הייתה פגיעה, לפני שנים.
ברוך ה מאז זכיתי לחיים שלמים. ועדיין הקטע של הטבילה קשה מאד.
התייעצתי בזמנו עם רב, שפסק לי לטבול בצורה מסוימת.
אבל הבלניות לא רגילות לדבר הזה ולפני כמה שנים היה אירוע מאד לא פשוט ביני לבינן סביב הנושא הזה.
אירוע מאד מאד לא נעים, שגרם לי להרגיש מאד מושפלת.
בסופו של דבר התקבלו פסקים של פוסקים גדולים שגיבו את הדרך שבה הודרכתי לטבול. הסערה שקטה ואפילו ביקשו ממני סליחה.
אבל כל פעם עדיין, כשיש לי טבילה, אני ברמת מתח עצומה.
האם אלו תהיו הבלניות הרגילות? שמכירות אותי ומקבלות את הדרך הזאת?
או ששוב יקרה משהו וזה לא יהיה חלק?
הכל מלווה במתח. יצירת הקשר, קביעת התור, להזכיר להן שזו אני, והאם אפשר להרגיע אותי שמחר תהיה בלנית שמכירה את הסיפור והכל יהיה בסדר?...
כל פעם אני במן עצירת נשימה עד שאני ''אחרי''. אני מתחילה להירגע רק כשאני יוצאת מהמקווה.
לפעמים עולה שאלה הלכתית תוך כדי. אני מסמסת לבעלי, שיבדוק מהר ויחזיר לי תשובה מיד. הדקות עד שהוא מחזיר לי תשובה קשות כל-כך.
ובכללי, אני מרגישה איך החיים שלי קופאים כל פעם שיש לי טבילה.
ערב לפני אני כבר מתחילה להסתגר ולאבד את זה, להיות חסרת סבלנות, לא נעימה.
אני זקוקה שבעלי יתקשר איתי מינימום, זקוקה להמון ספייס, אני הופכת לקשוחה, אני במצוקה.
כשאני חוזרת מהמקווה, אני בדרך כלל עדיין זקוקה לספייס הזה. חידוש המגע (גם הכי פשוט וסתמי) קשה לי ונדחה מאד.
אני בהתאוששות מהמאמץ הרגשי האדיר.
החלום שלי הוא לנסוע רחוק למקווה שאני יודעת ששם אזכה ליחס לו אני זקוקה.
אבל אין לי רכב ואני לא יודעת לנהוג וזה בעיר אחרת.
מחר טבילה. אחרי תקופה של חסד ארוכה שלא הייתי צריכה. כך שזאת טבילת הקורונה ראשונה שלי.
אני רואה איך הכל עולה שוב ומשתלט עלי שוב. איך אני באי שקט ובעצבים.
המתח, חוסר האונים, הפחד, הנשימה השטחית, ההסתגרות...
ריח המקווה שאני מריחה בדמיוני ומכניס אותי למצב שבו אני מכווצת וחשה בסכנה ובמצוקה.
הלוואי ולפרוק את מה שאני סוחבת איתי כל-כך הרבה שנים יעזור קצת.
אפשר לעודד אותי לקראת הטבילה של מחר?
נב: לא להציע טיפול בבקשה. טופלתי הרבה מאד ובצורה טובה מאד ברוך ה. אבל יש דברים שמשאירים רושם כנראה לכל החיים 
