אבל אם ניכנס לכל ההפחדות לא יהיה לזה סוף.. ואם יהיה, הוא לא יהיה טוב 
ב"ה הכל תקין אצלך, העוברית מתפתחת יפה, ההריון בסדר ושימשיך כך
יהיה בסדר
חיבוק נשמה
אבל אפשר להבין את הפחד
במיוחד ובמיוחד אם היה לה דימום
בענין של לסחוב כבד הכל תלוי מתי, רב הרופאים מי שאני נתקלתי בהם אם היה דימום יגידו לך שלא לסחוב ולא להתאמץ
ורואים גם בשטח יש כאלו שרק מתאמצות ואז מופיע להם דימום(מניסיון)
אז מאמינה שיש לזה קשר...
יכול להיות שאם אכן הכל תקין אין בסחיבה שום דבר, אבל מטבע הדברים נשים שרוצות להרגיש שעושות את הכי טוב ישמרו על עצמם ויזהרו..- כך בכל אופן אני
שהיה לה דימום בהתחלה
ועד סוף ההריון בגלל זה לא הלכה הרבה ולא התאמצה בכלל, ברמה שלא נקתה את הבית
הכל כמובן היה בהמצלת הרופא לא על דעת עצמה
כן כל מקרה כדאי להתיעץ עם רופא
חרדות תמיד יכולות להישאר לא משנה כמה זמן עבר מהדימום...- לא אומרת אפשר וצריך לעבוד על עליהם...
אבל נורמאלי שהם נמצאות
בכל מילה
כשלי היה דימום הרופא המליץ שבועיים בכלל לא לנסות(אומנם היה לי בשבועות מוקדמים יותר)
כדאי לך להתיעץ עם הרופא..
כי באמת יש הרגשה אחרת, ובצדק אפשר להבין בזה את הבעל, אבל אפשר גם להבין מאוד מאוד את הפחדים שלך
את לא היחידה שככה, אני מעכשיו חוששת מה יהיה כשאהיה בהריון תקין, איך זה יתנהל
אעקב לראות את התשובה שלך מה בסוף עשית שאולי יעזור לי גם
העיקר מאחלת לכם שמה שתעשו יהיה טוב לשניכם
מצידי תזניחי את כל השאר ;)זה לא סוג של מניעה?
לק"י
נשמע שיעול עם ליחה.
חוץ מלעשות עיסוי עם שמן זית ולהוריד מוצרי חלב.
וחוץ מלהלביש חם...
מי אגסים
בצלים חתוך ליד המיטה
טיפת שמן איקליפטוס על החולצה/ כרית.
לק"י
האף שלו לא סתום ב"ה.
ומי אגסים- זה לבשל אגסים ולתת לו את המים?
ותודה!
נותנת טיפות פנסטיל בשביל לייבש נזלת.
לק"י
בסוף זו תרופה במרשם. ולא סתם.
זה ריכוז גבוה יותר של מלח.
אם את עושה לו אמבטיה חמה, זה בעיני זמן טוב לשים לו ספריי, האדים החמים פותחים את דרכי הנשימה.
כשהילדים היו קטנים רופאת הילדים שלנו טענה שחייבים לטפל בנזלת - לשחרר ולייבש, באמצעות ספריי מי מלח, אולי גם באמצעות אינהלציות אנחנו לרוב לא הגענו לזה - ואז זה מונע ליחה, שיעול, דלקות אוזניים וכל מה שקשור לעודף ליחה ונוזלים.
גם אני הבנתי שטיפות פניסטיל יכולות לעזור, זה נראה לי תלוי ברופא יש כאלה שיותר יתנו למקרים כאלה של צינון ויש כאלה שפחות.
לנו הרופאה הביאה גם איזה תרופה לאינהלציה
זה מאוד עזר לנו
יש לי תרופת סבתא שעובדת מעולה,
חותכים בכלי (אני שמה בחצי ליטר ח.פ.) בצל פרוס ומעל זה שופכים דבש,
שמים במקרר, הבצל מפריש נוזלים ונותנים לילד כף בבוקר ובערב.
הפעם הראשונה אחרי שזה עמד כמה שעות.
(בהתחלה אפשר לתת יותר)
רפואה שלימה.
ספריי מלח מאוד עוזר.
וכדי למנוע פצעים בגלל קינוח- לעבור למגבוני אף. אם יש כבר פצעים אז זה ממש כואב להשתמש בזה, אז להשתמש בטישו של קלינקס, שמתי לב שהוא מאוד רך יחסית לסוגים אחרים
הבת שלי עברה פרוצדורה רפואית לא נעימה יחד עם אשפוז של כמה ימים
חמי וחמותי מתקשרים שלושה ימים אחרי שהילדה כבר בבית
לגיטימי להתעצבן מזה?
גם אני הייתי מתעצבנת, אבל אולי אולי אולי, הם רצו לתת לכם להתאושש, אם את יכולה לחשוב בכיוון, אז תנסי..
מאמינה שהם אנשים טובים ושכנראה לא רוצים להפריע..
בזמנו ממש נפגעתי ונהיית מריבה גדולה. לא מומלץ..
השאלה מה לעשות עם העצבים.
אלו דברים שמאוד תלויים בדינמיקה המשפחתית ובציפיות שלך.
יכול להיות שהם בכוונה חיכו, כי לא רצו להכניס עליכם.
אצלם
או שתזמו אתם את הקשר.
אפשר גם לא לשתף אותם בכלל.
אני לא עונה
שיתקשרו לבעלי
אם זה עוזר לך,
לי נפל האסימון אחרי כמה שנות נישואין שהסטנדרטים המשפחתיים שאני מגיעה איתם זה לא הסטנדרטיים שלהם.
ואם לי זה ברור שכשקורה X חייבים להתקשר להתעניין
ושכשקורה Y חייבים לבוא לבקר וכן הלאה וכן הלאה
להם זה לא ברור, ומבחינתם אין ציפיות כאלו.
והקשרים קצת פחות הדוקים מצד אחד, מצד שני פחות תובעניים.
ויש לזה גם יתרונות.
לא יודעת איך זה אצלכם, אבל ככה אני חווה בצד של בעלי.
אני ומשפחה שלי מול המשפחה של בעלי
אלא אם כן הם כאלו שכל הזמן על הטלפון והואטסאפ. ואז היה הגיוני שיכתבו משהו וכו'
אולי לא רצו להפריע לכם?
אולי חשבו שכשיתאים לכם אז אתם תתקשרו או תתנו לילדה לדבר איתם?
פשוט לא בראש מעייניהם
אם זה הסגנון המוכר שלהם עדיף לטובתך להתאים ציפיות ולא לקחת אישית.
במצב כזה אני הייתי שולחת הודעה מעצמי
"עבר בשלום ב"ה, הכל בסדר או משהו כזה.
אני גם כזו
גיסה שיולדת, אפילו אחותי
מתקשרת לברך ולאחל ושולחת מזל טוב רק אחרי יומיים שלושה.
כי מבינה שהן עמוסות ויודעת שכל העולם מתקשר ורק אני חסרה לה עכשיו.
רוצה שהאיחול והברכה יהיו במקום וראויים ויתקבלו. אז רוצה בזמן שאני יודעת שכבר אין את כל הטלפונים וכו...
במקרה שלך, אולי הם חיכו שתתאוששו ולא רצו להפריע? כשהם התקשרו זה היה קצר וקולע ולסמן וי? או אמיתי וכנה עם איחולים והתעניינות מהלב?
אני חושבת שתוכן השיחה חשוב יותר מעת השיחה.
😄
אני מסוג האנשים שאם מתקשרים אלי באותו יום אני מתחרפנת
צריכה ספייס ולהיות מרוכזת בילדה המאושפזת ולג'נגל עם הילדים שבבית וממש אין לי זמן לשיחות התעניינות ונימוסים.
לא תמיד אפשר לדעת מי מתאים להתקשר, ולפעמים יש עניינים ורוצים לשוחח בנחת.
עכשיו אני קולטת שזה לא 3 ימים מהניתוח, אלא מהשחרור.
בכל אופן, אולי יש פערי מנטליות, אולי חוסר תשומת לב, מבאס בכל מקרה.
העיקר הבריאות.
איך את אחרי האשפוז והחזאה הביתה? 🤗
שולחת איחולי החלמה, הרבה כוחו., וחזרה לשגרה.
חווה את זה עכשיו מהמקום שלי- אני הייתי חולה שבוע שעבר (עדיין, סיפור ארוך), ההורים שלו ידעו על זה מיום שני, רק ביום שישי קיבלתי הודעה מחמותי. מאז כלום.
מאוד מזדהה
צריכה קצת עידודים כי כבר נוסו כל הטיפים..
כרגע בן 3 חודשים וצורח מ day one מתחילת הנסיעה עד סופה, וכואב לי הלב עליו.
וכל נסיעה סיוט..
יודעת שמשתנה בין תינוק לתינוק..
אצל אחת עבר כשהפכנו את כיוון הנסיעה, אצל אחד כשהפחתנו את כמות הנסיעות באופן דרמטי
אני משתדלת למשוך הרבה מעל גיל שנה נגד
וכשהפכנו זה התחלף בהקאות אצל חלק מהילדים ואז זה בכי קצר מאמצע הנסיעה עד שמקיאים
ולא לאורך כל הנסיעה...
מפסיקים להקיא אצלי בנתיים סביב גיל 5
הגיל הקטן שצורחים ואי אםשר לדבר איתם הוא נורא ואיום
אצלינו בגיל שנה וחצי בערך
מאוחרררר
כשהפכנו כיוון.
השלישית גם היתה ככה בהתחלה. עבר כמעט לגמרי ב"ה סביב גיל 4 חודשים
חיבוק
לתחוב גרביים מאחורי הכתפיים של התינוק בסלקל ומגבת מגולגלת מתחת לברכיים שלו.
לא זוכרת מי זאת היתה אבל היא אפילו צירפה סירטון. שווה לנסות.
בידיים פתוחותאפונהבהדרגה
עד גיל שנה
חיבוק, זה סיוט סיוט סיוט סיוט
אצלנו לא היה שורד אפילו נסיעה של 2 דק בתוך השכונה, לאסוף את אחיו הגדול
אמאלה לבכות מלהיזכר...
גיל 2 ושמונה כזה אבל מאז שעבר הוא מטורף על נסיעות ובוכה כשמגיעים..."רוצה עוד באוטו עוד באוטו..."
מקוצוניות ולקיצוניות
מה שכן היום הוא מאוהב בנסיעות.
ובחזרה מהגן זה מה שמרגיע אותו ונכנסים לבית בנחת.
הפחתת נסיעות ''בזכות'' הקורונה.
דווקא השארנו נגד הכיוון עדיין גם אז כי בעיקרון ההמלצה של בטרם זה שנתיים. וכבר לא בכה אז זה לא היה זה.
זה היה אבל פשוט סיוט... ניסינו כמה דברים אבל כלום לא ממש הועיל. בגדול כל נסיעה הכפילה כי עצרנו כל כמה זמן.
בע''ה יעבור לכם מהר.
עד גיל בערך 10 חודשים זה צרחות של החיים עד שנרדם.ואז מתעורר וחוזר חלילה.. יאו זה היה קשוח ממש.
אבל היה עוזר כיסא בטיחות במקום סלקל
הוא היה יותר רגוע. יכול להיות שלא אהב את הסלקל בכלל? אולי לא היה לו נוח... בכיסא שמתאים מגיל 0 היה קצת יותר מרווח..
למפרע הבנתי פה מהפורום שיכול להיות שזה קשור לדלקות אוזניים... ובאמת לבת שלי היה הרבה דלקות אוזניים
מלא זמן נמנעתי מלנסוע כי זה היה מזעזע אבל אני חושבת שאחרי כמה חודשים היה שיפור משמעותי. לדעתי עד גיל חצי שנה עבר לגמרי.
פעם ראשונה שאני עם התקן.
הרופאה שהכניסה לי אמרה שאני צריכה אולטרסאונד חודש אחרי ההכנסה כדי לוודא שהוא במקום.
היה לי מלא עומס ותורים אחרים וחשובים יותר של הילדים וזה נדחה ונדחה.
ועכשיו סוף סוף אני מנסה לטפל בזה. השגתי הפניה מהרופאת משפחה (את ההתקן עשיתי אצל רופאה פרטית אז היא לא הוציאה הפניה), וכשניסיתי לקבוע תור ב*2700 היא אמרה שאין תורים בכלל.
נשמע לי ממש מוזר שאין שום תורים לאולטרסאונד בשום מקום... לא?
מי שענתה לי היתה ערביה שלא ממש הבינה עניין, אז אולי היה שם איזה חוסר הבנה? או שהרופא לא הוציאה לי הפניה מתאימה? אני מנסה להבין איך זה הגיוני שאין בכלל תורים, ומה אני אמורה לעשות...
עד שאני בכלל מצליחה למצוא את הזמן להתקשר (בבוקר עובדת, אחה"צ עם הילדים, הבוקר הבת שלי חולה אז אני מנסה לנצל את הזמן...) וזה לוקח כל כך הרבה זמן. עד שעוברים את כל ה'ניתוב שיחות', עד שבסוף מגיעים לנציג ועד שהוא עונה (וכמה פעמים שבכלל אין מענה והטלפון מתנתק בשלב הזה), ואז לפעמים מגלים שצריך התחייבות בשביל שיהיה אפשר לקבוע את התור, או שאין תורים, וכדו'...
וגם כשיש תורים - להסביר את עצמי לנציגה (הפעם ערביה, והייתי צריכה לחזור על עצמי על כל דבר כמה פעמים כדי שהיא תבין מה אני רוצה), ואז למצוא מקום הגיוני שמקבלים בו (והיא לא באמת מבינה מה מהאפשרויות הגיוני בשבילי, ולא מתנדבת להגיד לי את כל האפשרויות הרלוונטיות, אז אני צריכה 'לסחוט' ממנה מידע ולבקש את כל האופציות שעולות בדעתי עד שמגלה מקום נוח שיש בו את התור שאני צריכה).
ורק להחזיק ראש עם כל התורים שאני צריכה לקבוע... אני צריכה להחזיק מזכירה רק בשביל זה...
נשמע מוזר שאין תורים זמינים.
הייתי מנסה להתקשר שוב ומקווה שהפעם תענה מוקדנית אחרת.
ויש הרבה תחומים שאפשר לקבוע תור דרך האפליקציה ואז זה הרבה יותר פשוט.
קרה לי כבר שהתקשרתי שוב אחרי יום, ומוקדנית אחרת הצליחה למצוא תור פנוי בלי בעיה.
זה סה"כ אולטרסאונד פשוט כדי לוודא שההתקן במקום.
הרופאה כתבה הפניה ל'אולטרסאונד דופלקס גניקולוגי'. אין אפשרות לקבוע לזה תור דרך האפליקציה, רק בטלפון.
אולי זה בכלל טעות של הרופאה? למישהי פה יש ניסיון עם זה?
אצלנו אם יש הפניה לאולטרסאונד לא קובעים תור פשוט מגיעים והמזכירה מכניסה אותך.
ומבינה מאד את סיפור הקביעת תורות...
מרגישה לפעמים שזו עבודה בפני עצמה
ולברר אצלם מתי יש תורים ואיך קובעים.
ברור שכשזה יה יה זה אדע
נו כן
אבל קונספטואלית
היו לי בריקסטונים כבר
אבל מ9 וחצי כזה עד כה (אחד עשרה ארבעים) היו לי שש…
הבטן הולכת ונהיית קשה יותר ויותר (כל הבטן אבל, לא למטה או משו, כל איפה שהרחם כזה אז אולי זה לא אולי זה צריך כמו במחזור שזה רק למטה?)
ואז כמה שניית שזה חזק
ואז מרפה
אני אנסה לישון עוד מעט כי ניראלי זה הסימן הכי ברור חח
אבל עכשיו זה עומד לי בראש…
בשליש שלישי קורה לי הרבה..
תשתי הרבה מים ותהיי במנוחה
אני לא מיובשת ודווקא היה יום בנחת
טוב נחיה ונראה
הלכתי להיבדק וראו פעילות רחמית
אמרו לשתות הרבה ולנוח
לא היתה פתיחה או משהו
אני לא מתרגשת מזה
פשוט מנסה לשתות כמה שיותר
ציר אמיתי מאוד כואב, אלו זו סתם הכנה
לק"י
וזה גם עניין אישי וכוח סבל.
אני ממש מרגיז אותי כזה כשאומרים לאישה בהריון כשיהיו לך צירים תדעי
כן ברור
השאלה היא לא על לידה פעילה דודה, אלה על ההתחלה…
לכולנו ברור שכנראה לא אלד בבית
אבל אם אני רוצה אפידורל אני לא רוצה להגיע בפתיחה תשע…
(לידה קודמת בפתיחה מלאה חשבתי שאני בפתיחה שלוש כי התקדם מהר… לא חשבתי לבקש עוד בדיקה, חשבתי שככה זה…)
אצלי הברקסטונים בכלל לא מורגשים
רק הבטן נהיית קשה
אבל זה לא מפריע לי לדבר ללכת , זה בלי שום כאב.
בצירים שמקדמים פתיחה יש הרגשה כאילו הגוף נשאב לתוך הציר, גם באלו של השלב החטטני, לפני פתיחה 3.
ויש כאב חד משמעית בצירים מקדמי לידה ולא מדומים. אבל ז כמובן רק אצלי
יש לבעלי היום משהו חשוב מארבע עד חמש
אז אני אמרתי לריבוש"ע שהיום אפשר להתחיל צירים בארבע
ככה אעביר שעה עד שיסיים, גם אדע שזה משו, הוא יבוא נשים את האפרוחיות לישון עם חיבוק ונצא
נשמע לי תכנית מעולה
קאט ל
עוד שבועיים וחצי אני לוויתן 😂😭
בעזרת ה'
ממש לא מזמן
מתחילת תשיעי היו לי צירים קטנים, התקשויות של הבטן + כאב קטן בזמן התקשות.
אבל זה לא היה סדיר
הרופאה בבדיקה בתחילת תשיעי ידעה להגיד שכבר יש צירים (לא מוניטור או משהו, רק הרכישה את הבטן), אבל בגלל שזה לא היה סדיר זה לא היה כל כך משנה
ופשוט באיזשהו שלב זה הפך להיות סדיר, כל ציר התארך ולא היה רק כמה שניות, וכשניסיתי לא הצלחתי לישון איתם וגם כשנרדמתי התעוררתי.
אז אלו היו הסימנים בשבילי לדעת שעכשיו זה באמת מוביל ללידה בקרוב ולא רק הכנה כללית של הגוף.
אז אם זה חוזר שוב, הייתי מתחילה מלבדוק כמה זמן אורך כל ציר וכמה זמן יש בין ציר לציר. זה נראה לי נותן מדד די אמין
בע''ה תכף מקווה אחרי לידה, איכשהו אני קצת אדישה לאירוע. אנחנו עסוקים עם הילדים ורצים מדבר לדבר ואין לנו ממש פניות נפשית או באופן כללי סתם פניות, בעלי יותר מתרגש ממני ובכל זאת מרגיש לי שגם הוא לא 100% שם.
כן הייתי רוצה איכשהו להפוך את הערב הזה למיוחד, בשבילו ובשבילי ולעורר בנו (בי בעיקר) יותר ציפייה והתרגשות. אשמח אם יש לכן רעיונות
לי למשל פינוק טוב בגוף אם זה מגבת חדשה, קרמים, טיפוח של העור
ממש עושה לי תחושה של כייף והתרגשות
הייתי שומרת לקראת המקווה כאלה דברים חדשים ואז היה לי ציפייה
אולי להזמין אוכל שווה? לדעת שזה לכבוד האירוע
תחשבי מה משמח אותך בכללי ותשייכי את זה לאותו ערב, אולי יעורר את הציפייה
בהצלחה!
לא יודעת אם לזה התכוונת, אצלנו אחרי כמה לידות כבר ברור לנו שהערב הזה הוא לא ליל מקוה רגיל, ושנינו מוותרים במודע על הצורך בקיום המצוה. האזור עוד רגיש ועלול לכאוב, אני ממש לא שם פיזית ונפשית, גם טכנית זה לא ממש מתאפשר עם לו"ז לא ברור של ניובורן. מה שכן, אנחנו מתרגשים להתקרב אחד לשני פיזית, חיבוק ראשון אחרי הלידה, מתלהבים שנוכל להפסיק להסתבך באיך להעביר את התינוק אחד לשני ופשוט נהנים מהקירבה אחרי הפסקה ארוכה, אבל בלי ציפיות מעבר.
חשבתי שאתרגש ואחכה יותר לחיבוק ולמגע רגיל בלי קשר למצווה ממש ומשום מה גם לזה אני די אדישה.. ממש בא לי לחכות לזה איכשהו
הייתי מידי עסוקה עם התינוק
והוא היה סביב הגדולה
ולא ממש התכוננו לזה נפשית ולא התרגשנו מספיק
תכלס בפועל כשזה בא זה כן היה מרגש
ולא הבנו איך הסתדרנו תקופה כל כך ארוכה לישון בנפרד
יהיה ככה טבעי וכיף בכל זאת
תודה על התגובה!
מרגישה שסוף סוף בעלי ואני נהנים מהלידה והחוויה מושלמת.
(פעם אישה הייתה טובלת לילה לפני הברית, לבל יהיו אביו ואימו עצבים)
מסכימה עם @מבורכת שלא תמיד מגיעים לדבכים אלא פשוט נהנים אחד מהשניה.
אני ספציפית יעדיף לצאת לאנשהו אם לא קר לניובורן.
מה שכיף שאני בחל‘ד ואז יודעת שלא אצטרך לקום בבוקר. ובעלי יעשה את ההוצאות ביום הזה גם אם אני כבר חזרתי לתפקוד וככה אני יכולה בכיף שלי עד שמרגישה בטוח.
זו הסתכלות מהממת שזו שמחה שלמה על הלידה ביחד, באמת מוסיף לזה יופי והתרגשות!
למה פעם טבלו לפני הברית ועכשיו מחכים חודש וחצי?
היה דימום ארוך אבל הוא נחשב דם טוהר.
אישה על פי תורה היתה יכולה לטבול 7 ימים אחרי הולדת בן ו14 ימים אחרי הולדת בת.
למרות שהיתה מדממת בזמן ואחרי המקווה זה היה נחשב דם טוהר שלא מטמא (כל דם שהיה יוצא במשך חודש אחרי טבילת לידה של בן וחודשיים אחרי טבילת לידת בת, לא היה מטמא)
בזמן הגמרא חכמים גזרו חומרות שהדם כן מטמא.
אבל לא הגיע הזמן לשנות את זה
יש משהו לא שפוי בגזרות האלו.
אחרי החוויה כזאת מטלטלת כל הריחוק הזה.. גם ככה קשה עם הטיפול בתינוק הכאבים ההורמונים, ואי אפשר לתת אפילו חיבוק. וואי זה אחד הדברים שהכי קשים לי
צריך סנהדרין בשביל זה..
ונהנית ממש להיזכר בניקיות ישנות וחמודות.
וואי, אחד השירשורים השופכייים
שלכל מי שקופות, קופץ אותו הדבר.
אבל לא לכולם קופץ כל פעם.
נו, זה עוד שנתיים מעניין אם באמת היא תקרא את זה🤭
לק"י
תגידו- מה הקטע שבחלק מההודעות במקום תוכן בתוך ההודעה מופיעה פרסומת או רצף סמיילים?!
ודווקא בהודעות שנראות הכי מעניינות 🤭
אלה עם התגובות הכי דרמטיות
פתחתי את זה בשיעור
וכל שניה אני מחייכת פה לעצמי מתאפקת לא לצחוק
מקווה שהמרצה לא נעלבת חחחחח
שנהבאין מצב אני נראית משוגעת צוחקת עם עצמי ככה 🤣🤣🤣
סוגרת את השרשור לקרוא אותו בבית
לא מופיע תוכן בהודעה אלא תמונה של מודעה על הפגנה?
מודעה על אהוביה
ודווקא בהודעות שנראות הכי מעניינות
אני מאד רוצה עוד ילדים. אני בגיל לא הכי צעיר כבר. בעלי הרבה שנים התנגד, בסוף הסכים שנפסיק למנוע, אבל עדיין לא רוצה אלא אומר; מה שה' רוצה...
הילד/ה הכי קטנים כבר די גדולים.
אני יודעת שזה ממש הזמן האחרון. ואני לא נכנסת להריון בינתיים. בעבר נכנסתי די מהר. המניעה לא הייתה הורמונלית. נכון שהגיל מתבגר אבל בכל זאת...
ברוב החודשים אם לא כל האחרונים כנראה היינו יחד סביב הביוץ. עשיתי בדיקות בסיסיות כמו פרופיל הורמונלי ומעקב זקיקים וב"ה תקין. גם בעצמי עברתי התנגדות לדבר, ועשיתי טיפול לגבי זה, עד שעכשיו אני באמת באמת רוצה מכל הלב. וזה לא קורה😭😭😭
כבר חודש שני מאז שאני מרגישה סופסוף שאני באמת שם.
קול חיצוני אומר לי עזבי, יש לך כבר משפחה. הרבה יותר קטנה ממה שחשבת, אבל משפחה. הילדים הקטנים כבר גדלים, שחררי, תהני מהחופש וצאי לשלב הבא בחיים.
אבל אני פשוט לא שם. סובלת מכל רגע, ומרגישה או אפילו יודעת, שאמורים להיות לנו עוד ילדים במשפחה, ואני לא יכולה ולא מסוגלת להתקדם.
בעלי לא בקטע של טיפולי פוריות, מרגישה שמיצינו נסיונות אפשריים. הפער בין הקטנים שלנו להריון שיהיה הולך ונהיה עצום, בחיים לא פיללתי כזה פער. הגיל שלי גם מתקדם.
מרגישה בין הפטיש לסדן. ולא יודעת מה לעשות. בא לי לצרוח ולבכות, ולבעוט. וללכת לישון לעולם.
מרגישה גם, שאת כל ההתפתחות וההתקדמות שלי המקצועית והאישית, אני עוצרת כי מבחינתי עוד מעט אני בחופשת לידה... ואז מגדלת קטנים... ורק כשאסיים אוכל באמת להתקדם ולהתמסר לשלב הבא.
אבל אני תקועה בשלב המעבר. ולא יודעת מה לעשות עוד.
החלק הכי כואב, זה שאני עוברת את זה לבד. אין אף אחד שיודע, וגם בעלי היקר, לא פרטנר לכאבי לב שלי... כי מבחינתו הכי טוב ככה... אז לא משתפת אותו כמעט.
ויום יום, חודש חודש, אני בעצם בדבר הזה, לבד. בתקוות, באכזבות, בניתוח סימנים ופרשנותם, בתפילות, בסגולות, בטיפולים אישיים, בהתרסקות, ברכבת הריםםםם. כבר שנים.
יש חברה ששיתפתי קצת בדברים של הטיפול. אבל לא מתאים לי לשתף בכל טבילה, וכל תקווה, וכל ביוץ.
וכל פעם אני אומרת וואו טבילה בפורים, איזה מיוחד, ודאי יהיה מטבילה כזאת תינוק מהמם והריון ניסי.. כנ"ל פסח, ושבועות וראש השנה... הנה עכשיו אין שום דבר מעניין.
ולא ברור לי בכלל איך הלב שלי עוד אופטימי ומקווה, וכל חודש אני מרגישה שהנה זה זה, זה בטוח זה.
כולל החודש הזה, שהיו לי תחושות מטורפות של הריון, וקצת בחילות, ורגישות פסיכית בחזה (עדיין יש).
ושוב אמרתי הנה הנה זה קורה. עשיתי היום בדיקת הריון ויצא שלילי. נכון שהפעם אני יודעת רק טווח של שבוע שבו היה הביוץ ויתכן שעוד לא עבר מספיק זמן, וכאילו קיים עוד סיכוי.
אבל די נמאס לי להיות פטתית. לחפש באור שמש ופנס פסים לא נראים. זה יצא שוב שלילי. ואני גמורה.
ולא יודעת איך להמשיך מכאן.
בא לי רק לישון.ואני לבד בעולם בזה.
ולא, אל תשכנעו אותי לרדת מזה. אין פה שם דבר רציונלי או הגיוני. ואני לא מסוגלת להפרד מזה.
לא יודעת מה להגיד איתך באותה סירה… מאחלת לנו בשורות טובות בקרוב
דחוף
מעלה רעיון בעדינות, לא יודעת אם נכון בשבילך כרגע. אולי להשאיר את זה בידי שמיים? כשה' ירצה הוא ייתן, ובינתיים להתקדם מבחינה אישית ומקצועית, ובעזרת ה' כשיגיע תראי איך לשלב את הדברים...
הייתה לי מחשבה כזו שהשתעשעתי בה, אבל בסופו של דבר אני שואלת את עצמי עד מתי זה בכלל יהיה רלוונטי? הרי הגיל עולה, הפער העתידי גדל... אם אני עוד רוצה לעשות משהו זה עכשיו.
מה גם שאני כן צריכה להיות באיזה מעקב של מתי הביוץ כדי לדעת מתי תקופת הטהרה ואיך לסדר אותה.. קשה בסוף להתנתק ולהתעלם מזה.. ובאותו האופן, לא לדאוג להיות יחד סביב הביוץ (אצלי הוא רחוק מהטבילה אז זה גם ענין)
מכירה משפחות עם פערים גדולים, וזה יוצר קשרים שונים אבל לא פחות אוהבים ומיוחדים.
לגבי שאר הדברים זה באמת מורכב... בהצלחה!!
מזכירה לי מאוד את עצמי ...עם הציפייה הגדולה כל חודש שיקרה נס . הסיפור שלנו דומה ...
גם אני מוטרדת מהפער שגדל בין הקטן להריון חדש... ותוהה לעצמי איך יהיה לקטן לגדול בנפרד מהאחים שלו. אין לי תשובות. משתדלת להתפלל, להודות על כל הטוב הקיים, לחשוב עוד ועוד על השתדלויות שאפשר לעשות כמו לחפש עוד ייעוץ וכד'. והשאר להשאיר בידי שמים . אבל זה ממש בוערר בי 💖ממש מבינה אותך .
מברכת אותך שה' ימלא במהרה משאלות ליבך לטובה!!
תודה על ההזגהות, הלוואי וה' יברך אותנו בקרוב🌹
השאלה אם יש מה כן לעבוד מול הבעל איכשהו. וכן לעשות בדיקות בסיסיות (כולל זרע, זה בייסיק). כי זה כרגע את באפלה של הספק. יכול להיות שאם תדעי משהו שאפילו יגרום לכם להחלטה משותפת לוותר, תיהיה במקום יותר רגוע מאשר כל הערפל הזה. או שלא, לא תמיד ברור. אולי הוא יסכים להיות איתך במשהו יחסית מה''קל'' נגיד הזרעות או אפילו תזמון יחסים בדיוק לביוץ עם מעקב זקיקים וקצת תרופות, להגביל לכמה. לא יודעת, הייתי מתחרפנת לא להבין מה הולך בכלל. לא שזה בידיים שלנו בכל מקרה ועם כל תוצאה שלא תהיה, אבל במידת הכלים שיש לנו בעולם הזה בכל זאת. וגם אם הוא לא במאה שלם והוא מוכן לעשות איתך תהליך כלשהו, בהחלטה משותפת (אפילו אם חלילה כן מוצאים משהו ומחליטים לא להתערב אקטיבי ולשחרר), לפחות יוריד את הלבד וחוסר הוודאות הנורא הזה.
אגב עזבי את הפסים הדפוקים האלה. תעקבי אחרי ביוץ ותעשי בטא. מניסיון.
(בגדול יודעת מתי הביוץ, בכל מקרה משתדלים יום כן יום לא עד שבוודאות יודעת שעבר- עושה בדיקת דם לודא במידת הצורך). כלומר אני ממש על זה. הוא לא מודע. מבחינתו אני פשוט טובלת ואנחנו יחד...
לגבי תרופות, שאלה אם הוא יזרום, זה מעלה סיכוי להריון מרובה עוברים. אני בעד,כן? אבל נראה אם בעלי יאהב את הרעיון. הייתה לי מחשבה בעבר לנסות לעשות הזרעה ואז דרכה כבר תהיה בדיקת זרע. מזמן חשבתי על זה. בזמנו- הוא לא היה בעניין. מתלבטת אם לנסות ללכת לשם. (ויש לדעתי סיכוי שיש בעיה כזאת, מעדיפה לא להכנס לסיבה למה).
לפני קרוב לשנתיים נכנסתי להריון תוך כדי מניעה שנפל ממש מיד, זה כן קצת מעודד אותי. אבל לא מספיק. רוצה ילדים בריאים ושלמים🙏🏽
נראה לי שבאמת הכיוון עכשיו יהיה שיחה על המקום שלי מול זה ואז נראה מה יזרום לעשות. היתה לי מחשבה גם אולי ללכת לאיזה רב גדול.
מנסים מאוד שלא יעלה סיכוי למרובה עוברים. רצו לבטל לי פעם הזרעה בגלל כמה זקיקים. אבל בסוף עשו.
לא מאמינה שיתנו הזרעות ושום דבר בלי בדיקת זרע בכל מקרה זה דבר שצריך לעשות...
ממש בהצלחה בהכל וגם מול הבעל הלוואי שיצליח לך לגייס אותו לפחות לבירור קל.
שיתחיל להבין כמה זה חשוב לך ותהיי טיפה פחות לבד בסיפור הזה. לדעתי עצם ההסתרה יוצרת איזשהי מחיצה❤️🩹
כשהלב רוצה זה משהו שאי אפשר להסביר..
בעז"ה תפילות!
שתבדוק יותר לעומק את הדברים
בעלך יודע על הרגשות שלך?
אם הוא לא מתנגד לילד אולי שווה לשתף אותו כמה הרצון הזה עמוק אצלך ולשאול אותו אם אולי בכל זאת יהיה מוכן להתחיל טיפולים?
טיפולים זה חוויה לא פשוטה אבל בעיקר לאישה. בסוף המעורבות של הגבר נגמרת בלתת זרע פעם אחת וזהו. (אולי פעמים כי פעם אחת לבדיקה)
אם הכמיהה שלך כל כך גדולה אולי הוא יצליח להיות שם גם
מבינה אותך מאוד מאוד
חיבוק גדול ואמן שתהיה לך ישועה מהירה
ועוד משהו אחד, אם בעלך פחות כתובת לשיתוף הזה, הייתי מוצאת מישהי אחת שתהיה,
אפילו מטפלת טובה שתתמוך בך בתקופה הזאת
התכוונתי כמובן למעורבות טכנית. רגשית ודאי שזה משפיע על שני בני הזוג
