קודם כל זו אכן זכות מאוד גדולה להיות עם בית ברשותכם,

בלי משכנתא

ועם חיסכון מאוד מאוד יפה

וכמובן להכניס כל חודש יותר ממה שמוציאים בשוטף (אפילו אם זה קצת יותר)

מאוד לא מובן מאליו, ואשריכם זכיתם רואים ממך עד כמה את מוקירת תודה

לגבי הפערים בינך לבין בעלך בנושא של ההוצאות:

מציעה לצלול קצת יותר לעומק, ולראות על אילו ערכים גדולים יושב כל "שיקול" שלכם.

מהו הערך שחשוב לך כאשר את רוצה להוציא יותר?

ומהו הערך הכי חשוב לבעלך כרגע שמנחה אותו לא להוציא יותר?

אם תדברו ותתקשרו את הערכים החשובים הללו,

את הפנים-בפנים שלכם,

את הצרכים, החלומות, המאווים

בצורה ממש של "ביקור הדדי" אחד בלב של השנייה - זה יכול לעזור ולהביט על התמונה הרבה יותר רחב, וגם להתאים את המצאיות לכך שתצליחו לממש את החלומות והערכים של שניכם.

למשל, אם המטרה של בעלך, נאמר "מטרת העל" שלו - היא שתחיו ברווחה ובעוד 10 ו20 שנים תהיו משפחה מאושרת, בבית משלהם, עם חסכונות נאים ושיהיה לילדים כל מה שירצו גם לחייהם כבוגרים,

והוא רואה שה*דרך* לאותה מטרת על *בעיניו* היא לחיות יחסית בצימצום עכשיו בכדי לממש אותה - אז ממש ממש להזדהות ולהבין אותה מנקודת המבט שלו. (סתם נתתי דוגמא, הוא יכול להגיד כמובן גם ערכים אחרים...)

ואז,

אם מטרת העל *שלך* - היא שגם תהיה לכם משפחה שמחה ומאושרת ואוהבת ובעוד 10 ו20 שנים כולכם תחיו יחד בכיף וברוגע, באחדות ובשלווה ובאהבה,

והדרך *שלך* לאותה מטרת על - היא כבר מעכשיו לחיות ברווחה,

כי *עבורך* רווחה כלכלית משמעותה רווחה נפשית

רווחה כלכלית משמעותה בית

חום

אושר

שמחה

אפשרויות לילדים

ריבוי אהבה

ריבוי רוגע ושלווה

וכאשר *את* חיה יום יום בדרך הזו - זה מקרב *אותך* לאותה מטרת על,

כי אם את שמחה היום ומחר ובעוד שנה ושנתיים - רוב הסיכויים שהבית המשותף שלכם והאהבה וכו' ביניכם תוכל יותר להישמר ולהתקיים בעוצמה גבוהה,

מאשר אם חלילה תהיי עצובה או כבויה או מתוסכלת או מדוכאת בדרך...

וצריך לתווך זאת לבעלך ולומר לו,

שמאוד יכול להיות שבדרך הזו שהוא הולך כרגע,

אז אולי יהיו 4 קירות עוד 10 ו20 שנים -

אבל יותר חשוב שה***בית*** שיהיה יהיה אתם! המשפחה!

האהבה ביניכם!

הזוגיות הטובה!

השלווה

הרוגע

זה הבית האמיתי

המשפחה.

ואם חלילה חלילה (ממש לא במקרה שלכם, רק בכדי להעביר את הנקודה) - יהיו 4 קירות

אבל יגורו בו זוג גרוש חלילה

או זוג עצוב

או אישה כבויה

אז הבית עצמו יתפרק.

וזה חשוב מאוד להבין את זה.

אני מנסה לומר עוד מה שיש לי בראש אבל מתקשה משום מה להעביר זאת דרך הכתב כרגע שיותר עומק... אז מקווה שאת הבסיס כן הצלחתי להעביר.

בהצלחה רבה לכם,

בטוחה שאם תמצאו ערוץ תקשורת עמוק ופתוח אחד *ללב* של השני ולרצונות והמאווים והחלומות והצרכים - תוכלו לצלוח גם את זה בשמחה ובאהבה

אני בעיקר רואה שאת נמצאת במעין תיסכול מתמשך - וחוששת שדבר כזה לא מוביל למקומות טובים לא בטווח הקצר ולא בטווח הארוך, לכן אני "בצד" של השלמות הזוגית שלכם בסופו של דבר

(וכן האמת, אישית אני כן חושבת שאם יש אפשר לחיות ברווחה יחסית.

כמובן לא להתפרע, אבל לחיות בכיף ובהנאה )

אחרי שתדברו -

אפשר גם להבין שזה ממש לא "שחור" או "לבן"

ז"א, שאם בעלך מבין אותך

זה לא אומר שמחר אתם מתחילים להתפרע ותוך שנה הכל נגמר.

לא,

זה רק אומר שהוא מבין את הצורך הזה שלך, ואת המקום העמוק הזה אצלך (ואת את שלו, כמובן).

ואז אפשר להחליט למשל על הוצאה קבועה כל חודש, נאמר 1,000 ש"ח,

שאותם מוציאים בתחילת כל חודש ושמים במעטפה במזומן

והם מיועדים ל"מותרות" או "ביזבוזים"

וכל חודש את יכולה משם להעמיק ולהגדיל את רמת החיים.

ואת לא השתמשת בכל ה1,000 בחודש אחד - יש לך בחודש הבא 1,500 וכן הלאה...

ז"א, שגם זה יהיה תחום.

זה מאוד יעזור גם לך, להרגשה שיש לך כסף קבוע למותרות ורווחה יותר

וגם לבעלך, שיבין שזה תחום ובלגמרי בגבול היכולת הכלכלית שלכם וזה לא עכשיו יגמור את כל החסכונות ויהיה ללא שליטה...

והוא יכול לכתוב על המעטפה כל חודש "כסף שמיועד לאושר של אשתי ושל כל הבית שלנו ולמטרת העל שלי שיהיה לנו בית שמח ואוהב"

ואפשר כמובן בנוסף להייעץ עם יועץ כלכלי טוב ולראות איך אפשר אולי למנף את הכסף שלכם, כדי שהכסף (בחלקו לפחות) יעבוד בשבילכם ויתן לכם רווח,

אפילו אם תוציאו נאמר 100,000 מתוך ה700,000 להשקעות או כאלה - וזה יעלה - אז מאותה עלייה תוכלו גם להחליט שחלק מהסכום הזה הולך ל"מותרות"

או כל רעיון האחר

שמצד אחד יבטיח לבעלך ביטחון כלכלי שהוא זקוק לו

ולך רווחה נפשית ואושר שאת זקוקה לה

יש לכם 2.7 מיליון שקל שה' יתברך הביא לכם ללא מאמץ ואתם לא נהנים במתנה הזו? וואו... תאמרו תודה לה' תתחילו להנות... מתנה ממנו ישירות  , כאילו , צריך הוכחה יותר מזה?

אבל

מכיוון שתוך כמה שנים הוא יהיה רופא - אחד המקצועות המרוויחים ביותר במשק, החסכון הקטן עכשיו קצת מיותר.

אפשר לשחרר אלף אלפיים שקל בחודש בשקט לדעתי.

רופא זה מקצוע עם שמשתכרים בו הרבה מאוד מאוד מהרגע שאתה נהיה מומחה והלאה. אז כן - זה לוקח קצת זמן, אבל אפשר להיות חכמים עם זה.

את יכולה להציע לו הוצאות לפי כלל ה 4%, שבאופן עקרוני אמור לשמור על הכסף לטווח ארוך.

אפשר להחמיר וללכת על כלל ה 3% - ובעצם להוציא 3% מ 700000 כל שנה - שזה 21000 - או קצת פחות מ 2000 בחודש.

בסבירות גבוהה זה ישמור על הקרן(אמרת שהכסף מושקע)

יש מצב שזה ירגיע אותו.

בתור רופא שמרוויח 50-70K בחודש התקופה הזו תיראה לו בדיעבד מיותרת.

בכל מקרה הייתי מציע את זה ולא לוחץ יותר מדי, מה לעשות שכל הכסף ניתן במתנה מהמשפחה שלו, ואפשר לדמיין שזה חסר משמעות אבל בפועל זה עדיין לא.

ואלה שכן, מגיעים לשם רק אחרי שהם מגיעים לדרג ניהולי - מה שלוקח כמה שנים טובות. (אם הוא בשנה חמישית, אז הוא צריך עוד שנתיים לימודים, ארבע שנים התמחות ועוד ארבע שנים של תת התמחות כדי להיות בכיר. אחרי זה, אם הוא יהפוך למנהל מחלקה, זה ייקח עוד כמה שנים טובות). 

מומחה "רגיל" מרוויח 30-40K בחודש - שזה גם לא רע בכלל. 

חוץ מזה, יש הרב עם קליניקה פרטית, אבל שוב, מי שבאמת עושה כסף מקליניקה פרטית הם הרופאים הבכירים (אף אחד לא יילך באופן פרטי למי שסיים אתמול התמחות - בד"כ מי שהולך באופן פרטי בודק מי נחשבים לרופאים הכי טובים בארץ, וקובע תור אצל אחד מהם). 

בנוסף, זה גם מאוד תלוי בתחום ההתמחות. יש תחומים יותר ריווחיים ויש פחות. 

2 אנשים מקרבה ראשונה. 

רופא בקופ"ח שמרוויח 50,000 זה מאוד נדיר. זה קורה בד"כ כשרופא עם הרבה מטופלים שממש אוהבים אותו, עובר קופה ומביא אתו את כל המטופלים. (יש אחד מכפר ערבי שאני לא זוכר את שמו שחתם על חוזה של רבע מליון שקל לחודש... אבל זה נדיר). 

אבל זה נכון - האופק הכלכלי הוא גבוה מאוד. אין ספק.

אבל באופק הכלכלי הגבוה הזה לא מגיע תוך שנים בודדות - בתוך שנים בודדות מגיעים לאזור ה-30K - כדי להרוויח את הסכומים שציינת, אם בכלל, יש לבחור התמחות נכונה ולהיות בכיר - מה שיכול לקחת די הרבה זמן. 

בכל מקרה, אני מסכים עם המסקנה שלך - להוציא מהחיסכון כמה אחוזים בשנה, לא תשנה הרבה את התמונה הכללית בחיים. 

כתבתי באופן כללי כמה רופא מרוויח וכמה זמן לוקח לו להגיע לשם. 

בשום שלב לא התכוונתי לרדת לפרטי פרטים של משך כל התמחות ותת התמחות שקיימת - בגדול, זה לוקח 4 שנים. לפעמים זה לוקח יותר, ולפעמים פחות.כנ"ל לגבי תת התמחויות - ויש כאלה בחו"ל, יש כאלה בארץ ויש כאלה עם גיחות לחו"ל - אז?   

וגם זה שמתמחה בשנה השביעית מרוויח כמה גרושים - לא ראיתי סיבה מיוחדת להיכנס גם לזה. 

אז אם הכניסה הקטנונית שלך לפרטי פרטיים ואנקדוטות שוליות גורמות לך לחשוב שאני לא מכיר - אני אחיה עם זה. 

ואם אתה מכיר אנשים שמעדיים רופא צעיר וחסר ניסיון, אז שיהיה להם המון בהצלחה בחיים. 

הפרטים הקטנים הללו יכולים למלא בקלות ספר עב-כרס. (רק לפרט כמה זמן לוקחת כל התמחות, לאיזו תת התמחות אפשר להמשיך מכל אחת וכמה זמן היא לוקחת והאם עושים אותה בארץ או בחו"ל יכול לקחת כמה עשרות עמודים. אני חושב שיש אתרי אינטרנט שמפרטים את זה). 

הקטע היה מתי מתחילים להרוויח טוב.

10K בהתמחות זה לא נחשב וגם שכ"ל לא באמת משנה בתמונה הגדולה. איזה מנהל מחלקה יזכור אם הוא שילם 12K שכר לימוד בשנה או 15K? חסר חשיבות לחלוטין). 

אני פשוט לא הבנתי מה רצית. זה הכל. 

בהצלחה גם לך. 

https://www.themarker.com/news/health/1.8495231

טעימה: " מתמחה בפריפריה העמוקה משתכר בממוצע לפי הנתונים 29 אלף שקל בחודש, לעומת מתמחה במרכז ששכרו הממוצע הוא 22,425 שקל."

אולי התבלבלת בין סטאז' להתמחות

חוץ מלהיתפס לקטנות, יש לך עוד משהו להוסיף? 

קורעים להם את הצורה. משלמים על זה ברוחב לב אבל יש גם צד שני.

ואל תשכח שזה רק לשנות ההתמחות.

אחר כך החיים שלהם רגועים מאוד, ודאי רגועים בהרבה משל איש הייטק ממוצע

הם גם עושים שבתות לפעמים. 

בשלב מסוים החיים שלהם הופכים לקלים יותר - בזה אין ספק. 

רפואה מול הייטק זה טרייד-אוף: חיים קשים ושכר יחסית נמוך לתקופה לא קצרה, ואז הכל נהיה רגוע והכסף טוב (בד"כ) מול להרוויח טוב אחרי זמן קצר אבל החיים ממשיכים באותו קצב לאורך השנים. (אגב, היום החיים בהייטק לא לחוצים כמו הסיפורים משנות ה-2000).

אגב, בסה"כ, נראה לי שמגיעים לאותם סכומים לאורך השנים. 

באיזשהו שלב הרופא יעבור את ההייטקיסט (בד"כ) אבל התשואה של ההייטקיסט על מה שהוא כבר הרוויח, יכולה לפצות אותו על חלק מההפרש - כך שכלכלית, אני לא בטוח שמשהו אחד עדיף על פני השני. 

עולם החומרה (שעליו הכל מבוסס) עבר מהפיכה אדירה עם המצאת העננים שעוים לך הכל ועשר-15 שנה קודם לכן עם המצאת esxi. עבודות שפעם היו נעשות בהשבתה (ולכן בלילה) יכולות להתבצע היום על העתק של שרתים באור יום.

זה לא כמו פעם.

בפרט שהכסף הגיע כולו מהצד "שלו"...

וגם ההסתמכות שלך לעתיד היא על המקצוע שלו..

והִצגת שתי קיצונויות. מה שקרה היכן שאת גדלת - והתפיסה שלו. בכל אחת יש הגזמה לכיוון אחד.

יתכן שהדרך הנכונה היא אכן פרקטית:

לסכם שהכסף יושקע היטב - וברווחים מעבר לסכום הקרן, תשתמשו בינתיים.

אם יישארו שבע מאות אלף חיסכון, זה יפה מאד......

אכן בכללי, ראוי לשקול יחדיו מה עושים עם כספים שיש (וגם אני סובר שספציפית לכאן, לא היה מזיק אם היו קובעים להוציא כמו שכתבה, אלפיים ש"ח לחודש, עד לתקרה מסויימת שיקבעו מראש, ולחיות יותר ברווחה. סה"כ זה סכום גדול מאד).

אבל כאשר יש חילוקי דעות כאלה, אז לעובדה שהכסף הגיע כולו מהצד שלו בלי שהם התאמצו עליו, יש השפעה כלשהי. אני מניח שגם לה פחת נוח "לדרוש" כשזה כך.  זה לא ענין של דבר לא בריא, כל המציאות הזו היא חריגה, אלא של תחושה שיש בה משהו מוסרי.

אבל אני גם מסכים שרואי לדבר על כך - ואכן הם דיברו.

בכללי, נראה לי שלשניהם יש הקצנה בענין הזה - כל אחד לכיוון ההפוך. היא קצת "פזרנית" ("חזה עוף ועוף טחון" זה לא סיגוף. גם לא מה שהיא רומזת על חופשות "רק בארץ".. יש לה הרגל מסוים מהבית, שהיא עצמהיודעת את המשמעות שלו כשמקצינים) - והוא כנראה קצת "מתקמצן" או חושש מידי לגבי העתיד (הסכום שמדובר עליו הוא סכום גדול מאד. אם מוציאים מתוכו חמישים אלף כדי להסתדר עם עוד אלפיים לחודש בשנתיים הקרובות, ומשקיעים היטב את השאר - לא יקרה שום דבר רע... ההיפך).

אישית, אני נוטה יותר לכיוון שלה (דווקא בגלל זה כתבתי "בפרט שהכסף כולו הגיע מהצד שלו", כי אחרת זה נראה מאד מוגזם) - עם הסיוגים שציינה, כי אחרת גם סכום כזה יכול "לנזול" יותר מהר ממה שנראה..

אבל צריכים להחליט ביחד. וכן, יש גם מה שכתבתי "בפרט.." וכו'.

אלא שהוריו נתנו סכום עתק של 700,000 ש"ח - שמונח בצד - וכעת יש דיון ביניהם אם לשמור אותו ולהרוויח ממה שנכנס כעת, או להוציא גם ממנו. אני מניח שזה גם מה שגורם לה לא להרגיש נוח להעלות את זה כתביעה "שיוויונית".

את מתלוננת שכאילו בעלך מזכיר לך שהוא "מרוויח יותר ממך"?..

זה באמת מצער.

אולי גם גורם להתייחסות החריפה שלך.

אני חושב שאכן יש הבדל בין המקרים המדוברים.

אע"פ שלכשלעצמי, כפי שציינתי, לא הרגשתי בנוח עם הקיצוניות ב"גישת הצמצום" שלו - אבל עדיין למרכיב הזה יש נגיעה כלשהי, כשרוצים לשנות את הסטטוס של הסכום מחיסכון להוצאה. אני לא אומר שזה אדיאלי - אבל זה ממתן את התחושה כלפי ההקצנה שבגישתו. כלומר, אם היה מדובר על סכום כזה שהם הרוויחו (לא משנה בדיוק החלוקה ב"אחוזי הרווח"..) תוך נישואיהם, והוא רוצה לשמור הכל-הכל "לעתיד לבוא", הייתי חושב שזה כבר נראה אובססיבי. כעת, יש יותר מקום להתחשב בגישתו.

ואכן, דווקא בגלל מה שכתבת בסוף - "ביחד" - אני חושב שהפיתרון גם כאן הוא לא ללבות אש "לטובת" אחד הצדדים - אלא משהו מוסכם. לכן למעשה הצעתי יותר להתמקד בצד הפרקטי מאשר בשאלה העקרונית "מה עדיף", שיש לה צדדים לכאן ולכאן וגם הקצנות לכאן ולכאן.

והעדיף, כבר ציינתי, לדעתי, הוא לקבוע ביניהם, שתשואה מההשקעה תופנה להוצאת העכשוויות. מסכום כזה, אם משקיעים היטב, ניתן להרוויח חודשית למעלה ממה שהיא מעוניינת להוסיף כל חודש...

אל תקציני גם לכיוון הזה..

את גם אמרת דברים חכמים.

זה הטוב בדיונים כאלה - שמהאיזון של הצדדים השונים, מקבלים תמונה שלמה של מה שכדאי לשים לב.

[וגם אני תמיד מעדיף את המתוק על החריף...]

כפי שכתבו רבים, מצבכם הכלכלי טוב הרבה יותר מהממוצע..

אני גם מזדהה עם הרצון של בעלך לחיות ממה שמרויחים כעת, כי אם נכנסים לגרעון, זה עלול "לצאת משליטה" קצת, ואז 700,000 זה לא כל כך הרבה כפי שלעיתים נראה.

ההצעה לצרף את ההכנסה מה-700,000 לתקציב החודשי נראית מאוזנת ונכונה. לדוגמא: התשואה נניח 2,000 שח בחודש- אז לחיות גם ממנה. אפשר גם להחליט על סכום חד פעמי להוצאה על רכב קצת יותר טוב. 

סתם כך, אילולא היתה דירה או צפי לעליה משמעותית בהכנסה- פחות הייתי ממליץ על זה, אך במציאות כפי שתוארה, האיזון בין החיים השמחים/נוחים יותר שלך/שלכם כעת ישמר למרות ההוצאה הזו.

בעולם, קיים מושג של הלוואות סטודנטים (בארה"ב יותר, כי הלימודים יקרים מאוד), ההיגיון אומר, כעת ניקח הלוואה, סוג של השקעה, כדי שאחכ ההכנסה תעלה ונוכל להחזירה. נראה שמצבכם דומה. כעת יש הוצאות רבות של משפחה צעירה, וההכנסה תעלה בעתיד. כך שאתם יכולים לקחת "הלוואה" מהחיסכון.

נקודה למחשבה- יכול להיות שבשביל בעלך להוציא יותר מהסכום שמכניסים בחודש יוצר הרגשה של חוסר ביטחון. של אי ודאות לאיפה זה יוביל. זה לכשעצמו יוריד את ההנאה מהרכב החדש/חופשה/הוצאה אחרת. כשיש תכנון כלכלי אמיתי, עם מתכנן כלכלי, עם נתונים ואקסלים, זה יכול לשפר את ההרגשה. דווקא אמירות שנאמרות מתחום הרגש/אמונות אחרות כמו- הבריאות הנפשית חשובה יותר, לא לוקחים את הכסף לקבר ועוד, מוסיפים להרגשה של חוסר הביטחון להיכן כל זה יוביל, ובמיוחד לאנשים יותר ראליים (בעלך מהתיאורים שלך נשמע אדם ריאלי ששיקולים שכליים מובילים אותו בהחלטותיו הנבונות)

יכול להיות, שדווקא הסיפור שסיפרת על ההתנהלות הכלכלית של הורייך, שמצד אחד חיו ברמת חיים גבוהה, ומצד שני חסרי כל לפי התיאור, הוא זה שגורם לבעלך להרגיש שהוא חייב להיות בשליטה כלכלית כדי לא להגיע חלילה לשם. אז דווקא דרך נתונים ושיקולים כפי שכתבתי ניתן יהיה לקבל החלטות שטובות בעינייך יותר.

בנוסף, יכול להיות שאת מרשה לעצמך להיות במקום של לרצות להוציא יותר, כי את יודעת שבכל מקרה בעלך דואג ליציבות הכלכלית וכו, והוא מרשה לעצמו להיות יותר חסכן כי יודע שאת המקום שרוצה יותר נוחות את כבר מייצגת. ובמקרה, אם כל אחד היה משנה דעתו לגמרי- הצד השני היה גם מוצא לנכון לשנות את עמדתו כי פתאום נתפסה לו העמדה והוא גם מבין את הצד השני..

כמדריך חתנים - אני נוהג לספר מה ששמעתי מהמדריך שלי- ושאני משתדל ליישם (ורואה ישועות )

במקום להגיד לאשתך שרוצה בגד חדש לדוגמא, שזה עולה יקר וכו', להשתדל לקנות ממש בכייף וללא חשבון. במקום ללכת איתה ולחפש מה זול (או לקוות שלא תמצא דברים יקרים...)

להיות זה שממש מבקש ממנה לבוא לקנות לה בגדים חדשים. למצוא לה דברים שאולי יהיו לה יפים. תכשיט חדש. אולי את צריכה גם שעון חדש?

שברור הוא שהמקום שלך הוא שאתה זה שמעוניין לקנות לה וזו ההנאה שלך והרצון שלך(היא זו שכמעט עושה לך טובה לבוא לקנות..). 

בסופו של דבר, היא זו שתגיד בשלב מסויים, ובמיוחד אחרי שתרגיש שאתה בודאות מוכן שהיא תקנה, די, לא באמת צריך יותר. הרי הרבה פעמים, הרצון לקנות הוא קצת מבחן אם בעלי מוכן לקנות דברים שחשובים לי? האם אני באמת חשובה לו והוא אוהב אותי? 

בסופו של דבר, כנראה שיגיעו לאותו האיזון שהיה מתקבל אילו היא היתה רוצה רק להוציא, והוא היה מנסה לעצור/לחסוך, אבל, וזה הכי חשוב, ההרגשה הזוגית תהיה הרבה הרבה יותר טובה.

הדברים נכונים כמובן לשני הצדדים הזוגיים.. 

נכון, יש לכם כסף אבל זה לא ממש שלכם .

עקרונית הגישה של בעלך נכונה, אם יש קטסטרופה מסוימת והתרגלתם לרמת חיים גבוהה מאוד יהיה קשה לכם לרדת ממנה. 

מה שכן לפעמים צריך לשנות גישה. אמנם על נסיעה בכביש 6 משלמים אבל מצד שני זה חוסך זמן, הנסיעה יותר קצרה ויותר זורמת זה בא לידי ביטוי בק"מ שהרכב נוסע, בלאי, אין עצירות, גז, ברקס, רמזור זה בלאי ודלק מה שלדעתי שווה את השקלים בודדים שאולי חוסכים מאי נסיעה בכביש 6.

גם אוכל יותר מזין ובריא עוזר יותר מהחיסכון שמצטבר. 

וגם מבחינת הצפי לעתיד מבחינת המקצועות שלמדנו  - שנינו מתחומי ההייטק אבל אז עוד היינו סטודנטים שהעבירו תרגולים ומעבדות כדי לסגור את החודש. 

אני הייתי יותר כמו בעלך ואשתי היתה בגישה שלך. 

בסופו של דבר, השתדלנו להשתמש בתשואה על ההשקעות שלנו והשתדלנו לא לגעת בקרן. 

בדיעבד, אשתי צדקה. 

היינו יכולים להוציא קצת יותר כדי לחיות קצת יותר טוב והיום כשאני מסתכל אחורה, הסכומים שאותם חסכנו נראים לי כ"כ זניחים שאני גם קצת מרגיש רע לגבי זה שבגללי אשתי חיה ברמת חיים פחות גבוהה מזו שיכולנו להרשות לעצמנו.

(מצד שני, בתחום שלנו לא היתה ודאות לגבי העתיד - אין הבטחה למצוא עבודה ואין הבטחה שהשוק לא יקרוס בתוך כמה חודשים - אז אתם אפילו במצב יותר טוב).

אלא להוסיף 1000-2000 שקלים לתקציב החודשי. 

זו היתה תקופה של שנתיים-שלוש - כך שזה מסתכם בפחות מ-75,000 שקלים. 

גם עם ריבית דריבית לאורך כל השנים שעברו מאז, לא מדובר בסכום מאוד גדול. 

לא טוב לקחת הלוואות ולהיות במינוס או מאזן שלילי

לא סתם ההורים של בעלך הגיעו למה שהגיעו בזמן שההורים שלך בקושי גומרים את החודש

מצד שני גם לא צריך לסבול כל כך- בשביל האגרה על כביש 6 (זמן זה כסף...)

תדברי עם בעלך ותסכמו דרך כלכלית נכונה

דרך אגב, לזוג עם שני ילדים שלא משלמים משכנתא ולא משלמים שכירות, אמורה להיות לכם אפשרות לחסוך הרבה יותר כל חודש. אפילו עם שניכם עם מינימום זה מסתכם בכ 10000 בחודש.

לא הגיוני לחיות בצימצום כל כך (כמו שאת מתארת) כשיש הכנסה כזו כשאין צורך לשלם משכנתא או שכירות

כך שברור שיש מה לשפר מבחינת ההתנהלות הכלכלית כך שתרגישו רווחה כלכלית עם המשכורות שלכם

ואולי עדיף לקנות רכב יד2 מהחיסכון באזור ה 20-40 אלף, אבל שלא תצטרכו ללכת למוסך כל כמה זמן שזו עלות לא קטנה בכלל בסך הכל... 

אפילו בהשקעות מאד מאד סולידיות עם תשואה ממוצעת של כ-7% בשנה,

זה יכול לתת לכם כל חודש יותר מ-3000 ש"ח תוספת נטו למשכורות (לאחר הורדת המיסים).

כמובן שיש השקעות עם תשואה (הרבה) יותר גבוהה, אבל גם הסיכון יהיה בהתאם.

במצבכם הכלכלי המתואר, נראה שבהתנהלות כלכלית נכונה תוכלו תוך כמה שנים לא להיות תלויים בעבודות שלכם ואפילו לצאת לפנסיה מוקדמת וברווחה כלכלית..

יש אתר שיכול אולי לעזור:

הסולידית

אני חושבת שצריך לבצע איזון בין סדרי העדיפיות בינכם

כמו שחלק כתבו לך כל כך יפה,

אמא בריאה שמחה ומאוזנת ופנויה נפשית לילדים = זמן פנוי = נסיעה בכביש 6 לדוגמא

חשוב הרבה יותר מכמה מאות שקלים או אפילו כל סכום, בחודש שנלקחים מהחיסכון

אבל עזבי לקחרת מהקרן

למה שלא תשיקעו את הסכום ותחיו מהרווח- מהתשואה

למה לא תקנו  יחידת דיור שניה ותשתמשו בשכירות שלה

או כל דבר אחר

מבינה את הצורך לחיות מהכנסה בלבד

רק חושבת ששכחתם  כמה דברים בדרך כמו את החיים עצמם, המטרה של בעלך טובה וצודקת אבל ההקצנה שלה מול תנאי החיים הינה מוגזמת.

לכן לדעתי תחליטו על סכום או תשואה שממנה אתם כן נשענים על החיסכון.

וכל מי שכתב שהם יחיו ברמת חיים יותר גבוהה

לא מצליחה להבין למה , יש להם קרן שיחיו מתשואה זה שלהם , זה לא נוגס בכלום 

וגם לדעתי נחשב הכנסה ממש

מכירה כמה משפחות שחיות מהכנסה משכירות מזה שיש להם 3 דירות לדוגמא, זה יציב וזה מאפשר.

קרה לך פעם שהגעת לבהירות טובה כזו דווקא אחרי התבוננות איטית? או מהלך איטי?

לפעמים בתוך המהירות מתפספסים דברים מהותיים.

דווקא הלאט מאפשר להגיע אליהם, לתפוס אותם, לנשום אותם, ולאמץ אותם קרוב ללב.

ע"י כך פעמים רבות ניתן להגיע לבהירות מרגיעה, טובה כזאת.

בהירות שהיא לכשעצמה מקצרת תהליכים ומקצרת את הדרך.

לכן לפעמים דווקא הדרך הארוכה כביכול היא הקצרה באמת.

דווקא הלאט הוא מהר. 🩵

לפעמים לא מספיקים לעשות כלום והופ עברו 40 שנה, יש כאלה שאם לא ירוצו במרוץ העכברים הם לא ירוצו בכלל וימותו לוזרים בלי שום יכולת לחיות חיים טובים יותר בלי הון, בלי בית, בלי משפחה, בלי מקצוע.

קורה ליותר מידי אנשים סביבי, לפעמים אתה נתקע בהתפתחות שלך ומגלה שהלכת בנחת יותר מידי וזה הזמן לספרינט או למות חסר כל.

כי מה שאני התכוונתי אליו כמובן שונה,

ומדבר על משהו אחר.

יותר על הדרך הקצרה שלפעמים היא בעצם ארוכה ולא מובילה אותנו למטרה שלנו, או למטרת העל שלנו.

ודווקא הדרך שהיא ארוכה, במקרה הזה הלאט, יכולה להיות הקצרה באמת, זו שתניב לנו את המטרה בסופו של דבר. יחד עם השלווה, הבהירות, העומק, הבחירה, הכיוונון למה שנכון וכן הלאה.

אני פשוט לא חושב שנכון להאט, לפחות לא לפני שכל פרמידת מאסלו אצלך ביד.

פירמידת מאסלו תושג דווקא ע"י הלאט.

ראיתי את זה המון אבל אם אתמקד רגע בעצמי ובניסיון אישי -

בתור אדם שבעבר היה בקצב מאוד מהיר גם של המחשבות, גם של הדיבור, גם של המעשים - באמת שפיספסתי דברים דווקא מהקצב המהיר הזה.

ודווקא כאשר למדתי להאט - הגעתי לדברים שלא הייתי מגיעה אליהם לולא ההאטה.

גם דברים מהותיים וגם אפילו הספקים טכניים.

אם אני יושבת ועוצרת רגע להאט את המחשבות שלי שהיו רגילות רק לרוץ ולעשות סדר ובהירות,

אם אני מאיטה גם בדיבור, אפילו בתפילה להגיד את המילים לאט יותר ובכוונה,

אם אני במקום לרוץ מדבר לדבר מאטה גם את קצב ההתנהלות - כל אלו גרמו לי הרבה מאוד טוב ב"ה.

הלאט גורם פעמים רבות ליותר צלילות, בהירות, ריכוז, מיקוד במה שחשוב ובעיקר יותר נחת.

ובאמת שזה בדברים הכי קטנים ועד הגדולים.

אפילו לחתוך סלט מהר מהר ולפעמים להיפצע בטעות בגלל זה, או להאט ולשים יותר לב.

לחשוב קודם על היום או השבוע או השנה או כל כיוון החיים שלי רגע לאט ובהבנה והתבוננות עצמית מאשר רק לרוץ ולרוץ ולהספיק עוד ועוד,

להוריד עוד סלט ועוד תבשיל ועוד מרדף להכנות לשבת או חג ולהגיע דווקא עם יותר אוויר ושלווה,

לדבר עם הילדים יותר לאט ובנחת מאשר רק להספיק לסמן "וי" מהיר על כל מה "שצריך" להספיק,

לנשום נשימות עמוקות ואיטיות יותר ולא רק מהירות ושטחיות, מה שהגוף עצמו מפרש כמוריד סטרס, וכמקום לא הישרדותי, ונהיה רגוע יותר וכן הלאה.

לעצור באמצע היום להביט בשמים, בפרח, בחיוך, במילה, בכל דבר בעצם ודווקא הקצב האיטי הזה גורם להתפעלות פנימית וחיבור לקב"ה, לבריאה, לטוב שבעולם ובחיים, וממילא יוצר יותר שלווה פנימית ומוטיבציה וכוח גם להמשך היום.

לשתות לאט כוס תה ולהתמקד בטעם ובמרגש ובלגימה האיטית והנינוחה ולהכניס עוד רוגע וכיף לחיים, זה גם נותן עוד כוח הלאה וגם בפני עצמו ממלא ומרפא.

לעצור להקשיב לגוף, לשהות ברגע, להיות בנוכחות.

לחשוב, לנשום, לבחור מה שייך לי ומה לא שייך לי, מה נכון ומתאים ומה פחות.

זה בכ"כ הרבה דברים לבני אדם באשר הם. גם חיבוק בין בני זוג יכול להיות בלאט שלו ובשהות שלו יותר ממלא ומקרב, גם כל קירבה שהיא רגע לאט יותר וקרוב יותר יכולה לתת מה שרק מהר לא מאפשר, גם לחשוב על הפן התעסוקתי שלנו אפילו או השליחות והייעוד שלנו בעולם יכול לקרות יותר מהר דווקא כשחושבים על זה יותר לאט ומקדישים לזה את הזמן בנחת ובבירור עומק.

גם איך להגיע ליעדים כולל כלכליים יכול להתאפשר פעמים רבות דווקא מהלאט שנותן רגע התבוננות במבט-על וכולל דרכי פתרון יצירתיות ואפקטיביות יותר,

גם לתת לעצמי כבן אנוש את התנאים הכי טובים כדי לתפקד בעולם הזה, ולזכור שאני כולל גוף פיזי ונפש ורגש ושכל ורוח ובכל אחד מהם לפעמים הלאט הוא ברכה שרק דרכו ודווקא דרכו נוכל לגלות ולהעצים עוד יותר את עצמינו ואת התפוקה שלנו.

אז ודאי שזה לא 0 או 100

זה לא או ללכת בהילוך איטי וכמו צב להתנהל באיטיות תהומית 24/7 בכל רגע ורגע, וזה גם לא לרוץ בלי הפסקה ובלי אוויר ואם לא אז להגיע לפת לחם ובלי קורת גג...

ודאי שיש הרבה באמצע.

וודאי שיש פעמים שאחרי הלאט הזה יגיע המהר, אבל רק על גבי הנדבך שהיה קודם הלאט ומה שהוא איפשר - הבהירות הזו והצלילות הזו - ועל גבי זה אפשר לרוץ קדימה בביטחון ובשלמות יותר.

וודאי שיש פעמים שהלאט לכשעצמו הוא יותר נכון.

וודאי שיש מצבים שגם מהר יהיה אפקטיבי ונכון.

וודאי שיש גם אנשים שונים וגם מצבים שונים והכל בהתאם למקרה המדובר.

לכן כתבתי שלפעמים הלאט הוא מהר. לא תמיד, אבל פעמים, ואפילו פעמים רבות, כן

בעיקר בציבור הדתי, שאנשים הולכים לאט מידי וצריך לדרבן אותם להתחיל לרוץ במקום להאט, את אומרת לא 0 או 100 ולפעמים וכו אבל לעיקר האנשים צריך לבעוט בהם להכנס לכושר ולא להוריד דופק.

בכל הציבורים ובטח בדתי.

אבל יותר נראה לי שאנחנו פשוט מדברים על דברים שונים.

הסברתי קצת בהודעות שלי למה אני אישית מתכוונת.

נ - נוכחות

ח - חמלה

ת - תיעדוף

כאשר אנחנו בנוכחות בחיים שלנו, באמת נמצאים בכאן ועכשיו וחיים אותו ובו,

וכשאנחנו בחמלה עצמית (וגם על הזולת כמובן),

ומתעדפים בסדרי עדיפויות את מה שיותר חשוב ויקר לנו, מה שיותר שייך אלינו מאשר מה שלא -

או אז יכולה להיות לנו יותר נחת.

ונחת זו אחת הברכות המשמעותיות ביותר שיכולה להיות לנו כבני אדם.

בעזרת ה' שתהיה לכולם גמר חתימה טובה עם המון נחת ושלווה 🤍

הוידוי והקבלה לעתיד זה אחרי הכרת החטא והחרטה.

זה מה שאמרתי.

ובכל זאת אתה לפחות מנסה.

עצם זה שאתה לא עושה את זה שוב, זה עיקר התשובה.

החרטה לא צריכה להיות על פרטי החטא אלא על זה שהמרת צווי ה'.

גם אם אכלתי חזיר, היה לי טעים, הפסקתי ויש לי חשק לעוד, אני יכולה להביע חרטה שיש אדון לעולם, שקבע חוקים ואני בטיפשותי וחשקיי שעדיין קיימים המרתי את פיו.

אתה גם אמור להצטער

אבל בחרת אחרת

אולי עכשיו אפשר גם לבחור לשחרר את בקשת המחילה

ואולי בכלל להתמקד בבחירה ולא באמור

ויותר מכך, האם היה מפני שלהבנתך ייעקר משהו מן התורה?

אני בעוונות מניח שעשיתי דברים רבים מתיאבון, ומיעוט שבמיעוט מכעס ומהכעסה (למשל, אם משהו היה קשה באופן קיצוני בשבת, הגם שלא באמת נצרך, ועניין כזה הוא עבורי בנדיר, וודאי שלא נסעתי פתאום בשבת לבלות בחוף ים רחוק). גם אם פעם קמתי ממקום סעודה ולא בירכתי - אפילו יעבור הרהור שהיה זה בהתרסה כלפי מטבע שטבעו חכמינו מכוחם לתקן ולפסוק, ולא רק מתיאבון וגרגרנות זמן שלא היה זה נוח להתעכב ולהודות על שנותן לחם לכל בשר - אינני חושב שהגעתי לחשוב שאין כל ממש בציווי ובאורח החיים (ובטור אורח חיים).

אני אישית חושב, בצניעות רבה, שאם כל המניעים לקשיות העורף או הנפש הם לתיאבון ואפילו להכעיס, אך לא מפני שעוקרים את שורש ומקור אמונתנו הפנימית, האוהבת, הנכזבת לעתים, אך שלעולם לא תינטש, זוהי - באיזה אופן חסידי ברדיטשובי - סנגוריא גדולה ונקודת אור בחושך. כי בכלל להיות יהודי שעוד מתחבט בזה, שנפשו כועסת אך לא נפרדת ואולי עם כל זה שוקקת, הרי זה בכלל סגולת ישראל וחלק ממעל, גריעותא ומעליותא משמשים בעירבוביא, ועדיין מכל זאת מתגדל ומתקדש שמיה רבא.

מה אתה מבקש מאיתנו לרחם עליך.

תפנים שיש מלך לעולם.

הרב יעקב חזן ז"ל:

ניק חביב שאל האם לצאת עם בחורה דתייה שהוריה מסורתיים, ואתה ענית לו שעל מקרה כזה נאמר ארור שוכב עם כל בהמה.

היהדות שלך היא לא היהדות שלי, ולכן מבחינתי התשובות התקיפות שלך לאורך השרשור הזה לא רלוונטיות יותר מאשר שכומר קתולי מפולין יגיד לי את דעתו.

ולא, לא ביקשתי רחמים. בטח לא מאדם חסר רחמים.

אבל מצטער על כך שאתה לא מצטער, וגם זה יקר מאוד בעיני האלוקים לכאורה

אין פה תשובה.

בעצם אתה מצטער על כך שאלוקים שולט בעולם.

והחליט לאסור דברים מסויימים.

זה "אני מצטער שאני לא קובע מה מותר ומה אסור.

אלא אתה מלך העולם."

מה הקטע דקה לפני שממליכים את הקב"ה

ומבהירים שאנחנו נאמנים לדרך שלו.

גם אם קשה. וגם אם לא תמיד מצליחים.

להביע דעות הפוכות.

עדיף על כלום

אני לעולם לא אצטער על חטאים.

איפה כל מה שלמדנו על חרטה?? וידוי?? וקבלה לעתיד??

עזוב את זה שהוא מפרסם שעבר על רצון ה'

הפוך בדיוק. צריך להתבייש.

וגם אם עושים עבירה. לא להראות את זה לכולם.

ולא לפרסם. גם אם קיים יצר הרע שלא יכול לכבוש אותו.

אמר ר' עילאי הזקן:

ילבש שחורים ויתעטף שחורים.

לילך למקום שאין מכירים אותו.

ואל יחלל שם שמים.

📚 עין יעקב — 3/9/2026

ּא בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הוּא דִּכְתִיב. דְּאָמַר מַר: חֲמוּרָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בָּהּ, כְּמוֹדֶה בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. עוּלָא אָמַר: כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָּהּ, הֻתְּרָה לוֹ. 'הֻתְּרָה לוֹ', סַלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּעֲבֹר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם [בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם כ) "וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים: אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ, [וְאַחַר] אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ". אָמַר רַבִּי אִלָעִאי הַזָּקֵן: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וְיִתְכַּסֶּה שְׁחוֹרִים, וְיַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ, וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא. אֵינִי? וְהָתַּנְיָא: כָּל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, מָה הִיא? רַבָּה אוֹמֵר: זֶה הַמִּסְתַּכֵּל בַּקֶּשֶׁת. רַב יוֹסֵף אוֹמֵר: זֶה הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר. לָא קַשְׁיָא, הָא, דְּמָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ, וְהָא, דְּלָא מָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ]. כז תְּנָן הָתָם: אֵין מַקִּיפִין בְּחִלּוּל הַשֵּׁם, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד. מַאי 'אֵין מַקִּיפִין'? אָמַר מַר זוּטְרָא: שֶׁאֵין עוֹשִׂין כְּחֶנְוָנִי. (המקיף) אָמַר מַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא: לוֹמַר, שֶׁאִם הָיְתָה שְׁקוּלָה, מַכְרַעַת. כח תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ חַיָּב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת ט':י"ח) "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה", בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא, אָבַד מִמֶּנּוּ טוֹבוֹת הַרְבֵּה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, וְהַיָּחִיד נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר:

ולא מצליח מספיק להצטער עליהן למרות שהיה רוצה, ומרוב שהוא מצטער על כך שהוא לא מצליח להצטער, הוא משתף על כך בפורום.

אם נמשיך במלחמת הציטוטים 🙂, אצטט את דברי ר' נחמן הידועים, על כך שצריך להסתכל על הנקודות הטובות, ודרך שם הרוע ייעלם.

לענ"ד זאת דרך יותר יעילה כיום.

מה יעזור 100 פורומים תומכים.

הרי ידוע "אין עצה ואין חכמה ואין תבונה לנגד ה'"

תקשיב קצת.

אם אני לא אמחה ואצווח ככרוכיא

הרי להגיד אוו כמה חמוד מישהו שלא מעוניין לעשות תשובה כראוי בלב שלם, ויום אחרי זה לבוא לקב"ה ולאחל לו "שיבואו כולם לעשות רצונך בלבב שלם' זו צביעות,

ואמר הכותב שיחי' בפתח השירשור

שאינו אוהב את הצביעות

על כך שאינו מצטער כאמור.

מצטער, על כך שיודע, שאיננו מצטער כראוי.

וכל רצונו הכמוס והגלוי.

להיות בקשר טוטאלי עם ה'

בלב שלם.

איך אינו יכול.

רגע רגע רגע.

מה זה אני רודף אחר חוקיך מחד.

שו הדא מחד. רודף וזהו.

מחד ומאידך.

יש פה תפיסה מוזרה להאדיר ולתת מקום לחולשה,רדיפת חוקיך מחד, ותשוקות זרות (שבטעות מתפרשות כשתשוקה עצמית) מאידך, בראש כל חוצות.

השיר הזה הוא לפי עניות דעתי.

בעייתי. איך בן אדם מכריז בפומבי שמאידך. אין מאידך.

רודף אחר חוקיך מחד ומאידך.

ובד בבד מתגנבת חולשה שאני מצטער עליה עד עמקי נשמתי.

לא באותו לבל של רצון. לא מכריז עליה בקול היא המאידך הזה.

במאידך מתביישים ומסתירים.

השיר מקומם.

אז אתה לא רודף אחר חוקיך.

זה הופך את הרודף אחר חוקיך על רמת הדקלום. ובתכלס אני עושה מה שבא לי.

ועל השיר הזה.

על הצביעות שבו היה צורך לצוררי הצביעות, להתקומם.

שו הדא שיהודי אומר לקב"ה לעיני כל העדה מאידך.

ביטויים כאלו, אבל לא זכרתי בדיוק.

ביקשתי את עזרתו של ידידנו gpt:

Worked for 49s

כן. ובעצם הדוגמאות המדויקות יותר מחלישות מאוד את הביקורת שבתמונה. יש בשירה התורנית המקובלת מקום לא רק לווידוי שכבר מסודר בתוך מסגרת של חטא–חרטה–תשובה, אלא גם לשהייה בתוך נפש קרועה, עוד לפני שההכרעה נאמרת — ולעיתים אפילו בלי הכרעה שלמה בסוף השיר.

הדוגמה החזקה ביותר היא דווקא “שקעה חמה” של הרב אברהם אליהו קפלן:

> “שקעה חמה, שקעה נפשי

בתהום רעיונות רב כים;

כי נלאיתי מלחום את מלחמתי

עם הבשר, עם הדם.”

ובהמשך:

> “האם לשכוח ולשמוח,

או לזכור הכול ולבכות?”

זה ממש מבנה של שני קטבים נפשיים. המשורר אינו מתחיל בהצהרת האמת, אינו מספר שכבר ניצח ואפילו אינו מכריע בין האפשרויות. הוא מביא לפני הקב"ה את הבלבול עצמו: “חוסה אלי כי לא אדע”. בנוסח המקורי המובא ב“בעקבות היראה”, השיר מסתיים ב“אולי אפתור את החלום” ובשקיעת החמה — לא בפתרון חגיגי. גרסאות שבהן נוספת אחר כך “זרחה חמה, זרחה נפשי” אינן בהכרח הנוסח המקורי. זה שיר שנחשב נכס מובהק של עולם הישיבות הליטאי. הטקסט והנוסחים באתר זמרשת, הפיוט בספרייה הלאומית.

גם אצל ריה"ל, “לבי במזרח ואנכי בסוף מערב” מתחיל בפיצול חד בין המקום שבו נמצא לבו לבין המקום שבו נמצאים גופו וחייו. אמנם כבר במילה “לבי” ברור היכן נאמנותו העמוקה, ובסיום הוא אומר שיקל בעיניו לעזוב את טוב ספרד; אבל רוב השיר חי בתוך הקרע ולא מדלג מיד להכרעה. נוסח השיר.

והדוגמה המקראית המדויקת ביותר היא תהילים ע"ג. אסף אינו רק מודה שנכשל; הוא נותן ביטוי ממושך ומשכנע לקוטב האחר:

> “וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי… כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים, שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה.”

הוא ממשיך לתאר באריכות מדוע הרשעים נראים מצליחים, ואף אומר: “אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי” — אולי כל עבודתי הייתה לשווא. רק הרבה אחר כך, “עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל”, התמונה מתהפכת. כלומר, מזמור קנוני נותן תחילה במה מלאה למשיכה ולספק, ורק אחר כך מגלה את נקודת האמת.

מכאן ההבחנה החשובה: סימטריה ספרותית אינה בהכרח סימטריה ערכית. כשמשורר אומר “מחד אני רודף אחר חוקיך ומאידך…”, הוא עשוי להעמיד שני כוחות נפשיים זה מול זה בעוצמתם החווייתית — בלי לומר ששניהם טובים, נכונים או רצויים לו באותה מידה.

אפשר עדיין לומר שהניסוח בשיר המסוים עמום מדי, ושבשונה מ“שקעה חמה” לא נאמר בו במפורש שמדובר ב“מלחמה עם הבשר והדם”. זו ביקורת ספרותית לגיטימית. אבל עצם הדרישה שמשורר דתי חייב לסמן כבר באותה שורה מהו הצד הנכון, ולא רשאי להשהות את ההכרעה ולתת קול לקרע — אינה עומדת במבחן השירה התורנית עצמה. לפעמים עצם הבאת שני הקטבים לפני הקב"ה היא התפילה.

ומחפש להיות טוב מבלי לדרוך ולרמוס אחרים בשם הצדקנות והצדקות

אני לא רואה שום פסול ב"צידוק הדין". יש דברים שהקב"ה קבע שאסור, ואני מקבל עלי כי אני מקבל אותו עלי.

זה לא אומר שאני משוכנע, זה לא אומר שאני אוהב את זה, זה לא אומר ש"הייתי מחליט ככה בעצמי".

במילים של הרב מיכי אברהם, להקב"ה יש "סמכות מהותית" וזהו.

האם מישהו אמור להצטער על זה שהוא לא מצטער שהוא לא מצטער? מה שאלה כזו מוסיפה בכלל?

אגב, על מה בכלל מוסב אותו צער? בפשטות, הצער הוא פשוט על כך שלא התגברתי כמצוות האל.

זה אפילו לא קשור בדווקא לתוכן המצווה/עבירה. זה קשור ליחס עם ריבונו של עולם.

הרי אם לא היה לך אכפת בכלל שום דבר, זה לא היה מזיז לך.

וזה שמזיז לך, מעיד על הכל ...

זה חלק מאיך שנבראנו וצריך לעבוד ולהתפלל על זה.

לא סתם ר' נחמן הקדיש לזה תורה (תורה קמא) שזאת זכות להגיע לדרגה להרגיש כאב על העבירות שעשינו.

"אִם יִזְכֶּה שֶׁיַּרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת כְּאֵב חֲטָאָיו, הַיְנוּ כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, כִּי כָּל זְמַן שֶׁלִּבּוֹ עָרֵל וְאָטוּם, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת, רַק כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, וְיִהְיֶה לוֹ חָלָל בַּלֵּב, וַאֲזַי יַרְגִּישׁ לְבָבוֹ בֶּאֱמֶת גּדֶל כְּאֵבוֹ, וְיִצְטַעֵר וְיִתְחָרֵט בֶּאֱמֶת"

ור' נתן מתפלל על זה בתפילה ו' "שֶׁאֶזְכֶּה לְהַרְגִּישׁ כְּאֵב חֲטָאַי וַעֲווֹנוֹתַי הַמְּרֻבִּים, וְלָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ"

אני לגמרי לא חושב שזאת צביעות לבקש סליחה למרות ההרגשה,

אנחנו לא מנסים לעבוד על הקב"ה וגם יודעים שאי אפשר, אלא רוצים שיסלח לנו (מכל סיבה שהיא) למרות שעדיין לא מרגישים רע עם מה שעשינו

אני שואל לא בעוקצנות

זה משהו שאתה מרגיש שהוא נכון לאחרים אבל לא לך?

משהו מיושן בדת?

אתה כועס על הקבה והחטא כאילו מוציא אתכם במקום מאוזן?

מה מדובר?

מה נכון ללמוד ממך ומה לא נכון?

לא אמרתי לאף אחד ללמוד ממני, ואני לא יודע מי זה ''אתכם''...

שקשורים לבין אדם לחברו

וודאי שאנחנו גם

מדברת על דברים קיצוניים שאנשים עוברים..

באותו יום יש להבנתי הדלה, משהו שיורד מלמעלה שמוריד לנו את המשיכה לעברות (קרוב קצת לאדם הראשון קודם החטא), האתגר שלנו שם זה בעיקר לתפוס את זה, ולראות איך משמרים משם דברים הלאה...

אפשר גם עוף או הודו טחון, הודו לדעתי הכי טעים והכי בריא.

מטחון אפשר להכין אין סוף אפשרויות.

אפשר להכין עיסה אחת גדולה, להקפיא במנות קטנות, וכל פעם להכין מזה משהו אחר. או להקפיא מוכן, זה בד"כ מעולה.

אפשר מאותה עיסה להכין עראיס, קציצות מטוגנות, שיפודונים, קציצות ברוטב, מוסקה, לזניה בשרית, פיצה בשרית, לחמעג'ון / פוקאצ'ה בשרית, ובטח עוד כמה אפשרויות ששכחתי.

לעיסה אפשר להוסיף ירקות או לחם שיגדילו את הכמות (בעיקר משיקול כלכלי. למרות שלדעתי פרגיות הרבה יותר יקר).

אפשר להכין קציצות, ולמחרת לבשל את אותן קציצות בתוך רוטב. עונה לדרישות שלך?

המעולות -ממש טעימות וללא חומרים משמרים של קטניות שנקראות "שטראוס בקופסה" -זה לא קפוא אלא בא מוכן לאכילה בטמפרטורת החדר, כך שאפשר להוסיף לאורז (לדוגמא -עדשים ואורז כמו במג'דרה), לקוסקוס (לדוגמא- חומוס במרק של קוסקוס) ואז זה גם חלבון מלא ,מכיוון שקטניות+דגן =חלבון מלא.

אני הרבה פעמים פשוט מערבבת את הקטניות עם סלט וטחינה וזה מעולה.

פרגית במחבת

חזה עוף במחבת

שניצל

קציצות בקר

קציצות הודו

לכל אחד המקציצות אפשר לעשות כמה סוגי רטבים ואז יש ממש גיוון

נקניקיות ביתיות (אשתי מכינה ויוצא מדהים)

המבורגר מבשר טחון

קבב מבשר טחון

צלי בשר

זה בגזרת הבשרי

אפשר גם דגים

דג מטוגן

דג ברוטב

דג בתנור

סלמון

קציצות דג

טונה

קציצות טונה

ואפשר לקבל חלבון גם מקטניות

מגדרה

חומוס ביתי

קוסקוס עם חומוס

מרק אפונה

מרק שעועית

גם במוצרי חלב יש חלבון.

זה מה שעלה לי לראש כרגע.

מניח שיש עוד הרבה מאוד דברים

ככה שיש מבחר

רוב הדברים שרשמתי בבשר עוברים הקפאה בסדר גמור (גם שניצל. לא חוזר להיות קריספי אבל בסדר גמור)

השאר זה דברים שאפשר להכין יום-יומיים לפני וישמרו במקרר

מאד קל לבשל ומאד טעים.

פשוט מניחים שם חזה עוף/פרגית/ סטייק/דג עם קצת תבלינים וזה מוכן די מהר.

לא מדדתי בדיוק כמה זמן אבל נניח תגריל על עצמה גבוהה אולי עשר דק? בערך? זה עד שהוא מתחמם ואתה יכול לשים אוכל בפנים.

כשאתה מכניס, לוקח כמה דק' עד שמוכן תלוי מה הכנסת:

נניח פילה חזה עוף, 6 דק', אם היה קפוא אז אולי 8 דק', המבורגר קפוא קבבים קפואים עשר דק', כנפיים קפואות שכבר תיבלנו מראש אני אוהבת לשים לאיזה רבע שעה ויותר אבל מוכן כבר אחרי 13 דק' בערך.

דג מושט קפוא עם תבלינים, ברוקולי ושעועית, סביב 12-13 דק' למיטב זיכרוני

תודה

הרבה יותר טוב מהנינגה לדעתי ( יש לי את שניהם)

להכין לבישול או טיגון, ולהקפיא, כשמכינים זה בדיוק כמו טרי.

(קציצות/שניצלים/פרגיות מתובלות/כדורי פלאפל/ דגים וכו')

חזה עוף בסוגים שונים של רטבים (אם תרצי אפרט) ולהקפיא בצורה שטוחה בשקיות זיפלוק

בלילה של בשר או עוף טחון- כשמוסיפים לחמניה סחוטה תפוא, בצל, קישוא הביצים זה יכול כמעט להכפיל את נפח מוזיל משמעותית את המסה. ואפשר להכין מזה המון דברים.

פרגיות- לתבל ולהקפיא עם תיבול ואז רק להפשיר ולטגן או בנינג'ה/תנור.

מגוון סוגי קטניות ברורות מושרות

אפשר גם פשטידות שזה אחלה.

הטיפ הכי חשוב שלי- אם הוא ה"בעייתי" ושאר המשפחה אוכלת מגוון יותר - לקנות טרי ולהקפיא במנות קטנות (נגיד כל שקית זיפלוק עם 2 פרגיות)

פרגיות אפשר לתבל לפני ההקפאה (ואז זה להוציא שיפשיר ו2 דק מכל צד על המחבת וביי)

דגים- מפשירים יחסית מהר, תיבול בקטנה ולתנור (גם קצר). נגיד סלמון, פילה מושט/דג לבן אחר וכו.

קטניות- אפשר להקפיא מבושלות או מונבטות.

חזה עוף- כמו פרגיות. בנוסף אפשר לתבל ולעטוף בפירורי לחם, ובמקום לטגן - לעטוף אחד אחד ולהקפיא. יש מקומות שמוכרים ככה מראש (יקר)

אם זה רק הוא אוכל את החלבונים היקרים יותר, ואתם אורזים בנפרד להקפאה, זה הרבה פחות מורגש כלכלית.

וכן כמובן חיפוש ממוקד באלי אקספרס

אם תכתוב לי את מה שאתה מחפש. אנסה לחפש גם כן.

מה החלק המקורי? ננסה לעזור לך למצוא.

חפש בגוגל. חלקם גם עובדים עם יצרנים ויכולים לייצר לך בהתאמה אישית.

אם זה ברגי גלגלים. אין יותר מדי מה להתבלבל. בכל חנות חלפים לרכב יש. עולים כ10-20 שח לאחד

אם זה מכסה. תזמין מחו"ל. יש יותר מבחר ולא צריך לכתת רגליים בין חנויות כדי למצוא משהו שאתה אוהב