נכון שמעולם לא היינו קרובות שמספרות אחת לשנייה הכל כמו שראיתי אצל חברות לפעמים.. אבל באמת שציפיתי שההריון יקרב בנינו ו״ידחוף״ אותנו לקשר יותר טוב ופתוח. אני ככ מאוכזבת שבא לי לבכות
יודעת שההורים שלי מאוד דואגים ואוהבים, פשוט לאחרונה יותר מתמיד ממש מבאס לי שהשיחות שטחיות כאלה.. מרגישה כאילו לא באמת מתעניינים בי ולא מסוגלים לדבר איתי בצורה פתוחה פשוט כי ככה היינו תמיד. וככה תמיד זה יהיה.
אולי אני מגזימה (וגם קצת הורמונלית..) שציפיתי שזה ישתנה פתאום, הם ככ התרגשו מההריון וזה נכד ראשון שלהם בע״ה. תמיד שומעת איך אמהות תומכות ועוזרות לבנות בהריון ובלידה ואחרי הלידה. אצלי זה בכלל לא אופציה.. ברור שלא אבקש ממנה להיכנס לחדר לידה כי אני פשוט לא ארגיש בנוח כי אנחנו לא קרובות. וגם אחרי שיוולד לא עלתה בכלל האופציה שתבוא לעזור לנו או כל דבר כזה.
מבאס אותי שאני יותר קרובה לחמותי וחמי, אמנם לא מדברת איתם באופן יומיומי, אבל כן מרגישה יותר פתוחה לדבר איתם על כל מיני דברים.
זהו, אין פואנטה. ומבקשת לא להציע לי טיפים איך ומה לעשות
אני ככ מאוכזבת כרגע וכל כולי דואגת ובלחץ מהלידה שמתקרבת ככ שלא מסוגלת להכיל עכשיו עוד משהו. רק רציתי לפרוק קצת..
