לסדר את כל המחשבות ואת כל מה שעובר אצלי כבר שנה.
זה ממש מבולגן ומעט מתוך הרבה, אז סליחה, ואם למישהו יש משהו להוסיף מוזמן בשמחה, יעזור לי לסדר את זה קצת
עברה שנה מאז שהתחילה התקופה הקשה, המזעזעת, התקופה שבגללה אין אדם שלא השתנו חייו ושגרת העולם
לרעה:
בעקבות המצב הכללי-אלפי חולים ונפטרים, עומס בבתי החולים, סגרים, שמירה על ההנחיות, קריסה בכלכלה, איבוד העבודה
לימוד דרך מסכים, ואין אפילו צורך לפרט..
בפן הנפשי-
אין מספיק מילים לתאר זאת. הנפש כבר מזמן גמרה את כל הנקודות בונוס שלה ,עברה כל מה שיכלה, מנסה לחיות כל יום מחדש.
אך יכול להיות גם לטובה:
התכנסות בתא המשפחתי, הכרת הקרובים אליך מחדש ופגישתם כל פעם, זמן איכות עם הילדים, האחים
גילוי כישרונות ותחביבים חבויים שלולא המצב לעולם לא היינו מגלים ומוציאים החוצה
פיתוח כושר הסתגלות
כמובן שכל אדם לקח את התקופה הזאת בדרך אחרת. יש שהתרגלו במהירות במצב וסהכ המשיכו בחייהם כמעט כרגיל, ויש כאלו שהמצב מוטט אותם נפשית ופיזית עד קצה גבול היכולת. בכל פעם הם מגלים כוח חדש שטמון בהם, בשביל להחזיק מעמד עוד יום אחד, כדי לא לאבד את התקווה. ואת החיים.
בתוך כל אלו מבלי לשכוח את המבוגרים שמצבם מזעזע בדיוק כך, יש את בני הנוער.
בני הנוער, שקמים מידי בוקר לעוד יום ארוך שבו הם יהיו לא בני אדם, אלא קוביה. שחורה. על המסך.
שהקשר עם החברים והחברות לבית הספר, לישיבה, לאולפנה, הקשר לו הם זקוקים כל כך בגיל הזה בשביל להתפתח ולחיות, הקשר שבלעדיו הם מרגישים בודדים, ללא חברים, מנותקים, מנודים, חסרי חיים, מתנהל לא ע"י דיבור פנים אל פנים, חוויות משותפות, חיים ביחד וכיף ביחד, אלא מתנהל ע"י שיחות טלפון והתכתבות בווטסאפ, במייל, בהודעות, שבתחילה היו תכופות מידי יום, אך עכשיו מתנהלות בערך פעם ביום או אפילו בכלל לא. מדברים ים החברים הכי טובים פעם בשבוע. וזה לא כי עושים את זה בשביל הכיף, עושים את זה בעיקר כדי לא לאבד את הקרובים אליך.
הנוער יושב בבית, ואחרי יום לימודים מתיש שבו צריך לשבת רציף מול המחשב, אחאי שנגמרו הכוחות, עובר לפאלפון במיטה.
ובוכים.
כשישאלו לעזרה, יגידו להם בצדק-חברויות צריך לטפח ולשמור, תדברו בטלפון הרבה עם החברים, תשמרו על קשר רציף.
וזה מה שעשינו, זה מה שעשינו עד שנגמרו לנו כבר הכוחות. לשבת בבית שנה עם הפסקות לעיתים רחוקות של חזרה לאולפנה ולישיבה מדרדרים אותך למקומות הכי נמוכים שיש. נוער דוס וגם כזה שפחות התחילו לשוטט באתרים שבהם מסתובבים עוד כמה כאלו שלא בדיוק הכי נורמלים, רואים סדרות וסרטים בלי סוף, ומתמכרים לזה. לשגרה הזאת.
והם שקועים כבר כ"כ עמוק בייאוש שאין מה שיוציא אותם ממנו. וכשנחזור לשגרה הרגילה של בית ספר וחופש וטיולים ייקח להם הרבה זמן להתאושש. כי הם איבדו את שמחת החיים.
והפ מרגישים שאין באמת מי שיבין אותם. בני גילם מתמודדים כל אחד בדרך שלו, יש כאלו ששמחים יותר ופעלתניים יותר ויש כאלו שנבלו לגמרי. מתו מבפנים.
בנוסף לכל זה צריך להחזיק מעמד בלימודים כי יש בגרויות, והחיים עוד לפנינו, ואם לא נחזיק מעמד עכשיו לא נחזיק גם בעתיד.
וכל זאת בלי לציין את ההתדרדרות הרוחנית, כבר לא מתפללים 3 תפילות ביום, או אפילו שחרית, הקשר עם בורא עולם כבר לא כ"כ מחזיק, וכשמקיימים אותו הוא בלי כוונה, אלא רק אם יש לנו עןד קצת תקווה.
אז כן, הסוף כבר קצת נראה, יש חיסונים והתחלואה יורדת לאט לאט, אבל לנו ייקח הרבה זמן לקום מזה. להשתקם. להחזיר את שמחת הנעורים. את החוויות עם החברים. וזה ייקח הרבה זמן.
וזהו, שאין לנו מושג מה אפשר לעשות. אנחנו ממלאים את הזמן במשימות, אנחנו מנסים לשמור על קשר, אבל..אנחנו מתים מבפנים.
ויש עוד כל כך הרבה דברים שלא כתבתי, והלוואי שהדברים האלו יבואו מלב פתוח ללב פתוח. שיבינו אותנו עוד קצת, שיבינו.
זה ממש מבולגן ומעט מתוך הרבה, אז סליחה, ואם למישהו יש משהו להוסיף מוזמן בשמחה, יעזור לי לסדר את זה קצת
עברה שנה מאז שהתחילה התקופה הקשה, המזעזעת, התקופה שבגללה אין אדם שלא השתנו חייו ושגרת העולם
לרעה:
בעקבות המצב הכללי-אלפי חולים ונפטרים, עומס בבתי החולים, סגרים, שמירה על ההנחיות, קריסה בכלכלה, איבוד העבודה
לימוד דרך מסכים, ואין אפילו צורך לפרט..
בפן הנפשי-
אין מספיק מילים לתאר זאת. הנפש כבר מזמן גמרה את כל הנקודות בונוס שלה ,עברה כל מה שיכלה, מנסה לחיות כל יום מחדש.
אך יכול להיות גם לטובה:
התכנסות בתא המשפחתי, הכרת הקרובים אליך מחדש ופגישתם כל פעם, זמן איכות עם הילדים, האחים
גילוי כישרונות ותחביבים חבויים שלולא המצב לעולם לא היינו מגלים ומוציאים החוצה
פיתוח כושר הסתגלות
כמובן שכל אדם לקח את התקופה הזאת בדרך אחרת. יש שהתרגלו במהירות במצב וסהכ המשיכו בחייהם כמעט כרגיל, ויש כאלו שהמצב מוטט אותם נפשית ופיזית עד קצה גבול היכולת. בכל פעם הם מגלים כוח חדש שטמון בהם, בשביל להחזיק מעמד עוד יום אחד, כדי לא לאבד את התקווה. ואת החיים.
בתוך כל אלו מבלי לשכוח את המבוגרים שמצבם מזעזע בדיוק כך, יש את בני הנוער.
בני הנוער, שקמים מידי בוקר לעוד יום ארוך שבו הם יהיו לא בני אדם, אלא קוביה. שחורה. על המסך.
שהקשר עם החברים והחברות לבית הספר, לישיבה, לאולפנה, הקשר לו הם זקוקים כל כך בגיל הזה בשביל להתפתח ולחיות, הקשר שבלעדיו הם מרגישים בודדים, ללא חברים, מנותקים, מנודים, חסרי חיים, מתנהל לא ע"י דיבור פנים אל פנים, חוויות משותפות, חיים ביחד וכיף ביחד, אלא מתנהל ע"י שיחות טלפון והתכתבות בווטסאפ, במייל, בהודעות, שבתחילה היו תכופות מידי יום, אך עכשיו מתנהלות בערך פעם ביום או אפילו בכלל לא. מדברים ים החברים הכי טובים פעם בשבוע. וזה לא כי עושים את זה בשביל הכיף, עושים את זה בעיקר כדי לא לאבד את הקרובים אליך.
הנוער יושב בבית, ואחרי יום לימודים מתיש שבו צריך לשבת רציף מול המחשב, אחאי שנגמרו הכוחות, עובר לפאלפון במיטה.
ובוכים.
כשישאלו לעזרה, יגידו להם בצדק-חברויות צריך לטפח ולשמור, תדברו בטלפון הרבה עם החברים, תשמרו על קשר רציף.
וזה מה שעשינו, זה מה שעשינו עד שנגמרו לנו כבר הכוחות. לשבת בבית שנה עם הפסקות לעיתים רחוקות של חזרה לאולפנה ולישיבה מדרדרים אותך למקומות הכי נמוכים שיש. נוער דוס וגם כזה שפחות התחילו לשוטט באתרים שבהם מסתובבים עוד כמה כאלו שלא בדיוק הכי נורמלים, רואים סדרות וסרטים בלי סוף, ומתמכרים לזה. לשגרה הזאת.
והם שקועים כבר כ"כ עמוק בייאוש שאין מה שיוציא אותם ממנו. וכשנחזור לשגרה הרגילה של בית ספר וחופש וטיולים ייקח להם הרבה זמן להתאושש. כי הם איבדו את שמחת החיים.
והפ מרגישים שאין באמת מי שיבין אותם. בני גילם מתמודדים כל אחד בדרך שלו, יש כאלו ששמחים יותר ופעלתניים יותר ויש כאלו שנבלו לגמרי. מתו מבפנים.
בנוסף לכל זה צריך להחזיק מעמד בלימודים כי יש בגרויות, והחיים עוד לפנינו, ואם לא נחזיק מעמד עכשיו לא נחזיק גם בעתיד.
וכל זאת בלי לציין את ההתדרדרות הרוחנית, כבר לא מתפללים 3 תפילות ביום, או אפילו שחרית, הקשר עם בורא עולם כבר לא כ"כ מחזיק, וכשמקיימים אותו הוא בלי כוונה, אלא רק אם יש לנו עןד קצת תקווה.
אז כן, הסוף כבר קצת נראה, יש חיסונים והתחלואה יורדת לאט לאט, אבל לנו ייקח הרבה זמן לקום מזה. להשתקם. להחזיר את שמחת הנעורים. את החוויות עם החברים. וזה ייקח הרבה זמן.
וזהו, שאין לנו מושג מה אפשר לעשות. אנחנו ממלאים את הזמן במשימות, אנחנו מנסים לשמור על קשר, אבל..אנחנו מתים מבפנים.
ויש עוד כל כך הרבה דברים שלא כתבתי, והלוואי שהדברים האלו יבואו מלב פתוח ללב פתוח. שיבינו אותנו עוד קצת, שיבינו.
