכוהול זה שהוא עולה מהר למוח, בלי לעשות בעיות. אתה לוקח שוט מכוס ונהיה לך טוב רגוע ופשוט. אתה יכול לרקוד ולחייך עם שיניים. אתה מת.
בבטן מתערבב לך כל החיים לעיסה דביקה ומצולקת. בחוץ אתה מאושר.
בכיתה המורה אמרה שחצאית קטנה. זה לא צנוע. להיות אשה עם חצאית קטנה, זה לא צנוע. להיות אשה שיש לה בראש צבעים צבעים. כחול. הרבה כחול. זה לא צנוע.
להיות.
להיות זה לא צנוע.
תמיד ידעתי שכל הדיבורים על: נולדנו לאהוב הם בולשיט, ותמיד גם תמיד היתה בי נקודה שאמרה, שחר, תקשיבי לך. נולדת לאהוב. נולדת לחיות. נולדת לעוף. ואז אמרתי לעצמי, שחר. תסתמי. תמשכי את החצאית למטה, תעשי צמה. תהיי צנועה, תסתמי. תסתמי. תסתמי.
תמיד רציתי להיות ילדה טובה. תמיד רציתי יותר לדבר עם בנים. בנים יותר מעניינים. חלאס. בנות הן דביקות ומעצבנות. ככה נולדתי.
תסתמי. תסתמי. תהיי ילדה טובה.
יש בקבוקים שקופים ויש כאלה שיש להם צבע. יש בקבוק אחד של וודקה זולה של אנשים בלי כסף. שקוף כחול. משהו בין מה שאני למה שאני צריכה להיות. חצי שקופה, חצי כחולה. הו דמט.
לאהוב זה מלאכה, לפחד זה התחלה של דרך.
לרקבון יש משמעות. תמיד יש לו משמעות. כשאתה נרקב אתה נמצא בתהליך של צמיחה. התחלת ההתחלות של הצמיחה.
כשלי נמאס מאלוהים אחרים שמכרו לי שתיתי הרבה חומר שהעלה לי למוח את הסעיפים. כל הסעיפים שלי רוקדים. הכל מעורבב.
ילדות מקיאות במוניות, גברברים מנסים להרשים.
נולדתי לאהוב. הפחד הוא שער.
אני הוא שער.
לשייך משהו הופך אותו לשלי, לחלק ממש מעצמי.
פעם היה לי מנהג להגיד קודם, הי חברה, יש לי כפירה רגע. ואז לדבר.. אחר כך פשוט דיברתי. שייכתי את הכפירה אלי. שייכתי אותי למשהו שרחוק ממני וקרוב אלי בו זמנית. התבלבלתי.
היום אני יכולה להגיד, אני לא כופרת. יש לי הרהורים. אני לא כחולה. אני צבעונית. אני לא לא צנועה. אני אשה. אני אשה שנולדה לאהוב.
גרפיטי תמיד היתה התמכרות שלי, עוד אחת מההתמכרויות, היו זמנים של ריסוסים שחורים ענקיים ולא מובנים, היו זמנים של אלכוהול וגברברים שמנסים להרשים. עכשיו יש זמנים שאני עומדת באמצע השוק והכל שקט ולילה. ואני מרססת לב, חי ופועם ואדום ואנושי, עם עורקים קדמיים ואחוריים ומתפתלים וכותבת בצד, ואהבת את עצמך.
את ה' אלוקיך, תאהב אחר כך, תאהב אחרי שיהיה לך אותך. אם לא יהיה לך אותך, ותצטרך לאהוב את ה' אלוקיך, עם איזה לב תעשה את זה?
הכל בסדר. תאהב את עצמך. תאהב אותך עד שתרגיש. ואז תוכל להרגיש את ה' אלוקיך. אתה תרגיש אותו.
באחד משיחות ה- הי חברה, יש לי דברי כפירה (לפני השייכות) אמרתי שלמה נראלכם שבתנך יש כל כך הרבה סיפורים זימה ואהבה ומלחמות?! כי אלוהים אז היה צעיר, היה לו סבלנות אלינו. חה. איזה נס שלא שייכתי את זה. הירהורים הם לא אנחנו. הם שער.
לה' יתברך יש את הלב הפועם והחי והאנושי שלי. והוא אוהב אותי. ואני לא צריכה לשתות כדי לחייך עם שיניים. ואני לא צריכה להרגיש טוב כל הזמן, אבל אני צריכה להאמין שאני רואיה לטוב הזה כל הזמן. כי כל הזמן יש טוב. והפחד ימח שמו, הפחד הוא שער.
אביתר אומר, אביתר יודע.
לי יש לב חי ופועם ואנושי. ולב חי ופועם ואנושי רק הגיוני שהוא יפחד, וזה בסדר. העיקר הוא הידיעה.
יש צוקים שקופצים מהם ומתים, נכון. ןיש צוקים ששוכבים בהם ובוהים בשמש ששוקעת.
לשמש ששוקעת יש ריח של חיים. לפורים שלי יש ריח חדש.
ה' יתברך שייך לי. (שייכות.)