כתבתי על זה בהרחבה בפורום נשואים טריים בעבר, מעתיקה לך את הדברים:
איך רבים נכון
חלק ראשון
כאשר ניקלעים למצב של מריבות, ויכוחים וחילוקי דעות:
קודם כל זוכרים שזה קיים בכל מערכת יחסים שהיא,
ובפרט במערכת יחסים של זוגיות בין איש לאישה,
תמיד יהיו חילוקי דעות, ויכוחים, וכן, גם ריבים.
אין באמת זוג שיכול לא לריב/להתווכח/לא להסכים על משהו א-ף פ-ע-ם.
למה?
כי ככה עובד העולם.
אנחנו אנשים שונים.
"וכשם שפרצופיהם שונים כך דעתם שונה".
וכשמדובר לא רק בשני אנשים שונים,
אלא גם באיש מצד אחד ואישה מצד שני - ההבדלים יהיו אפילו יותר גדולים.
אז מה לעשות? האם נידונו מראש לכשלון בזוגיות?
ממש ממש לא.
זה בסדר להתווכח, זה אפילו טוב לפעמים,
כך מגלים מהם הרצונות, השאיפות, החלומות, האופי והלך המחשבה של בן/בת הזוג שלנו.
כך יכולים לבקר בפנימיות של האהוב/ה שלנו באמת,
כך אפשר לשמוע ולהבין יותר לעומק מאווים מחשבות ודעות שלא תמיד יכולים להיאמר בדיבור רגיל בשגרה רגילה.
ויותר מזה,
כך גם מגלים על עצמנו יותר.
כך מגלים מהם "הכפתורים" שמדליקים אותנו יותר ופחות,
מה מרגיע אותנו,
מה מעצבן אותנו,
מה נעים לנו ומה לא,
על מה אנחנו יכולים לוותר ועל מה לא,
מה יותר חשוב לנו ומה פחות,
מי אנחנו ואיך אנחנו מגיבים.
והדבר יכול לשכלל אותנו עצמנו, להגדיל אותנו,
להצמיח אותנו, לגרום לנו להיות אנשים טובים יותר.
אז לריב?
כן!
מותר! זה בסדר! זה לא סוף העולם!
צריך רק לזכור שני דברים חשובים:
1. לדעת *איך* לריב -
ז"א, חייבים להיות קווים אדומים גם בשעת מריבה.
כמובן בלי אלימות מכל סוג,
בלי קללות,
בלי הטחות מילים פוגעניות,
בלי להזכיר את העבר
בלי להעיף חפצים/לשבור דברים
וכל אחד יוסיף את הגבולות שלו.
2. לדעת גם איך להשלים.
כן, זה בסדר להתווכח לפעמים, לכעוס, זה אפילו טבעי לחלוטין.
אבל החוכמה היא להצליח להתעלות מעל זה,
לדעת להשלים, וכמה שיותר מוקדם יותר טוב.
לא כדאי אף פעם ללכת לישון בריב,
לא מומלץ בכלל שיעברו ימים רבים בלי לדבר אחד עם השני בגלל הכעס ואותו הריב,
אפשר לקחת זמן להירגע, אבל כדאי שיהיה מצומצם לכמה שעות,
ולהגיע למצב שלא יעבור לילה שלם שבו הלכנו לישון כעוסים.
אז בפעם הבאה שנריב נזכור:
א. אנחנו נורמלים!
ב. זה לא אומר כלום על הקשר שלנו, לא משנה עם מי היינו חיים - גם איתו/איתה היינו רבים, בדוק!
ג. להיפך, זה שאנחנו רבים רק מעיד על הביטחון שיש לנו בקשר,
שבזכותו אנחנו מרגישים בנוח גם לומר מהי דעתנו האמיתית, ואפילו לא להסכים ולנהל ויכוח ולדעת תמיד שבן/בת הזוג תמיד ישארו שם בשבילי.
לריב זה להיות עם בטחון בקשר שלנו ובאהבה שלנו שתדע לשרוד גם את זה.
ד. בשעת הריב יש לנו הזדמנות נדירה ללמוד יותר על העולם של היקר/ה לנו מכל.
ה. בשעת ריב יש לנו הזדמנות נדירה ללמוד יותר על עצמינו, ואפילו להצמיח ולהגדיל את האישיות שלנו עצמנו.
ו. צריך לדעת *איך* לריב
ז. צריך לדעת גם להשלים
ח. אחרי שמשלימים עלינו דרגה ביחסים שלנו. קיבלו "אות גבורה" נוספת לקשר שלנו, לביחד שלנו, לאהבה שלנו,
אם נשכיל לריב נכון וללמוד מהריבים ואח"כ להשלים באהבה שלמה - הקשר רק ירוויח מזה, יתעמק ויגדל.
חלק שני
- עוד דבר שעוזר הוא לזכור ולהזכיר לעצנו תמיד ש: אני לא חזות הכל!
כשאני עייפ/ה/לחוצה/תשושה/מעוכה/מחוקה/עמוסה/כאובה/עצובה/מדוכדכת
ומצפה מבן/בת זוגי
להקשיב לי ללא גבול,
לקבל אותי כמו שאני ללא גבול,
לעזור לי ללא גבול
לשמח, להחמיא ולהרים אותי ללא גבול
ולהכיל את כל כולי גם במצבים האלה
אני חייב/ת לזכור
שבאותה מידה -
גם בן זוגי לעיתים
עייף/לחוץ/תשוש/מעוך/מחוק/עמוס/כאוב/עצוב/מדודכך
וגם אני צריכה
להקשיב לו,
לקבל אותו כמו שהוא,
לעזור לו כמה שאני יכולה
לשמח, להחמיא ולהרים אותו
ולהכיל אותו גם במצבים האלה.
אי אפשר לצפות שבן/בת הזוג יהיו בשבילנו 24/7 בכל מאת האחוזים בלי שום עצירות.
לפעמים מה שהם יכולים לתת זה רק 90%
לפעמים רק 50%
גם הם בני אדם.
כמו שאני מצפה מהם להכיל אותי גם שאני לא הכי נחמדה ושלווה
כך בדיוק אכיל אותם שהם לא הכי נחמדים ושלווים.
כולנו בני אדם.
כולנו לפעמים עייפים.
כולנו לפעמים כועסים.
לא לקחת קשה, לא לקחת ללב
לא לכעוס יותר מדי על בן הזוג.
הוא לא צריך להיות מושלם כל הזמן.
הוא לא יכול להיות מושלם כל הזמן.
פשוט לא יכול.
וגם אנחנו לא.
כי ככה אנחנו.
בני אדם.
כאלה עם בשר ועצמות
כאלה עם עוצמות
אבל גם חולשות
כאלו עם רגעים מלאי אנרגיה וכוחות חיים
שרק בא לעזור לכל העולם ולטרוף את כל העולם
וכאלו עם רגעים לש חולשה ותשישות
שרק בא לשכב מתחת לשמיכה ולא לצאת איזה שנתיים ככה...
אז...
ראיתי את בן הזוג קצר רוח?
במקום לכעוס ולרטון ולרדת עליו
אשתדל להכיל אותו, להבין אותו,
להיכנס לראש שלו
לחשוב לרגע מה הוא מרגיש עכשיו
מה קשה *לו* עכשיו
מה יעזור *לו* עכשיו
מה ישמח *אותו* עכשיו
וקצת "לרדת" ממנו...
לתת לו את הספייס שלו,
את המרחב שלו, את המקום שלו,
לתת לו את ההרגשה שאני מבינה אותו
ושזה בסדר, מותר גם להיות לא מאה אחוז לפעמים.
אם בריב/בויכוח/בעצבים הבאים
נזכור את זה
שהוא צועק כי...
כי גם לו קשה...
כי גם הוא מרגיש ש....
כי גם הוא עבר את זה ואת זה ואת זה וכבר עמוס...
שגם הוא לא כל כך מסתדר עם זה ועם זה ועם זה...
ושאני עצבנית כי...
כי גם אני עייפה או עמוסה
כי גם לי קשה כך וכך...
כי עליי עובר כך וכך...
בצורה הזו,
הריב יהפך לשיח מבין ועמוק,
בונה ומפרה
וירבה אהבה, הזדהות והבנה ביננו.
למה?
כי אני לא חזות הכל.
חלק שלישי
עוד על משברים:
כשאנו נמצאים בעיצומו של משבר בחיים -
בו בזמן אנחנו נמצאים בתוך שבר בחיים.
וכשמשהו שבור - חייבים לתקן.
אז כשאנחנו במשבר -
זו הזדמנות נדירה ועמוקה בשבילנו לתקן.
לתקן את עצמנו.
לתקן את החיים שלנו.
לתקן מה ששבור לנו בחיים האלה.
כשאנחנו נמצאים במשבר -
יש לנו גם הזדמנות נדירה להיות "משבירים לעצמנו"
כמו יוסף הצדיק, שהיה המשביר במצרים,
בזכותו לכל העם היה מזון ויכולת קיום ל7 שנים שלמות.
גם אנחנו -
אם נשכיל להבין מה המשבר הזה שאנו חווים אומר לנו?
מה הוא אומר עלינו?
מה הוא אומר על המקום שאנו נמצאים בחיים?
מה בו כואב לנו הכי הרבה?
מה הוא גורם לנו לחשוב, להרגיש ולרצות הכי הרבה?
אם נענה לעצמנו על כל אלה -
נוכל לזכות ולהיות המשבירים של עצמנו.
לגרום לנו להיות ניזונים יותר,
להיות חיים יותר,
להיות שלמים יותר
להיות מרוצים יותר.
כשאנחנו נמצאים במשבר -
ניתן לנו "שובר" במתנה.
כן,
לפעמים
המשבר הוא מתנה.
כי בלעדיו לא היינו עוצרים רגע להסתכל בחיים שלנו.
לראות איפה כואב, איפה קשה,
איפה רע,
מה צריך לתקן,
מה לא הולך אפילו שניסינו בכוח זמן רב,
מה דרוש תיקון לשבר הזה.
קיבלנו שובר חינם להזדמנות חד פעמית להפוך את החיים שלנו למשהו טוב יותר.
כשיש משבר,
אפשר לקחת את המשבר הזה,
להתעלם, לכאוב ולבכות ולא באמת לשנות משהו בחיים שלנו.
אבל אפשר גם אחרת.
אפשר גם לתקן את השבור.
אפשר גם לזכות בשובר מתנה להתבוננות מעמיקה על החיים שלנו.
אפשר גם ללמוד ממנו ובזכותו להיות המשבירים הראשיים של עצמנו.
"המשביר לצרכן"
וה"צרכן" הזה הוא אני. לי אני צריך להיות המשביר.
חלק רביעי
ועוד על מצב של ריחוק/מריבות:
אז כל אישה ואיש שחוו מקרים דומים יכולים מאוד להזדהות ולהבין אותך.
ההרגשה הזו,
של ריחוק פתאום,
והפחד הזה מהריחוק פתאום
ומה הוא אמר?! ולמה הוא אמר?!
ומה, אני כבר לא חשובה לו?!
למה??
למה הוא פוגע ככה?
למה להעליב?
למה להקניט?
למה ליצור מציאות מגעילה שכזאת?!
ואז,
אחרי המילה המעליבה
או המשפט
או הבעת הפנים
או המקרה
או הסאבטקסט
משתבללים.
ולא רק שההשתבללות הזו מעצבנת לכשעצמה,
היא גם מביאה איתה עוד יוצר מחשבות רעות,
עוד יותר דמיונות מפחידים
עוד יותר הסקת מסקנות מרחיקות לכת,
תסריטי אימים כמו שרק המוח יכול לתסרט,
בדידות,
הגולה הנוראית הזו בגרון,
בכי לכרית
הרגשה של קיפוד מכווץ בחדר שרק רוצה לישון ולקום עוד שנה שהכל יסתדר, ואם אפשר שהאיש יבוא עם זר פרחים ומילת סליחה ענקית מודבקת עליו,
ישתפך עד כמה הוא מצטער
עד כמה הוא טעה
ועד כמה את נהדרת ומושלמת ומה הוא זכה שיש לו אותך?!?
ובגלל שזה לא קורה,
לפחות לא במציאות אלא רק בחלום,
אז מרגישים עוד יוצר מבואסים
עוד יותר קטנים
עוד יותר כועסים
עוד יותר פגועים
איזה חצוף הוא! מה הוא חושב שהוא דיבר אליי ככה?! מה זה פה?!
ושוב המוח והרגש משתלטים והרגשה של מחנק שהכל סוגר והריחוק והניכור מקבלים ממדים מפלצתיים פשוט מריב אחד קטן...
אז מה עושים?
קודם כל נושמים.
נושמים עמוק ומבינים שאנחנו יצורים אנושיים נורמליים עם רגשות וכעסים
ומותר לנו להרגיש פגועים אם משהו פגע בנו.
אחר כך אומרים לעצמנו כמו מנטרה (אפילו שלא נאמין לעצמנו, עדיין לחזור ולומר):
הכל יהיה בסדר!
זה משברון וממנו נצמח!
בסוף הזוגיות תתחזק מזה!
להחזיק מעמד, זה יפתר מאה אחוז!
זה יעבור והכל יהיה בסדר!
אין שום אפשרות אחרת!
(כן, גם אם המוח והכעס כבר גלשו לדמיונות על גירושין חלוקת רכוש הסדרי ראייה ואיך הילדים יגיבו וכו׳)
להרגיע את עצמנו ולהיות בטוחים שזה יסתדר לטובה!
אחרי שנתנו לעצמנו לגיטימציה,
ואחרי שנרגענו
קובעים לדבר על זה!!!
לדבר לדבר ושוב לדבר
תזה הדבר אולי הכי חשוב בזוגיות!
אז עם כל האגו הגדול
ועם כל הפגיעות
נותנים לעצמנו איזה כמה שעות שבהן כל אחד חושב על מה שנעשה עם עצמו ותופס קצת דיסטנס
ואז לבוא,
כמה שזה מרגיש מאולץ קשה לאגו וכו- לבוא ולדבר!
לפתוח ולומר שאני מאוד רוצה לדבר
שזה חשוב מאוד
לברר האם יש עכשיו זמן לשיחה רצינית וארוכה, בלי הסחות,
בלי ילדים צועקים ברקע
בלי עבודה שחייבים עכשיו לרוץ אליה,
בלי סדרה או מונדיאל שיש עכשיו בדיוק ונרצה לסיים מהר,
פשוט לברר האם אפשר לדבר עכשיו? אבל שיחה עמוקה וארוכה.
אם כן - מה טוב.
פותחים הכל.
את אומרת מה שעל ליבך, הכל והוא שומע.
אחר כך הוא אומר את כל מה שעל ליבו ואת נקודת המבט שלו, הכל, ואת שומעת.
לא מפסיקים לברר עד שהעניין מוצה עד תום!
בלי פירור שנשאר לא פתור!
ולא רק זה,
אלא גם עושים הסקות מסקנות וסיכום בסוף!
אפשר ביחד ואפשר אפילו לכתוב את זה במקום אישי ולזכור.
כמו ״רשימת דגשים בזוגיות שלנו:
1.שאני נפגעת אני צריכה שקט
2. שבעלי אומר לי איקס הוא מתכוון וואי
3. אם אני עושה א׳ בעלי מרגיש לא כל כך כיף
4. המוח שלי שונה מהמוח של אישי, אני מפרשת ככה את זה והוא ככה, פשוט כי אנחנו שונים ובלי שום כוונה רעה
5. בפעם הבאה שזה קורה - יהיה טוב אם נעשה/לא נעשה/ נשים לב/ ניזהר יותר מ...
אחרי הרשימה הזו
לזכור תמיד שאת אוהבת את בעלך
ובעלך אוהב אותך
ורוב הסיכויים שלא הייתה לו כוונה לפגוע, אלא אמר מה שאמר או עשה מה שעשה מהרגל/ רוח שטות/ שיעמום/ לחץ/ עייפות / חוסר תשומת לב/ שוני בפירוש המשמעות במוח שלו וכן הלאה.
אחרי ההבנה המאוד חשובה הזו אפשר להתקדם.
אז הוא כעס כי הוא הרגיש ח** עם עצמו.
אז הוא כעס כי הוא תפס את התגובה הנפגעת והמתרחקת שלי כביקורת שלילית כלפיו שכאילו אומרת לו: אתה לא בסדר! תתבייש לך!
הוא כעס כי אולי הוא מאוכזב וכועס בכלל על עצמו שפגע בי בכוונה או לא ומתוסכל מזה וזה יוצא בצורת כעס אן צעקה
הוא כעס כי הרגיש שדוחקים אותו לפינה וכו׳
ואני כעסתי כי המילה הזו מתפרשת במוח שלי כפוגענית
אז אני נפגעתי כי הרגשתי שאני לא חשובה לו
שאני לא מקום ראשו אצלו
שאני לא מושלמת בעיניו
שהוא לא מכבד אותי כמו שאני מצפה ורוצה
וכן הלאה.
אחרי ההבנה הזו
אפשר לומר אותה אחד לשנייה, שכל אחד יעשה ״ביקור הדדי״ בלב של השני,
ברגשות של השני,
בדפוסי החשיבה והמוח של השני,
שכל אחד יכנס רגע לראש של השני ממש כמו משחק תפקידים,
ואחרי ההבנה השלמה הזו א תביני בדיוק מה גרם לו ולמה
והוא יבין בדיוק מה קרה לך ולמה
ותוכלו להמשיך בחיים ביתר כיף ואהבה עם ההבנות והתובנות החשובות הללו.
(אם אין זמן לשיחה ארוכה אומרים: ״חשוב לי לדבר.
עכשיו לא מסתדר, מתי כן אפשר?״
ולקבוע זמן מדויק, עדיף כמה שיותר מוקדם,
לפנות את הכל ושזה יהיה ראשון בסדרי העדיפויות
אבל לא לוותר!
לקבוע!
לדבר!
עד הסוף!
זה חובה!
אפשר גם לעשות ״אימאגו״
שבעצם אומרים את כל הנ״ל בקירבה, מבט בעיניים, שומעים כל אחד בתורו עד הסוף,
משקפים מה ששמענו ושואלים האם הבנו נכון? (רק חוזרים על הנאמר מבן הזוג בלי לתת פרשנות והערות משלנו),
אחר כך מביעים הבנה והזדהות , ״אני מבין שכאב לך שאמרתי לך ככה וככה,
זה באמת יכול לפגוע״ וכדומה.
ולזכור - ממשברים צומחים.
ולזכור גם –
שמכיוון ששניכם בני אדם שונים,
והמוח שלכם מפרש בצורות אחרות לפי דפוסי ילדות ודפוסים אחרים שמשפיעים עליו,
כל אחד מכם מפרש שונה את אותה סיטואציה.
אז מצד אחד בעלך צריך להבין שאין צורך לכעוס, כי את הבנת מה שהבנת מדבריו כי כך המוח שלך פירש את הדברים,
כך שלל החוויות, הרגשות והמחשבות שלך אישית גרמו לך להרגיש - כי את זו את
ואי אפשר לעשות ניתוח לשינוי מוח עדיין...
ואת צריכה להבין ולא לכעוס עליו שהמוח שלו פירש את הסיטואציה כפוגענית כלפיו, כיוון ששפטו אותו לחומרה *לפי דעתו והרגשתו*
המוח שלו, על שלל דפוסיו וכל המטענים שהוא חי וסוחב איתו מינקות פירש שאם אשתו אומרת לו ״נעלבתי ממך שאמרת לי כך וכך״ - אז זה אומר כנראה שאישתו חושבת שהוא אפס, לא יוצלח, לא משהו
וזה אומר שהוא חושב על עצמו גם דברים רעים - ובגלל שאי אפשר לחיות בנוחות עם כל התחושות האלו - המוח שלו רוצה ישר להדוף אותם ממנו, שלא יהיו שם
אז זה מתבטא בצורת כעס.
אז זה מתבטא בצורה שהוא אומר לך ש*את* לא בסדר שככה הבנת ולא דנת אוצו לכף זכות
זה קצת מוריד ממנו את כל המטען הכבד הזה של התחושות הללו,
בין אם במודע ובין אם בתת מודע.
לכן העבודה של שניכם היא להבין אחד את השניה לעומק.
חלק חמישי
וההבנה הזו יסודה בכך ששניכם בני אדם שונים
עם מוח אחר
עם דפוסי ילדות שונים
עם מטענים גנטיים וסביבתיים שונים
עם שלל חוויות ואירועים שעיצבו את מי שאתם
ומעצם כך התגובה והפירוש שלכם לאותה סיטואציה בדיוק שונים בתכלית.
אחרי שתבינו את ההבנה הראשונית הזו יחד
אפשר שבעלך ירגיש רגע בנעלייך, ינסה לחשוב מדוע את, כי את את, כן נפגעת מהמילים הללו, להבין ןלהזדהות.
ואת תיכנסי רגע לנעליים של בעלך ותנסי לחשוב מדוע הוא, כי הוא הוא פירש את הפגיעות שלך שמתקפה נגדו או כחוסר הערכה שלך אותו, או כהקטנה שלך אותו בעינייך וכן הלאה.
אחרי ההבנה היותר עמוקה הזו תגיעו להסכם
בהסכם מסכימים שמותר להביע רגשות.
שלא צריך להתגונן ולהדוף רגשות של השני.
שהרגשות לגיטימיים.
שאם פעם הבאה את אומרת : ״פגע בי שקראת לי חפיפניקית״
הוא מקשיב ולא כועס
הוא לא חייב להתנצל ישר ואפילו לא להגיב
(זה יכול להיות בהמשך, אחרי שהוא יתקדם צעד צעד בתהליך הזה)
אבל הוא כן צריך להקשיב ולהכיל את הרגש הזה שלך ולא לבטל אותו.
ופעם הבאה שזה יקרה,
את צריכה להכיל את הרגש הזה של בעלך שמרגיש מותקף או לא בסדר ולומר לו אולי בסוף ״אתה טוב ואני אוהבת אותך. אני רק אומרת עכשיו מה פגע בי נקודתית, וזה ממש לא אומר שאתה רע או שאני חושבת עליך דברים רעים, ממש ממש לא, רק רוצה לבטא שבגלל שאני אני ובגלל שככה גדלתי המילה הזו מתפרשת אצלי כפוגענית.
אני בטוחה שלא התכוונת כי אני יודעת שאתה טוב
אבל בבקשה אם תוכל להשתדל לא לומר אותה יוצר כי לי היא מזכירה דברים לא כל-כך נעימים״.
ההסכם הזה ביניכם,
שתחילתו בהבנת השוני ביניכם ובמוחכם,
דרך הבנה עמוקה אחד של השני
וכלה בהסכם שמותר לפרוק ולהרגיש ולא מבטלים רגשות ומנסים לבוא אחד לקראת השני ולתקן אצלנו מה שלוחץ על כפתורים פחות נעימים אצל בן זוגנו,
צריך להיעשות בזמן רגוע וטוב שלכם,
שאתם בקירבה ולא בריחוק,
בלי הסחות דעת אפשריות,
עדיף על בטן מלאה ושמחה ובמצב רוח טוב.
חלק שישי
בנוסף לאמור,
אפשר לעשות יחד ולחוד תרגיל ולהיזכר רגע בילדות שלכם.
האם נאמרו כלפייך מילים דומות שהיית ילדה?
ע״י אבא או אמא או מישהו אחר?
איך זה גרם לך להרגיש?
האם אבא אמר לאמא אל המילים הללו או דומות להן? או הפוך?
איך היא הרגישה בתחושה שלך בתור ילדה ששמעה את זה?
ובעלך יכול לחשוב-
האם חייתי בבית ביקורתי?
האם אבא או אמא שלי העבירו עליי ביקורת?
איך הרגשתי?
איך אבא התייחס לאמא? איך אמא התייחסה לאבא?
מה זה גרם לי להרגיש?
האם בילדותי אבא או אמא עשו או אמרו משהו שצר אצלי את התחושה שאם מישהו נפגע ממני אז אני דפוק ולא יוצלח אז אנסה בכוח להדוף את הרגשות הללו כי הם בלתי נסבלים?
בטוחה שתצאו עם הרבה תובנות על עצמכם ועל החיים בכלל.
קבלו את עצמכם
את הרגשות שלכם.
זה לא קל בכלל ואפילו מעצבן מאוד להרגיש שגם פוגעים בך וגם לא נותנים שום לגיטימציה לרגש הזה
וגם עוד כועסים ומאשימים!
זה כמו להוסיף חטא על פשע בריבוע!
וזה גם לא קל להרגיש שמישהו בוחן אותך בזכוכית מגדלת ועל כל נפילונת הכי קטנה שלך ישר נפגע,
כי זה גורם לך להרגיש בן אדם ירוד ושפל, ולהרגיש קטן בעיני עצמך ובעיני אשתך.
והיית רוצה שיותר יחליקו לך על טעויות,
יותר יתייחסו בסלחנות,
יותר יגידו ״הוא בטח אמר את זה כי נפלט לו בלי להתכוון
או כי הוא ממש עייף
עובד ממש קשה
טרוד
עמוס
לחוץ
דואג, רעב
אז יאללה נחליק לו הוא בעצם טוב מאוד במהותו.
וזה חשוב גם להפנים את העובדה האנושית והלפעמים מאוד מצחיקה הזאת
(ולפעמים מאוד מעצבנת ומבאסת הזאת, תלוי במצב רוח):
יש לנו אנרגיה מוגבלת.
אנחנו רק בני אדם.
אם השקענו x אנרגיה במשהו כזה ואחר, זה באופן ישיר גרע לנו מסך כל האנרגיה שיש לנו לדברים האחרים והבאים בתור, עד כדי גמירה מוחלטת של הכוחות.
אז תיעול האנרגיה המאוד מוגבלת שלנו לדברים חשובים ומתועדפים שאנו בוחרים יום יום לעשות זו המציאות האנושית המעוררת האמיתית
וחסל סדר הלקאה עצמית, רגשות אשם ורגשות אני כלום מכלום ואיך כולם מצליחים ואני לא״
כולם כמוך
את כמו כולם
חלק בוחרים להשקיע את האנרגיה בזה
חלק במשהו אחר
ואת במה שאת
וכולם בסדר גמור
ואנושיים
חלק שביעי
- עוד נקודה משמעותית היא עד כמה *ההבנה* אחד של השנייה קריטית כאן -
ואחרי ההבנה צריך לתקשר את הקושי האחד לשנייה.
נפילות הן חלק בלתי נפרד מהחיים.
וקורה לכולם.
לא אומר שום דבר רע עליכם או על הזוגיות שלכם -
רק אומר שאתם אנושיים!
ושיש לכם מדי פעם כמו לכולם קשיים ונפילות!
ודווקא מהנפילות אפשר כאמור ללמוד לעומק על עצמנו ועל בן זוגנו יותר,
להבין מה היה כאן,
להבין את עצמי,
להבין אותו/ה
לזהות את הבמפרים הללו
ובפעם הבאה - לנטרל את כל אותם הבמפרים מראש!
לעשות בפועל את מה שלמדנו מכל משבר!
כי תמיד שיש משבר -
אם נטאטא אותו מתחת לשטיח - רק יחמיר ולא יועיל בכלום.
אבל אם נשכיל להבין לעומק מה היה כאן
מה היה שם בעצם?
מה הקווים האדומים שלו?
מה קשה לי?
מה חשוב לי?
על מה זה דרך לי?
וכל זה לבן זוגי?
אז עם ההבנה הזו, הלמידה העמוקה הזו והעשייה של הלקחים הללו בפועל בפעם הבאה - היא היא זו שתעמיק את הקשר ואת האהבה ותגרום דווקא מהמשברים לצמוח עוד יותר!!!
שיש קצר בתקשורת
צריך קודם כל להבין שזה קורה.
קשיים/משברים/פיצוצים/קצרים בתקשורת הם חלק *בלתי נפרד* מהחיים - הם קורים *לכולם*, לכל הזוגות באשר הם ולכל האנשים באשר הם.
אז קודם כל - לא להיבהל!
זה אנושי וטבעי שזה קורה!
ובתוך הסיטואציה עצמה של הקצר בתקשורת רואים כמה דברים עקרוניים ומהותיים לשניכם - שלולא זה היה קורה - לא הייתם יכולים ללמוד על עצמכם ואחד על השנייה בעוצמה הזו!
לכן,
הקשיים והמשברים הם גם *דרך מצוינת* ללמוד את עצמנו לעומק יותר, לראות יותר לעומק מה מפריע לנו? מה הקווים האדומים שלנו?
מהם "הכפתורים" הרגשיים שלנו, מהם הטריגרים שמדליקים אותנו - ולמה?
מה חשוב לנו?
וגם מלמדים אותנו את כל זה *על בן/בת הזוג שלנו*!!!
רק מהקשיים ורק מהמשברים
אפשר לפעמים להבין וללמוד את כל זה ממש לעומק,
המשבר הוא כמו שובר - שובר מתנה ושובר הזדמנות להתבוננות עמוקה ורחבה יותר על עצמינו, על החיים שלנו, ועל האנשים הקרובים אלינו.
אפשר לנסות את זה למשל דרך "החלפת תפקידים" -
שאת ממש נכנסת לראש וללב ולנעליים של בעלך
ואומרת כאילו מתוך גרונו מה הכי קשה לך?
מה בעצם הכי היית רוצה שיקרה?
איך זה בשבילך (בעלך) לראות תקופה ארוכה את אשתך כבויה?
כמה אתה מרגיש חסר אונים?
כמה כוחות נגמרו לך?
כמה עצוב וכואב לך עליה?
כמה אתה מנסה להיאבק כל יום מחדש להיות מתפקד ונוכח בשביל כולם כולל הילד המתוק?
כמה אתה מרגיש מתוסכל שאתה מת מת מת שאשתך תחייך שוב את החיוך היפה שלה אבל זה פשוט לא קורה?!
כמה אתה מפחד שאולי זה אף פעם לא יקרה?
והכי נורא - אין לך מה לעשות עם זה!!!
ואתה מרגיש כישלון
כישלון כישלון כישלון
שאתה כישלון של בעל
וכשלון של אבא
וכשלון של אדם
הרי אם אשתך לא שמחה איך תהיה הצלחה?! לא! אתה כ-י-ש-ל-ו-ן!!!
הפחד מלהיפגע מובן.
אבל אם אדם רוצה לא להיפגע לעולם - הוא יכול, אבל הוא צריך לזכור שהוא גם לא יאהב לעולם!
כי מי שאוהב ופותח את לבו לאהבה - בוודאות נהיה פגיע!
כי מפחד לאבד את האהבה הזו, כי מפחד להיפגע ממנה.
אבל חייבים לקחת את הסיכוי של האהבה, שזה הדבר הכי עמוק ועוצמתי וגדול בחיים - אפילו במחיר של הסיכון מלהיפגע.
לבחור לחיות. לבחור לאהוב.
מי שלא רוצה להיפגע לעולם - יכול. אבל הוא גם לא יאהב לעולם.
ומי שבוחר לקחת את ה"סיכון" בלהיפגע, בשביל ה"סיכוי" שבאהבה - מרוויח.
חלק שמיני
ואם לא הגענו בכל זאת להסכמה,
ומישהו מוותר לשני?
אם אתה מגיע למצב שאתה מוותר - חשוב מאוד לעשות זאת מכל הלב,
אחרי שגם אתה וגם אשתך הבנתם לעומק את כל ההשלכות שיכולות להיות למקרה בו אתם דנים.
אם זה לא נעשה מכל הלב - עדיף שלא יעשה בכלל.
אתה תרגיש רע עם זה.
אשתך תרגיש רע עם זה.
כולם ירגישו רע עם זה.
חשוב גם להגיע להסכמות ביניכם ותיאום ציפיות מדויק ביניכם
שאם הגעתם למצב שאתה מוותר,
ואתה שלם עם זה,
אבל יחד עם זאת אתה עדיין מרגיש כאוב - מותר לך ויש לך את כל הלגיטימציה בעולם להביע את הכאב שלך בכל זמן נתון שבו תרגיש צורך לכך.
לפיכך, אם וויתרת אבל אתה מרגיש קשה,
ורוצה לשתף את אשתך בקושי הזה -
החלק שהיא מקבלת הוא להכיל את הכאב שלך,
לשמוע עד הסוף,
להודות לך מכל הלב,
ואפילו להבטיח לך פיצוי שאתה ממש אוהב.
אי אפשר גם שאחד מבני הזוג יוותר ב100%,
גם לא להיות מסוגלים לשמוע את הכאב שלו ולא לתת לו להביע אותו,
גם לא לחשוב על שום פיצוי
וגם לא להודות לו על המאמץ הענקי אלא לקחת זאת כמובן מאליו.
אז לסיכום:
בן הזוג שמוותר -
זוכה לתודה,
זוכה להכרה בכאב שלו וברצון לשמוע עד הסוף שהוא מרגיש צורך לפרוק,
זוכה לפיצוי מאוד שווה שהוא אוהב
ובן הזוג שלא מוותר:
זוכה לוויתור של בן זוגו.
(כל זה במצב של ויתור.
אפשר כמובן גם להגיע לפשרות, להסכמות, לאמצע.
ואפשר בעקבות התהליך הנ"ל לראות מהם הקווים האדומים של כל אחד ואחת מכם,
מה הכי חשוב לך, ולמה.
מה הכי חשוב לה, ולמה.
עד כמה אתה מסוגל לבוא לקראתה ולהתגמש, ומה הקו האדום שבו אתה לא מסוגל.
עד כמה היא מסוגלת לבוא לקראתך ולהתגמש, ומה הקו האדום שבו היא לא מסוגלת.
