חופשי אני היום
כבר לא צועד על פני תהום,
שוב לא מחוייב
שוב לא נדרש מאומה.
כעיוור על שפת נהר,
כשיכור על חבל דק
ביהירות, בגאון
נשאר רק לבחור, בדרור.
הכל פתוח לפניי
עולמות אינספור, פותחים שעריהם
חושפים טפחיים וקורצים,
שרק אבוא בדלתיהם.
כך, בבחרנות אין קץ
אני פוסע, זחוח
כחולף באלפי מסדרונות
אינסוף דלתות.
נעולות.
נעולות דלתי ליבי,
חסום אני צועד
לא פתוח, לא פוגש
כמו אסיר, שכחתי מהו אור.
הכל אטום, שטחי
איני פוגש שום תוכן, שום מהות.
אף האהבה איננה,
לידידיי, לקרוביי
לעצמי, לאלוקיי.
כמו מכשיר הנשמה
אני מכור,
כמו הצגה מבויימת
הכל כבר סגור.
נושם אוויר ומתרוקן
אפילו הוא כבר ריק, אטום.
אין זכר לאשליית החופש
אף לא שארית של דמיון.
***
אַךְ הַדְּמָעוֹת
רַק הֵן
פּוֹרְצוֹת שַׁעֲרֵי הַפְּלָדָה
מֵימֵיהֶן שׁוֹחֲקִים הָאֶבֶן
מַזְכִּירִים
לֹא הִצְלַחְתִּי לָמוּת.
וְהִיא נוֹבַעַת, זוֹרֶמֶת
מֻשְׁקֶה הַכֹּל מִטָּלָהּ,
טַל שֶׁל צִמָּאוֹן.
כַּנָּהָר שׁוֹטֵף,
מִתְמַלֵּאת נַפְשִׁי.
טְהוֹרָה הִיא
הַנְּשָׁמָה
