אהוביה. הנושא הזה נחרש לאורך ולרוחב.
עם הזמן הבנו עד כמה השקר פה גדול, עד כמה הטיוח הזה מזעזע.
התעצבנו, כעסנו, כתבנו על שלטים בדמע, ריססנו את הכאב בגרפיטי, יצאנו להפגנות לעורר את העולם כולו.
ומה עכשיו? אז נכון, עדיין יש הפגנות פה ושם וספירת העומר בסטטוסים (לא עלינו)
אבל כמה באמת אנחנו חמים עלזה כמו פעם? עד כמה עדיין אכפת לנו? עשינו את כל מה שיכולנו?
בפועל הכעס מתעמעם. ההפגנות כבר מצטמצמות.
מחשבות של ייאוש מתחילות להגיע, שאולי אין סיכוי, הימ"ר לא באמת יסגר, וכדאי לפרוש בזמן במקום לחטוף מכתזיות של שנאה בפרצוף.
אולי אפשר להגיד שכבר השלמנו עם המציאות.
האש דועכת בסוף, כי אין לה במה להיאחז.
אבל שניה אם נעצור לחשוב עלזה, מזה האש דועכת? מזה ההפגנות מצטמצמות? על מה הפגנו כל הזמן?
כבר סגרו את ימ"ר ש"י? כבר הקימו וועדת חקירה חיצונית? מישו מבטיח לנו שמקרה כזה לא יחזור על עצמו?
ההידרדרות מהירה משחשבנו, בהתחלה גירשו, אחר כך עינו, עכשיו רצחו.
דמי אהוביה זועקים. זה לא דם אישי, זה דמים, דם ציבורי. של ציבור שלם שעושים ממנו צחוק, שעובדים עליו בעיניים, דורכים עליו.
אסור לנו לסתום אוזניים מול הזעקה. אנחנו חייבים להבעיר את האש מחדש כדי שלא נעמוד על דם רעינו.
אז הנה, יש לנו הזדמנות. אנחנו יכולות להשתדל על שינוי מהותי.
איך? פשוט להרים טלפון, להתרים משפחה וחברים.
אז כע, קמפיינים זה דבר חרוש, וכמה אפשר להיות קבצנים ולשנורר כסף מאנשים שכמונו כבר מותשים מהדברים האלה..
אבלל, נותנים לך משהו לעשות לגילוי הצדק, לחשיפת האמת, לטובת הגאולה- לא תעשה?
בארור נעשה, ונעשה עם לב. לא נתייאש, לא 'נרגע טיפה' או 'רק נוריד הילוך'
לפחות כדי שנוכל להגיד שידינו לא שפכו את הדם הזה.
וואלה אהוביה כבר עליו השלום, ולא יכול לצעוק, אבל אנחנו מחליטות לצעוק בשבילו. צעקה כזאת שתשמע.
יאללה צדיקים, אני תרמתי והתרמתי, ואתם?
לא באמת מסובך, יאללה לקחת את הטלפון ולהתחיל.. אבא אמא, סבא סבתא, אחים, דודים, חברים וכו..
*הקישור לתרומה* חושפים את האמת - Givechak
אשריכם ישראל!!!
עם הזמן הבנו עד כמה השקר פה גדול, עד כמה הטיוח הזה מזעזע.
התעצבנו, כעסנו, כתבנו על שלטים בדמע, ריססנו את הכאב בגרפיטי, יצאנו להפגנות לעורר את העולם כולו.
ומה עכשיו? אז נכון, עדיין יש הפגנות פה ושם וספירת העומר בסטטוסים (לא עלינו)
אבל כמה באמת אנחנו חמים עלזה כמו פעם? עד כמה עדיין אכפת לנו? עשינו את כל מה שיכולנו?
בפועל הכעס מתעמעם. ההפגנות כבר מצטמצמות.
מחשבות של ייאוש מתחילות להגיע, שאולי אין סיכוי, הימ"ר לא באמת יסגר, וכדאי לפרוש בזמן במקום לחטוף מכתזיות של שנאה בפרצוף.
אולי אפשר להגיד שכבר השלמנו עם המציאות.
האש דועכת בסוף, כי אין לה במה להיאחז.
אבל שניה אם נעצור לחשוב עלזה, מזה האש דועכת? מזה ההפגנות מצטמצמות? על מה הפגנו כל הזמן?
כבר סגרו את ימ"ר ש"י? כבר הקימו וועדת חקירה חיצונית? מישו מבטיח לנו שמקרה כזה לא יחזור על עצמו?
ההידרדרות מהירה משחשבנו, בהתחלה גירשו, אחר כך עינו, עכשיו רצחו.
דמי אהוביה זועקים. זה לא דם אישי, זה דמים, דם ציבורי. של ציבור שלם שעושים ממנו צחוק, שעובדים עליו בעיניים, דורכים עליו.
אסור לנו לסתום אוזניים מול הזעקה. אנחנו חייבים להבעיר את האש מחדש כדי שלא נעמוד על דם רעינו.
אז הנה, יש לנו הזדמנות. אנחנו יכולות להשתדל על שינוי מהותי.
איך? פשוט להרים טלפון, להתרים משפחה וחברים.
אז כע, קמפיינים זה דבר חרוש, וכמה אפשר להיות קבצנים ולשנורר כסף מאנשים שכמונו כבר מותשים מהדברים האלה..
אבלל, נותנים לך משהו לעשות לגילוי הצדק, לחשיפת האמת, לטובת הגאולה- לא תעשה?
בארור נעשה, ונעשה עם לב. לא נתייאש, לא 'נרגע טיפה' או 'רק נוריד הילוך'
לפחות כדי שנוכל להגיד שידינו לא שפכו את הדם הזה.
וואלה אהוביה כבר עליו השלום, ולא יכול לצעוק, אבל אנחנו מחליטות לצעוק בשבילו. צעקה כזאת שתשמע.
יאללה צדיקים, אני תרמתי והתרמתי, ואתם?
לא באמת מסובך, יאללה לקחת את הטלפון ולהתחיל.. אבא אמא, סבא סבתא, אחים, דודים, חברים וכו..
*הקישור לתרומה* חושפים את האמת - Givechak
אשריכם ישראל!!!
