ומאוד אוהבת את החופש שלה,

אני יכולה להגיד לך שאני ממש ממש לא מתגעגעת לרווקות.

מוצאים את החופש שלך לעשות דברים,

גם כשיש ילדים,

וגם כשיש בעלול.

את תראי שהנישואים יכניסו לך כל כך הרבה חיות.

פי אלף מאשר לקחת אוטובוס ולנסוע לאן שבא לך (משהו שגם אני אהבתי לעשות.)

הנישואין נותנים בוסט כזה חזק של כוחות נפש, של חיים ושל משמעות,

שאי אפשר להבין את זה מבחוץ..

*ואני התחתנתי בת 29 עם מישהו עם ילדים. כל שבת שניה אין לי חופש, וגם לא באמצע שבוע.

ובתור אחת שהחופש הוא ציפור נפשה-

חד וחלק הנישואים רק מיטיבים עם האדם. נותנים לו הרבה יותר משיוכל לשער ולדמיין.

**כמובן- בהנחה שיש זוגיות אוהבת ותומכת. 

אבל הכי בעולם מתגעגעת לשנה וחצי הראשונות, אין געגוע יותר חזק מזה.

לא חושבת שעברנו את מה שאת מתארת, בחיים לא מאבקים סביב מה שקשור לבית והניקיון אולי בכיוון השני  וגם כל השאר, מנסים לבוא לקראת השני, ללמוד ביחד ולהבין  מה טוב לנו.

ברור שהיו חילוקי דעות, אבל זוכרת אותם אני לא, מלבד בעניין קניית הדירה, אני רציתי דירה מאד יקרה ולבעלי לא התחשק שניכנס לחובות.

לא רוצה לחזור כי אני חושבת שמה ששינה את זה זה הילד שנכנס לחיינו, ופשוט דחק לנו את הזוגיות לצד, והילד הזה הוא האושר של החיים.

עושים לך, קונים לך, משוגעים עליך, סוגדים לך וכל היום אתה יישן.

ולראות איך הוא יכול להתממש בחיי הנישואין בפועל.

והוא יכול.

זוג בנוי מאיש ואישה

שהאיש הוא עולם ומלואו, גם אחרי הנישואין

והאישה היא עולם ומלואו, גם אחרי הנישואין

וכמובן שיש את הביחד שלהם

ואת הילדים שיגיעו בהמשך ב"ה

אבל כל אחד מהחלקים לא הולך לאיבוד, אלא מתווסף עליו, גדל, צומח, מתרחב.

אם את יודעת שאת אישה שערך החופש והצורך במרחב אישי וחופש ובילויים וכו' חשובים לה - בררי יחד עם בעלך לעתיד ב"ה כיצד מכניסים זאת לתוך חיי הנישואין.

אולי יהיו תקופות יותר אינטנסיביות ומאתגרות

אולי יהיו תקופות שאפילו בכלל לא יהיה אפשר

אבל בסך הכללי - בהחלט אפשרי לשמור זמן לעצמך.

להתמלא

לבלות

לנסוע

להתאוורר

לעשות דברים שאת אוהבת

לשמור על זמן שלך עם עצמך

וכן הלאה...

וכמובן אם זה חשוב לך - אפשר כבר בשלב ההיכרות לתקשר זאת לבן זוגך

לחפש ולבדוק כבר מההתחלה ולראות שהוא אדם סבלני, מכיל, שאכפת לו ממך ומהאושר שלך,

שהוא מכבד אותך ואוהב אותך

ושהוא בראש שתנסו לעשות הכל עלך מנת שתהיי מאושרת (וגם הוא כמובן), תוך שימת דגש גם על הצרכים הללו של החופש וכו'.

וכמובן שחשוב תמיד לזכור בחיים אילו עוד ערכים חשובים לנו,

ולדעת את הרווח ואת ההפסד של כל אחד מהם,

ומה אנחנו מוכנים להפסיד ומה ממש לא

ומה אנחנו מוכנים להרוויח, ומה אנחנו חייבים להרוויח,

ואיך אנחנו רוצים שיראו חיינו בכללי?

ועכשיו?

ובעוד 5 שנים? ו10? ו30? ו50?

ואז לראות איך מכניסים את כל הערכים שלנו,

את כל מה שחשוב לנו

את כל מה שאנחנו רוצים להרוויח

ואת כל מה שאנחנו לא מוכנים להפסיד - ומשקללים אותן לידי מה שנקרא - החיים שלנו

בנוסף,

אם כתבת שבא לך לעלות על אוטובוס לעיר אחרת אבל יש תינוק יונק או בעל -

אז קודם כל - התינוק ב"ה עד שיגיע תעבור לפחות שנה בד"כ,

והוא אחרי שנה לא יהיה בטוח יונק,

ויגדל עוד

ועוד

ואם יתאים לכם תוכלו לרווח בצורה יותר רחבה את הילודה,

או לחשוב על מספר ילדים שמתאים *לכם* ולכוחות שלכם, גם אם זה "פחות" ממה שנחשב בסביבה וכדומה,

ואותו בעל חמוד - תוכלי לקבוע איתו שלמשל יום בשבוע את אכן עולה על אוטובוס ומתאווררת וחוזרת רק בלילה

ופעם בשבוע הוא

או לא אם לא בא לו

או ששעתיים ביום את,

או פעמיים בשבוע

או כל סידור אחר.

עם רצון טוב, כבוד אחד לשני ולצרכים שלו - אפשר לסדר הכל.

וגם עם הילדים ב"ה - הם גדלים, אפשר להיעזר בבייביסיטר בתשלום, משפחה, חברות, האיש כמובן, ללכת יחד איתם וכו' וכו'

כל תחנה ומה שנכון ורלוונטי לגביה

בסופו של דבר, נישואין הם הרבה יותר מסך כל הדברים שאולי יכולים להיראות יותר מאתגרים או חסרים,

והיתרונות שלהם ומה שהם טומנים בחובם גדולים לאין ערוך.

וכמובן ככל שהזמן יחד עובר, וה"שריר" של הביחד מתפתח ומתעצם - אז ממילא *זה* מה שנהיה והופך להרגל החדש,

בשלמות ומאהבה ובחירה שלמה, ושמחים בזה, מסופקים בזה, זו הדרך בה חושבים ומרגישים - רוב הזמן ביחד, ואם צריך אז כמובן גם לבד, אבל הביחד לא מאיים או לא מכסה על הלבד, אלא להיפך - מעצים אותו ונותן לו בוסט ענק במלא מובנים ותחומים...

וכמו שכתבת נכון - יש בחיים כ"כ הרבה אילוצים בלי קשר לזוגיות -

כמו עבודה

לימודים

הורים

חברויות

וכו'

הרי בכל אחד מהם צריך להשקיע אנרגיה על מנת שהם יתקיימו!

ואם לא נשקיע - זה לא יהיה.

אם לא נלמד לא נוכל לעבוד

אם לא נעבוד לא נוכל להתפרנס

אם לא נמלא דלק האוטו לא יסע

אם לא נשקה את הצמח - הוא ינבול

אם לא נשקיע בהורים, למשל כאשר יתבגרו, לא היהיה להם טוב

אם לא נשקיע בחברות - נהיה בודדים בלי חברות

וכן הלאה והלאה...

אז למה שלא נגיד למה צריך לעבוד? לא רוצה, רוצה לשבת בבית כל היום ולשתות מילקשייק ובטן גב במלון כל החיים וזהו...

אבל מה לעשות שזה לא עובד ככה...

אז לא נגיד שהעבודה מוחקת לנו את החופש

ולא שההורים מוחקים לנו את החופש

אז גם כך בנישואין - כמו כל דבר, גם בהם צריך להשקיע אנרגיה.

- לגבי הנקודה שכתבת *הרצון האישי שלי*

אז יש לך רצון אישי לחופש

ורצון אישי לעשות דברים שאת אוהבת ומשמחים אותך

ואם את נשואה אז הרצון האישי הזה הוא גם לזוגיות, לאהבה, לחיבור, לתמיכה, לביחד,

להענקה, לקבלה, לנתינה

ועוד אינסוף דברים ***שגם אותם את רוצה***

- לגבי מה שכתבת על תחושת ההחמצה -

אם תחליטי שאכן החופש הבלעדי לא לתת דין וחשבון לאף אחד (חוץ מלבוס/לעובדים/ללקוחות/להורים/לחברות/לכוחות/לזמן/לכסף/למשאבים וכן הלאה...) - אז בעצם נשאר - לא לתת דין וחשבון לבן זוג וילדים -

ואת מעדיפה לחיות כך לנצח כי זה כה חשוב לך - זו כמובן בחירה שלך וזכותך המלאה.

רק יחד עם הרווחים הללו , לחשוב גם מה ההפסדים.

אז לא יהיו לי ילדים?

אז לא יהיה לי זן זוג?

אז גם בגיל 85 אעלה על האוטובוס ואסע לאילת סתם כך ואז ארגיש שיחרור ודרור ושמחה בלב?

או שאת מעדיפה לקחת סיכון כדי לקבל את הסיכוי לאהבה גדולה, למשפחה שלמה, למימוש עצמך בעוד הרבה רבדים, לנסות לראות איך החופש והכיף משתלבים בהם?

תמיד יהיה סיכון.

אבל תמיד יהיה גם סיכוי.

ואנחנו בוחרים מה אנו מעדיפים.

בהצלחה רבה רבה!

היה לי ילדות שמחה וטובה, ולכן עכשיו אני עוד יותר שמחה.

אוהבת מאוד את הבית את הילדים,לכן ממש לא מתגעגעת לעבר,

נ.ב. רק חבל שמתבגרים.

אז אין מה לשמור.

אפשר לנסות למכור/ למסור/ לתת מתנות לאנשים אחרים.

דברים שכן אולי תשתמשו בעתיד, אפשר לנסות למצוא מקום לשמור.

זה יכול להיות גם אצל ההורים, אם יש אפשרות.

ואפשר כן להחליט לא לשמור, ובמקרה הצורך תיקנו חדש.

אם כי, לא בטוח שלא תגלו שלפעמים נח שיש עוד שמיכה, ושהיא גדולה יותר.

ואם לא - להשאיר אצל ההורים בינתיים. מתפנה אצלם הרי מקום מהציוד והחפצים האישיים שלכם שיעברו לבית החדש. ותמצאו הזדמנויות להעניק כמתנה לאחרים. 

אם יש לכם חברים שמתחתנים או בגיל מתאים, אפשר לתת להם.

אם יש דברים שאולי תרצו בעתיד וכרגע אין מקום, להשאיר אצל ההורים נשמע לי הגיוני, אם זה מקובל עליהם.

למשל כלים כפולים זה מצוין לפסח כשתהיה לכם דירה גדולה יותר.

שמיכות זה דבר שימושי מאוד כשהמשפחה מתרחבת.

ואגב אני ישנה בכיף לבד עם שמיכה זוגית.

וכמובן אם יש אפשרות להחליף בחנות למשהו שימושי יותר זה בטח טוב.

בכל אופן למכור , למסור מה שלא מתאים לכם או כפול

לפעמים עם הזמן מגלים שכן רוצים אותם

אצלינו בהתחלה השארנו הרה דברים אצל ההורים ועם השנים לקחנו

ויש דברים שהעברנו הלאה 

אולי מגדולי בעלי המוסר הקיצוניים או משהו

ואם קרתה טעות אדם מנסה כמה שיותר לטייח ולהחליק

אז למה לא גם לזולת? למה לא לחיות בעולם סולחני ונעים? שהכל בסוף עובר ומסתדר?

הוא לא "יצעק" כלפי חוץ אבל ביקורת עצמית פנימית זה אחד הכלים הכי ההרסניים שיש.

וקודם כל בינינו לבין עצמינו

ואז בינינו לבין הקרובים לנו ביותר

זה כבר משמעותי מאוד מאוד.

זו הפגיעה עצמה (מה שהיא אמרה)?

או שזה בעיקר זה שזה היה בפומבי? (ואם הייתה אומרת לך ב4 עיניים זה לא היה ביג דיל?)

וכמובן חשוב להבין מה התדירות - זה מאורע חדפ או שהפגיעות מצידה זה משהו שקורה לא פעם ולא פעמיים?

וגם להבין אם יש משהו תקשורתי שאפשר לעשות שימנע פגיעה. למשל- אולי אם היא תדע שא' ב' הן נקודות רגישות, היא תשתדל מאוד סביבן ותהיה באקסטרה רגישות כלפי הנושאים האלו.

הרבה יותר לעומק כדי להתחיל לייעץ.

כל מילה כמעט שכתבת כדאי להתעמק עליה ולהבין לעומק:

"חצי בכוונה" - מדוע? איזה אינטרס יש לה לפגוע בך בכוונה? איך הזוגיות שלכם בכללי? מה עוד יש שם?

"היא ממש התנצלה, עבר קצת זמן, עוד פעם פגיעה" - מדוע? כיצד זה קורה בעצם? איזה מנגנון יש שם אצלה? אצלך? בין שניכם?

אם ההתנצלות ולקיחת האחריות שלמים, כיצד זמן קצר לאחר מכן נוצרת שוב פגיעה?

נשמע שצריך להתבונן *פנימה* *בין שניכם* ולא החוצה. לא החוצה מול כולם שם בפגיעה וגם לא החוצה מול כולם בפיוס ובקירבה המחודשת.

וזה נכון לכל זוג באשר הוא - כאשר יש ביניהם ריחוק מכל סיבה שהיא - ההתמקדות פנימה, ההתקרבות אחד לשנייה, הלעבור דרך המרחק שנוצר, דרך הכאב עצמו, לא לדלג מעליו אלא ממש לעבור בו ובתוכו *יחד* - יכולה להביא לקירבה מחודשת עוד יותר גדולה ולצמיחה גדולה ממש. 

כלומר ישנם מפתחות שאפשר להשיג לזוגיות שלנו דווקא בזכות המקומות בהם אנו בריב / קונפליקט / פגיעה / כאב / ריחוק וכן הלאה.

וחשוב מאוד אכן לאסוף את המפתחות הללו בדרך ולא לאבד אותם ולהמשיך בריחוק או בהימנעות או בבריחות כאלו ואחרות.

לא לצאת מהקשר אם יש ריחוק

אלא להיפך - להיכנס עוד יותר לתוך הקשר. שנינו. אני ואשתי. אשתי ואני.

רק זה הכיוון המצמיח ב"ה.

ב"הצלחה רבה

לדעתי כדאי שלא תדברו ביניכם יותר מעניינים טכניים מול אנשים

זה מאוד קשה.

אבל-

זה יעזור לכם לברר ביניכם לבין עצמכם איך אתם רוצים לתקשר ביניכם בזוגיות

אבל בלי קהל.

הקהל מפריע מאוד לריכוז

אין לי ממש פתרון. אני משתדל כשזה קורה להתעלם ולא להגיב. ללכת הצידה או לקחת כמה דקות בחדר או בחוץ לעצמי.

יכול לשלוח הודעה אם בא לך חיזוק קצת

זה תלוי בסטנדרטים שלכם.

לא לכל זוג זה היה חורה.

כנראה שגם הוא לא חושב שחצה גבול, כי הוא לא היה מספר לך אם כן.

אם זה מאוד מפריע לך, כדאי שתגדירו גבולות גזרה כי זה לגמרי לא גבול שמובן מאליו.

די בסיסי לשתף דבר כזה.

אתה

רוצה

?

היתה כאן דוגמה לכך 

החלטתי למחוק כי אולי מישהו מכיר את מי שכתבתי עליו.

אז לא משנה

זה עובד בכל סוגי מערכות היחסים,

ככל שההורה / מנהל / בן־זוג מציג תגובה קשה יותר לשיתוף בעיות/כשלים/כיו"ב

ככה קטן החשק לשתף

מחשבה של חתול זמני: כרווק, למה שארצה להתחתן אם ירתחו עליי מעצבים על סיטואציות אקראיות שהשליטה שלי עליהן נמוכה? הלך חשיבה של חתולים זמניים, אבל אני חושב שיש בזה משהו.

ואם הם עשו משהו לא בסדר שמצדיק כעס?

אגב כעס זה לא בהכרח רגש שלילי.

בדיוק מה שגורם לי היום כמעט ולא לשתף בטעויות או קשיים או כאבים או פדיחות שלי.

למי יש כוח לשמוע שוב ושוב ושוב כמה הוא דפוק או גרוע או אפס?

ומה מודיעים למפקד מראש.

מכיר את זה מהמילואים שלי.

להסביר למפקד שאתה לא מוכן לישון עם חיילת באותו הרכב

אבל זה צריך להיות מראש וברור.

כמו שאם יתנו לך אוכל לא כשר לא תאכל. ככה גם כאן.

בדרך כלל יש התחשבות בגבול האפשרי

וכן. לפעמים זה גם לא אפשרי. נדיר אבל קיים

אני חשבתי שהאפשרות השנייה היתה

שהחיילת תהיה היחידה שתישן בחוץ

אלא בגלל שיש חוסר באנשי רפואה בכירה (פראמדיקים ורופאים) והוכח (זה גם הגיון בסיסי) שאם יש מענה מיידי של רפואה בכירה במקרה של פציעה. זה משפר משמעותית את סיכויי ההישרדות.

איפה זה אג'נדה? שיריון/סיירות וכו'

ששם זה בדרך כלל ברור שגבר יעשה עבודה טובה יותר, כי ה' חנן את הגברים בכוח פיזי גדול יותר. ונדרש שם בעיקר כוח פיזי (כן. גם צריך מעבר. אבל בלי כוח פיזי זה פשוט לא ילך) 

את כועסת עליו? על הצבא?

אילו חלופות טובות יש לך להציע? אם הוא לא בחר בהן, אולי תשתפי אותו?

בכל־מקרה, התשובה שלי היא: כפי שהיית רוצה שיגיבו לך לוּ היית מוצאת את עצמך באותה סיטואציה.

אישית לא יכול להזדהות עם העצבים אבל OK,

עם כל התסכול שבדבר הבחירה הטובה לדעתי היא לפעול באופן פרגמטי שיועיל למערכת היחסים ולא יזיק.

לאו דווקא הבלגה והדחקה, אבל נניח לדון בזה באופן בוגר. כעס לא מוביל לשום מקום.

במהלך שירות צבאי ישנם קווים אזרחיים שזזים , בכמה תחומים,  ומכמה סיבות

למעשה זוהי אינה בדווקא עבירה, במובן של שוע יורה דעה,  למרות שאכן זהו מצב לא נעים, וזה מצב שעלול לקרות וקורה ויקרה,

לא פחות חמור,  מה ההווי היומיומי / הפרדה בתעסוקה, עם החיילות, דיבורים התנהלות התנהגות וכו . בשעות תעסוקה ובשעות הפוגה ובחדר אוכל

לגבייך שאת פגועה

א נכון. מהמשקפיים שלך זה ממש פגיעה

ב באם אתם זוג צעיר,  כנראה מגביר את ההרגשה שלך

ג תשוחחו . תראו מה נכון לכם, וכו

בהצלחה רבה, ניסיתי להאיר נקודות 

עם אווירה של חברה מעורבת, היה מטריד אותי הרבה יותר מנקודת קצה של הכרח שנגרמה.

השאלה כמובן אם זה נקודת קצה שנגרמה או שזה מעיד על כל מה שקורה שם.

קודם כל באמת מצטרף למי שאמר תעריכי שהוא סיפר. זה שהוא מספר לך הכל זה מראה שהוא שומר לך אמונים.

באמת זה אתגר מטורף. תהיי בטוחה שכל חייל שנמצא במסלולים מעורבים עובר אותו.

מציעה לך להתייעץ עם דמות תורנית אמיתית ויראת שמים [אולי אפילו ללכת ביחד איתו].

אבל אל תחכי רגע עם התחושות האלו.

תמיד כדאי לשאול אותם הפוך-

האם הייתם כועסים אם האשה שלכם היתה במילואים

והיתה ישנה עם חייל ?

זהו

קל

פשוט

שאשה תישן עם חייל

אין מצב שתגיבו אותו דבר

אתה בא להגיד שנשים דעתן קלה

וגברים מה?

לגברים יש חסינות נגד היסחפות בטנק?

לא הבנתי

אבל לא הייתי נופל מהכסא בגלל שיצא מאילוצים שהיו צריכים לישון לילה אחד בתוך האמר.

מי שרוצה ליפול בצניעות. לא צריך לחכות לשינה בהאמר כדי ליפול

ומנגד. גם מי ששומר על צניעות יכול להמשיך לשמור על צניעות כך

ברור שזה לא המצב הרצוי

וברור שהייתי מעדיף שלא

אבל חד משמעית הייתי מעדיף את זה מאשר הגברים יצטרכו לישון מחוץ לרכב

וכמובן שלא אתן שהאישה תצטרך לישון לבד מחוץ לרכב

כי כנראה זאת היתה האלטרנטיבה

ולהשאיר אותם ערים רק כדי שלא ישנו יחד. לדעתי אפילו גרוע יותר

לכן ההצעה הפרקית לדעתי

זה לוודא שלא מגיעים למצב הזה

לראות את תכנון המשימה מראש, מתי צפי לסיום.

מי ישן איפה ומתי.

ולזכור שתמיד יהיו בלת"מים

וגם בלת"מים אפשר לנסות לנהל

לא תמיד מצליח.

וכן. לצערנו כל עוד יש שירות משותף. דברים כאלה יכולים גם לקרות.

וכן. אם אישתי היתה נקלעת לסטוצאיה הזאת.

הייתי סומך עליה בעיניים עצומות.

והייתי אומרת לבעלי שישנתי בחוץ בקור רק כדי לא לישון עם חיילים אחרים (לא מדובר בחייל אחד)

הוא היה כועס עלי 

בהצלחה רבה

היא עו"ס מתמחה בפריון, מומלצת של פועה, מקבלת בירושלים.

יש גם את יעל סיון פסיכולוגית היא מת"א, לא יודעת אם היא מקבלת בזום, מצוינת ממש, לא דתיה אם זה חשוב