סיכום חיי בעצם.
לא יודעת. כלום.
לא רוצה. כלום.
לא מסוגלת להחליט. כלום.
והכל כואב.
החיים דפוקים.
וכל יום אלוהים צוחק עליך שוב.
ונראה לך שאם זה דפוק, אז בואי תראי מה דפוק באמת.
וזה נורא.
לישון.
לקום.
לחשוב.
לא מסוגלת לחשוב.
ושבת זה סיוט.
אבל יום ראשון יותר.
וכואב לי כל הגוף.
ובשבת כבר דמיינתי את עצמי עם קרחת נוצצת.
ואת כולם בלוויה שלי.
כי אני סתם משוגעת.
וכאב אוזניים לא גורם לסרטן.
אבל עדיין.
הייתה בי קצת שמחה כזאת.שמחה על למות.
בלי להתחרבש על זה.
שמחה כזאת כשמחליטים לך פשוט.
אבל אז הפסקתי לדמיין.
וקלטתי שאני עדיין פה.
עם כאב ראש.
ושבוע עד לרופא.
ובנתיים נחכה.
והכדור לא עובד.
וואי.
זה נורא.
החיים דפוקים.
וחברות שלי דפוקות.
לא דפוקות ככה,כמו החיים.
אלא כי החיים דפקו אותם.
הם שתיהן כזה לב ענק.
אבל החיים שרטו אותם.
בדיוק כמוני.
אולי יותר ממני.
ואולי לא.
מי אני שאוכל להשוות?
ועכשיו רק כואב לי.
וזה ממלא את כל הראש.
אבל מחר קניות.
שונאת קניות.
שונאת.
הכל.
ואיך אני אשרוד באולפנה?
לבד.
ארבעה ימים?
אני כל כך צריכה אותם.
וואי.
הצילו.
בא לי פשוט לא לקום.
או להיות אחרי ממש.
בת עשרים ושש.
גיל החלומות שלי.
להחליט.
לצאת?
להישאר?
אעעע.