[יומן, גיל 18]
היום נכשלתי בניסיוני לחשוב. אינני חושב! אינני חושב! בעיקר צריך אני להשתדל לחשוב לפני פעולה או דיבור: ההצדקה שאני מוצא לפעולה או דיבור אחרי מעשה, אין בה ממש, כי לא מתוך נימוק זה פעלתי... ירדתי היום לבור עמוק, (לפיכך) לא אוכל לקרוא בתנך לפני הצהריים.
מחר יום שתיקה ועבודה יעילה, זו התכנית.
האם אגשימנה? יום מבחן הוא לי מחר!
'משמתרבות השנים מתמעטות הכוונות'. ציון עובדה זו שוב ושוב, הוא הוכחה לגרעין של אמת שיש בה, כלומר:
היא מתארת תהליך קיים. אם כך אין ספק שאין אני עומד מחוץ לכללים הכלליים, והמשבר לא יפסח גם עליי.
אולם אין פירוש שעליי להיכנע ולהשלים. להפך: ידיעת העומד לבוא יכולה וצריכה להיות נקודת המוצא של המאמצים להתגבר על הסכנה. אינני מכיר עוד את אופיו של הדבר, מדוע זה מתרופפת הכמיהה הברוכה לחיים כאשר מתבגרים?
יכול אני רק לציין שהאדם המבוגר עשיר יותר בניסיון. ייתכן איפוא שהדברים שראה סביבו הם המטעים אותו. ומה הוא רואה? הוא רואה שרוב בני האדם פועלים לתועלתם. הכרה זו מניעה אותו לוותר על מגמותיו היפות, לסתגלתנות.
אולם דווקא מסקנה זו יש בה גם כדי להעמיד גרם חיובי: היא יכולה להעמיד את האדם על אחריותו האישית: אם לא אני, מי?
אסור להתעלם מהעובדה הפשוטה, שבוודאי רק מי שמכשיר את חייו - ומוכן אף לשלם בעד העושר הנדרש- רק הוא חייו עשירים.
שוב אינני זוכר מעשה טוב שעשיתי היו. דיברתי היום עם אבא על הדרך שיהיו כל מעשי האדם מכוונים כלפי שמים. אל יהיו רק 'אידיאלים תוספות', אידיאלים מחוץ לחיים. אבל אני מדבר גבוהה גבוהה- אינני מגשים דבר זה כלל. מחר עלי להתחיל בניסיון חדש וגדול לעשות זאת. מחר ננסה לקרוא גם בבוקר פרק תהילים.
(הרב פרומן.)
היום נכשלתי בניסיוני לחשוב. אינני חושב! אינני חושב! בעיקר צריך אני להשתדל לחשוב לפני פעולה או דיבור: ההצדקה שאני מוצא לפעולה או דיבור אחרי מעשה, אין בה ממש, כי לא מתוך נימוק זה פעלתי... ירדתי היום לבור עמוק, (לפיכך) לא אוכל לקרוא בתנך לפני הצהריים.
מחר יום שתיקה ועבודה יעילה, זו התכנית.
האם אגשימנה? יום מבחן הוא לי מחר!
'משמתרבות השנים מתמעטות הכוונות'. ציון עובדה זו שוב ושוב, הוא הוכחה לגרעין של אמת שיש בה, כלומר:
היא מתארת תהליך קיים. אם כך אין ספק שאין אני עומד מחוץ לכללים הכלליים, והמשבר לא יפסח גם עליי.
אולם אין פירוש שעליי להיכנע ולהשלים. להפך: ידיעת העומד לבוא יכולה וצריכה להיות נקודת המוצא של המאמצים להתגבר על הסכנה. אינני מכיר עוד את אופיו של הדבר, מדוע זה מתרופפת הכמיהה הברוכה לחיים כאשר מתבגרים?
יכול אני רק לציין שהאדם המבוגר עשיר יותר בניסיון. ייתכן איפוא שהדברים שראה סביבו הם המטעים אותו. ומה הוא רואה? הוא רואה שרוב בני האדם פועלים לתועלתם. הכרה זו מניעה אותו לוותר על מגמותיו היפות, לסתגלתנות.
אולם דווקא מסקנה זו יש בה גם כדי להעמיד גרם חיובי: היא יכולה להעמיד את האדם על אחריותו האישית: אם לא אני, מי?
אסור להתעלם מהעובדה הפשוטה, שבוודאי רק מי שמכשיר את חייו - ומוכן אף לשלם בעד העושר הנדרש- רק הוא חייו עשירים.
שוב אינני זוכר מעשה טוב שעשיתי היו. דיברתי היום עם אבא על הדרך שיהיו כל מעשי האדם מכוונים כלפי שמים. אל יהיו רק 'אידיאלים תוספות', אידיאלים מחוץ לחיים. אבל אני מדבר גבוהה גבוהה- אינני מגשים דבר זה כלל. מחר עלי להתחיל בניסיון חדש וגדול לעשות זאת. מחר ננסה לקרוא גם בבוקר פרק תהילים.
(הרב פרומן.)
