"מאמי," היא לוחשת בהססנות.
"כן, מתוקה שלי," הוא מסתובב אליה.
"אממ.." היא עומדת מולו, משחקת באצבעותיה, לא מביטה בו. "אממ, אתה מוכן אולי ללכת למכולת רגע? אני.. אני צריכה משם משהו."
"בסדר גמור, בדיוק תכננתי לצאת. מה את צריכה?"
"כתוב פה בפתק," היא מושיטה לו דף קטן, מקופל.
הוא מתכונן לפתוח אותו, והיא מזנקת, "לא, לא! אל תפתח אותו," היא מסמיקה, "רק במכולת, טוב?"
הוא מביט בה, תוהה.
"מה זה, מה עניינים?" הוא חוקר בחיוך, "מה אכפת לך שאני אסתכל? ולמה את מסמיקה כל כך?"
"פשוט – " היא תופסת בידו ומוליכה אותו אל הדלת, " – תלך למכולת. תקנה מה שכתוב בפתק."
"טוב," הוא נכנע. "אפשר רק לקחת מעיל, ברשותך?"
"קח," היא תולשת את המעיל מהמתלה ותוקעת לו ביד, כולה אדומה, ורגע לפני שהיא טורקת עליו את הדלת היא מוסיפה, "תחזור מהר, טוב?"
הדלת נסגרת, והוא מוצא את עצמו עומד מביט עליה מבחוץ. מה יש לה, למה היא מתנהגת כזה מוזר. מעניין מה היא צריכה מהמכולת.
להיות בעל נאמן או לא, הוא תוהה לעצמו. לפתוח רק במכולת או שאפשר להציץ כבר עכשיו.
בהחלטה חד פעמית ומלאת גבורה הוא מחליט לחכות למכולת. חמש דקות והוא שם, ומה אכפת לו לעשות כרצונה של אשתו.
***
עשר דקות אחר כך הוא מתקשר אליה.
"את לא נורמאלית. את לא נורמאלית, בחיי."
"קנית?" היא שואלת בהתרגשות.
"לא, אין את זה במכולת בכלל. אני בדרך לבית המרקחת, חצי שעה ואני חוזר."
היא בקושי מצליחה להגיד "טוב."
"כשאני אחזור אני אסגור איתך חשבון.. את לא נורמאלית. באמת."
"טוב טוב מה שתגיד," היא צוחקת, "תבוא מהר."
"ביי."
***
הדלת נפתחת בסערה. הוא נכנס בצעדים גדולים, זורק את הארנק הצידה בלי לדעת לאן בכלל, וניגש ישר אליה.
"קחי. קניתי. רוצי תבדקי."
היא מרימה אליו עיניים, הסומק שבלחייה הולך ומעמיק.
"אני לא יכולה." היא אומרת בקול חנוק. "אני מפחדת."
"נו בבקשה. אני לא יכול לסבול את המתח הזה."
"אני מפחדת לראות את התשובה. לא מעיזה."
"אז אני אסתכל ואגיד לך."
"אני לא אצליח להתאפק, אני אסתכל בעצמי."
"נו אז מה את רוצה?"
היא מניחה ראש על השולחן, מותשת.
"אין לי כוח לזה. זה מפחיד אותי."
"מתוקה שלי," הוא כורע ברך לידה והיא מסתובבת להביט בו, ראשה עדיין נשען על השולחן. "פשוט תעשי את זה. תבדקי רגע, תעצמי עיניים חזק ותבואי אלי. אני אבדוק מה התוצאה. בסדר?"
"אתה תגיד לי?" היא משתדלת להתאושש.
"כן," הוא אומר, ומסייע לה לקום. "אני אחכה לך פה." הוא נעמד מחוץ לדלת האמבטיה. "תבואי ישר אלי. אני אגיד לך מה התשובה."
"טוב." היא אומרת בקול חנוק. נכנסת לאמבטיה וסוגרת את הדלת אחריה.
כמה דקות אחר כך היא יוצאת, עיניה עצומות חזק-חזק ומקל הבדיקה אחוז היטב בין אצבעותיה.
"מה יצא?" היא מושיטה לפניו את המקל, אצבעותיה מלבינות מעוצמת האחיזה בו.
"את מחזיקה את זה הפוך," הוא צוחק, ובצחוקו שזור המתח. "תתני לי את זה.. תעזבי מתוקה, אל תדאגי. לא יקרה לזה כלום."
היא משחררת, והוא מביט. בשקט. הרבה זמן.
היא עדיין עוצמת עיניים, לא מעיזה לשאול. אבל כששתיקתו מתארכת, אין לה ברירה אלא לדבר בעצמה.
"נו," היא לוחשת, "שלילי?"
"אהמ," הוא פותח בקול צרוד, והיא פותחת עיניים. היא שומעת את ההלם בקולו, היא כבר יודעת שהיא צדקה, היא לא מעיזה להאמין, איזה פחד, "נו??" היא שואלת שוב.
הוא לא עונה, רק מסובב עליה את המקל, שתראה את התוצאה.
שני פסים, לא פחות ולא יותר.
אמאל'ה.
היא מסתכלת עליו, יש לו ניצוץ חשוד בעיניים.
"מ.. מה.." היא מגמגמת, "חיובי?"
הוא רק מהנהן בראש, לא מוצא מילים.
היא מרימה יד לבטן, ממששת, המומה, הראש שלה מסתחרר.
"אמאל'ה שלי, קטנה," הוא לוחש לה בשקט. "סוף סוף.."
דמעה סוררת בורחת לו מקצה העין. היא פוסעת, מתנודדת, לכיוון השולחן, וצונחת על הכיסא שלידו, ידה עדיין על בטנה.
"את בהריון!" הוא אומר לה, המום. "את בהריון! אנחנו הולכים להיות הורים!"
היא מהנהנת, היא מרגישה את הבכי מטפס לה בגרון, היא לא רוצה להרוס לו את הרגע הזה אבל זה גדול ממנה והיא פורצת בבכי.
כמו מאליו הראש שלה צונח אל השולחן, והיא כובשת את פניה עמוק בין זרועותיה, כתפיה רועדות מבכי. חלל הבית השקט כמו נרעד ונסוג ביראת כבוד מפני בכיה הממלא את החלל, והוא עומד בצד, עדיין המום מרצף ההתרחשויות.
"אני אהיה אמא," היא מתייפחת, "אני אהיה אמא, אני אהיה אמא, איך אני יכולה להיות אמא בכלל.." כל הגוף שלה שבור, "איך אני יכולה להיות אמא בכלל.. מה זה אמא.."
לאט לאט הוא מתאושש מההלם, ניגש אליה.
"בואי אלי, מתוקה שלי." הוא מרים אותה מהשולחן ומחבק את כתפיה, וממקומה הנמוך שעל הכיסא היא טומנת את ראשה בחולצתו ומתייפחת עמוקות, נוראות, כל גופה מיטלטל תחת הבשורה המרגשת, המפחידה הזו.
"מתוקה שלי." הוא מחבק אותה, "אהובה שלי. יקרה שלי. את תהיי אמא נפלאה." הוא לוחש לה בשקט, ובכייה רק הולך ומתגבר. ביד אחת היא אוחזת בבטנה, מפחדת לאבד, מפחדת לקבל, ביד שניה היא אוחזת בו, לא ליפול, במה עוד כבר אפשר להיאחז.
הוא מלטף את ראשה ברוך, לא מש ממקומו, לא ממהר לשום מקום. והיא בוכה ובוכה, עד שגופה כבר מותש לחלוטין ואין בו כוח לעוד יפחת בכי אחת, ובהדרגה היא יכולה לחזור לנשום ולמחות את דמעותיה ולשתוק. רק לשתוק.
הוא מתכופף אליה, שוב, ומביט בעיניה ארוכות. בשקט, בלי לומר מילה. בוחן את עיניה האדומות, את מטפחתה המעוכה, את לחייה הרטובות. בוחן, ומחייך.
"כמה את יפה." הוא אומר לה. "כמה את יפה."
היא לא מחייכת, רק מביטה בו.
"בואי מתוקה," הוא שם את ידה סביב כתפו ומסייע לה לקום מהכיסא. "נשכיב אותך במיטה. תנוחי קצת."
היא מצייתת לו בלא אומר, גופה קרוע מהבכי, והוא מוביל אותה בזהירות אל החדר.
עוזר לה לשכב במיטה, מוריד את נעליה, מסיר את מטפחתה ומפזר את שיערה, "כדי שיוכל לנשום", כמו שהיא אומרת תמיד. הוא מכסה אותה בשמיכה ופונה לכבות את האור, אבל היא תופסת בידו, "לא, אל תלך." היא מתחננת וקולה נסדק. "אני לא רוצה להישאר לבד."
"בטח, מתוקה שלי. אני נשאר פה." הוא מבטיח לה. הוא מכבה את האור, ובא ונשכב לידה. היא מסתובבת אליו, מתכרבלת היטב בין זרועותיו, טומנת את ראשה בחזהו, מסתתרת בחיקו מפני העולם.
הכל חוזר להיות שקט, אפשר שוב לשמוע את תקתוק השעון. רק נשימותיה הכבדות מפירות את הדממה. האהובה הזו שלו..
הוא שותק, שקוע במחשבות, חש את נשימותיה על חזהו, מלטף את ראשה בהיסח דעת. ופתאום מבין זרועותיו הוא שומע את קולה: "מאמי."
"כן מתוקה." הוא עונה.
"אני ממש מפחדת להיות אמא." היא אומרת ברישול.
"אני יודע." הוא אומר, ואין שמץ ציניות בקולו.
"אני.." היא משתדלת להמשיך, לוקחת נשימה עמוקה, "אני.."
היא לא מצליחה להמשיך.
"את מה?" הוא שואל ברוך.
היא לוקחת כמה שניות לפני שהיא עונה, ואז יורה: "אם אני אכשל?"
הוא שותק, רק ידו מלטפת את ראשה.
"אם אני אכשל," היא ממשיכה וקולה כמו מנותק ממנה, "אם גם אני אעזוב את ילדי.. אם לא אצליח לתת להם את כל מה שחלמתי? אם לא אהיה בכלל, אם לא אוכל להיות, כמו אמא שלי? אם אמות ואעזוב אותם באמצע? אני לא יכולה לחלום שאנטוש אותם ככה." קולה מצטרד והולך ונגמר.
הוא שותק, מתלבט מה לענות. ולבסוף אומר בשקט, "אמא שלך לא נטשה אותך, את יודעת. לא הייתה לה ברירה."
"אני יודעת," היא עונה בשלווה מדומה, "אני יודעת, וזה מה שמפחיד כל כך. אם הייתי יודעת שיש לי בחירה בעניין, הייתי יכולה להיות רגועה שלעולם לא אבחר לעזוב. אבל אני יודעת שאין בחירה. אני יודעת שאמא שלי הייתה נותנת הכל כדי להישאר איתי. ואם היא לא הצליחה, למה שאני אצליח? ואני לא יכולה לדמיין את הילדים שלי גדלים בלעדי.."
היא שוב בוכה.
הוא מהדק את חיבוקו, מנשק, מלטף, מבטיח. "הם לא יגדלו בלעדייך מתוקה שלי! הם לא יגדלו בלעדייך. אל תפחדי כל כך."
"אני לא יכולה," היא מייבבת, "זה גדול ממני.."
"הם לא יגדלו בלעדייך," הוא מבטיח, "ואם כן – "
היא משתתקת בבת אחת, ומרימה את מבטה אליו.
" – ואם כן," הוא ממשיך באומץ, "אני מבטיח לך שאעשה הכל כדי שיגדלו כאילו היית פה."
היא מביטה בו כמה שניות, ואז משפילה את מבטה, שותקת.
"כאילו הייתי פה?" היא מוודאת בשקט, עוד לא בטוחה אם זה מספק אותה.
הוא לא מעז לחזור על המילים האיומות האלה, אלא רק מהנהן ומחבק אותה חזק.
"אין לי כוח לחשוב על זה." היא אומרת בקול קטן, ומתכרבלת שוב בין זרועותיו.
הוא מנשק אותה על קודקודה, שותק. גם לו אין כוח לחשוב על זה. לגדל את הילדים שלהם בלעדיה? לחיות בלעדיה? איזו מן שטות זו? זה לא אפשרי בכלל..
הוא מוחה דמעה סוררת, ומתכופף להריח את שערה. איך אפשר לחשוב על לגדל ילדים בלי אמא, הוא חושב לעצמו. זה לא אפשרי בכלל.
ובכל זאת, הוא מהרהר, הרי אתה חי עם ההוכחה לכך שאפשר לגדל ילדים בלי אמא. ילדים נפלאים.
מצד שני, הוא ממשיך, תראה מה קורה ל'הוכחה' הזו כשהיא מגלה שהיא הולכת להיות אמא. כמה שנים עברו מאז התייתמה והשריטות עדיין לא התרפאו. כנראה אף פעם לא יתרפאו.
ולמה הוא חושב על זה בכלל. למה הוא חושב על זה בכלל ביום שבו גילה שהוא הולך להיות אבא, עוד לפני שבכלל יש לו ילדים.
אין מה לומר, היא צדקה כשהיא אמרה לו לפני החתונה שהוא לוקח תיק כבד. לא היה לו מושג מכל זה. כמה הכל מסובך..
מצד שני, אפשר בלעדיה?
***
כמה שעות אחר כך היא מתעוררת לאט. החדר חשוך לחלוטין, מבעד לתריס מסתנן אורו של פנס הרחוב. כבר ערב, וזה מוזר, ואיפה הוא. לוקח לה זמן להיזכר מה קרה.
היא מושיטה את ידה ומדליקה את מנורת הלילה שליד מיטתה. על השידה ממתין לה פתק מקופל. היא פותחת, וקוראת.
"אהובתי שלי.
רק רציתי להגיד לך, שאני מבין את הפחד שלך.
גם אני מפחד. גם אני מפחד לא להיות מספיק, גם אני מפחד שאיאלץ לקום וללכת באמצע, גם אני מפחד שלא אוכל לתת את כל מה שאני רוצה. ואַת התגלמות הפחד שלי. אני מרגיש בכל מאודי את הכאב הבלתי נסבל הזה שמתחבא לך שם עמוק בלב, את החוסר הקיומי הזה שאת אמנם מסתירה ממני כמה שאת יכולה, אבל אני לא יכול שלא לראות אותו. אני יודע אותו, אני יודע אותך.
ואף על פי כן, מתוקתי, רציתי לומר לך. במסגרת הקיים והאפשרי והנתון בידינו, אני יודע שלמרות הפחדים שלך והחלל הגדול שבליבך, לא יכולתי לבחור לילדים שלי אם טובה יותר. לא תהיה ביקום כולו אמא מסורה ואוהבת כמוך, וזה, את יודעת בעצמך, מנחם מאוד, אפילו במקרה של יתמות חס וחלילה. לפחות את יודעת שאמא שלך אהבה אותך אהבת נפש, ושאהבתה מלווה אותך בכל מקום בו את הולכת. אמא שלך איננה, אבל האהבה שלה פה איתך.
וכך, אני יודע, יהיה גם עם הילדים שלנו.
ואם יום אחד תלכי, אהובתי, ותשאירי אותנו לבד, אני לא מסוגל ולא מעיז לחשוב על זה בכלל, אבל אם יום אחד – תדעי שאעשה הכל כדי שהילדים שלנו ידעו את מה שאת ידעת על אמא שלך: שאמא אהבה אותם אהבת נפש. ותהיי נוכחת בחייהם, ותתני להם את החיים עצמם, ותורישי להם גנים נהדרים, ובכלל תגדלי אותם בעצמך אם תואילי בטובך, וכמה טוב לי שאזכה לגדל את הילדים שלי איתך.
עד מאה ועשרים, אהובתי. עד מאה ועשרים, לא יום אחד פחות.
אוהב אותך."
היא קוראת שוב את המכתב, מוחה דמעה. היא בהריון, היא מזכירה לעצמה שוב, מלטפת את בטנה בקצת פחות חרדה, והנה דלת החדר נפתחת והוא עומד בפתח.
"התעוררת?" הוא לוחש וחיוך על שפתיו.
"התעוררתי," היא מאשרת בחיוך קטן ומוחה עוד דמעה מקצה העין, "אתה באמת חושב שאהיה אמא טובה? אפילו אם לא אהיה פה?"
הוא מתיישב לידה על המיטה, אוחז בידה.
"את חושבת שהייתי מתחתן איתך אם לא הייתי חושב כך?"
"אני חושבת שלא ידעת בכלל על קיומם של רגשות ומחשבות כאלו לפני שהתחתנת איתי."
"ובכן," הוא צוחק, "כמה טוב שהתחתנתי איתך."
"יהיו כאלו שלא ממש יסכימו איתך." היא מזהירה.
"אז שלא יתחתנו איתך." הוא קובע. "עדיף ככה."
היא צוחקת, ולאחר רגע של שתיקה היא מתרוממת ומביטה בעיניו.
"גם אני אוהבת אותך, אדוני." היא מחייכת, ומוסיפה בשקט, "לא יכולתי לבחור אבא טוב יותר לילדי."
)