לפעמים כל הדבר שאנחנו צריכים זה חיבוק. ילד קטן שרק צריך חיבוק מתהלך בעולם. אלפים מאותו ילד קטן מתהלכים בעולם ומחכים לחיבוק הזה. אנחנו הילד הקטן הזה שמתהלכים פה, אבודים, ומחכים לחיבוק. למילה טובה אמיתית שיוצאת מלב ונכנסת ללב. כי זה ככה, לבבות מחוברים אחד לשני באינפוזיה וגם לקשוחים שבאנשים קשה לעצור את השרשרת הזאת. לא לקחת חלק מלב שמונח על לב שמונח על לב. ערימת לבבות בקצביה שהולכים ומחכים למי שירצה אותם לא כי הם עוד סתם לבבות במדפים של הסופר. למי שיבחר אותם במיוחד, למישהו שירצה אותם, שיראה שהם טובים.
האנשים שראיתי היום, הצורך בחיבוק צורח להם מהעיניים. רואים חיבוק, אומרים חיבוק, צועקים חיבוק, מתחננים חיבוק, זורקים חיבוק ושותים חיבוק. הולכים אבודים, הכל מעטפת של שקר. כדי לא להפגע. כדי לא לקבל חיבוק שהוא בעיטה. כדי לא לפתוח את הזרועות לחיבוק ולהפגע.
יש אנשים מיוחדים שיודעים חיבוק מהו. אלה שיודעים גם אהבה מהי. מה הערך האמיתי שיש פה אצלנו, בערימת לבבות אצל הקצב בסופר. האנשים האלה הולכים ומחבקים ומנשקים ומלטפים ודואגים ולאט לאט אולי גם פותחים לבבות. הילדים לא יודעים לרצות חיבוק. וגם אם הם נותנים שיחבקו אותם הם מעבים את הלב כל הזמן. לעבות כדי להישמר. לקפוא כדי להמשיך לנשום. אולי אחרי כמה חיבוקים, אחרי השלבים של הקפיאה ואז הדחייה ואז השוק ולאט לאט גם הם פורשים ידיים, לוחצים עוד טיפה את החיבוק, נותנים לו להימשך, נותנים לעצמם להסיר את ההגנה, את השכבת עור המיותרת הזאת. המיותמת. אחרי זה אולי שוב המסכה לא תהיה מיותמת, אולי היא תשוב לשימוש, אבל היא כבר ירדה פעם אחת, והיא יכולה לרדת שוב.
הילדים האבודים גדלים ומחובקים ומחובקים ומתחבקים ומתחבקים ואז לומדים לחבק. לחבק באמת. לתת את עצמם לאחרים שזקוקים להם. הם הולכים ברחובות ומחבקים את הילדים האבודים. מחבקים את עצמם.
האנשים שראיתי היום, הצורך בחיבוק צורח להם מהעיניים. רואים חיבוק, אומרים חיבוק, צועקים חיבוק, מתחננים חיבוק, זורקים חיבוק ושותים חיבוק. הולכים אבודים, הכל מעטפת של שקר. כדי לא להפגע. כדי לא לקבל חיבוק שהוא בעיטה. כדי לא לפתוח את הזרועות לחיבוק ולהפגע.
יש אנשים מיוחדים שיודעים חיבוק מהו. אלה שיודעים גם אהבה מהי. מה הערך האמיתי שיש פה אצלנו, בערימת לבבות אצל הקצב בסופר. האנשים האלה הולכים ומחבקים ומנשקים ומלטפים ודואגים ולאט לאט אולי גם פותחים לבבות. הילדים לא יודעים לרצות חיבוק. וגם אם הם נותנים שיחבקו אותם הם מעבים את הלב כל הזמן. לעבות כדי להישמר. לקפוא כדי להמשיך לנשום. אולי אחרי כמה חיבוקים, אחרי השלבים של הקפיאה ואז הדחייה ואז השוק ולאט לאט גם הם פורשים ידיים, לוחצים עוד טיפה את החיבוק, נותנים לו להימשך, נותנים לעצמם להסיר את ההגנה, את השכבת עור המיותרת הזאת. המיותמת. אחרי זה אולי שוב המסכה לא תהיה מיותמת, אולי היא תשוב לשימוש, אבל היא כבר ירדה פעם אחת, והיא יכולה לרדת שוב.
הילדים האבודים גדלים ומחובקים ומחובקים ומתחבקים ומתחבקים ואז לומדים לחבק. לחבק באמת. לתת את עצמם לאחרים שזקוקים להם. הם הולכים ברחובות ומחבקים את הילדים האבודים. מחבקים את עצמם.