אני ממש שמה לב להבדלים האלה, וזה לפעמים גם מוקש שיוצר אי נעימות. 

כשהוא מתעניין בי ואנחנו מדברים זה נותן לי תחושה שאני חשובה לו, שהוא רוצה בקשר (גם אם זה לא תמיד מדד) שאני בראש שלו, ובמצב שלא זה נותן תחושה שהעבודה שהוא עסוק בה כביכול יותר חשובה ממני (מה שלא נכון). אני גם עסוקה ולומדת ועובדת אבל זאת התחושה שמתקבלת לי מהתעניינות/ חוסר התעניינות. 

וזה גם נותן תחושה של קשר יותר קרוב, אני יודעת מה עובר עליו והוא עלי וזה מקרב וקושר יותר...

זה לא חסר לכם? ומי שזה פחות חשוב לו- מה הצורך שלו? איך אתם מרגישים את הקשר תוך כדי היום? לא מרגישים חוסר?

ניח לשלוח הודעת מה שלומך /טלפון /  חשבתי עלייך / או אפילו אימוג'י 

ויש הבדל בין כל שעה לבין פעמים שלוש ביום 

בוקר טוב 

מה שלומך 

לילה טוב 

לדעתי עדיף שלא יהיו צרכים בתוך זוגיות, אלא רק רצונות. 

מה ההבדל בין צורך לרצון?
צורך זה חסרון שאני חייב למלא אותו. ואם אני לא אמלא אותו, אני ארגיש לא מסופק.
רצון זה כיוון ומטרה שאני הולך אליה כי זה יעשה לי טוב. אך גם אם אני לא אלך לשם, אני לא ארגיש חוסר.

דוגמא:
אני צריך לאכול גלידה. משמע שאחרת אני ארגיש לא מסופק.
אני רוצה לאכול גלידה. משמע שזה טעים לי ויעשה לי טוב, אך גם אם אין גלידה, לא חסר לי כלום.

לקשר זוגי צריך להיות צביון של צמיחה ולא צביון של צרכנות. כשנמצאים בתודעה של צמיחה, אז המיקוד הוא על הכיוון שאליו רוצים להגיע, על המטרה אליה אנחנו הולכים. אך אם נמצאים בתודעה של צרכנות, המיקוד הוא על מה שחסר, על מה שלא מספק. 

ברגע שמכניסים לתוך זוגיות דברים שאני חייב וצריך אותם, אחרת אני ארגיש לא מסופק, הזוגיות הופכת להיות יותר לוחצת. אם את אומרת לבן הזוג שיש לך ציפייה ממנו לעשות דבר מסוים, אחרת את תרגישי לא מסופקת, אז בן הזוג מרגיש שהוא חייב לעשות את מבוקשך, אחרת לא תהיי מרוצה. וברגע שמרגישים חובה בתוך זוגיות, אז יש הרגשה לוחצת ולחוצה, וזה מגביל את החופש של בן הזוג. כשהזוגיות מקבלת צביון של צרכנות, אז היא מגבילה את בני הזוג, מרגישה לוחצת ולחוצה, והיא מאבדת מהטבעיות שלה.  

לעומת זאת רצונות לא נותנים הרגשה לוחצת. אפשר לבקש מבן הזוג לעשות דבר מסוים, כי זה ישמח אותי ויעשה לי טוב, אך גם אם הוא לא ירצה לעשות, הכל בסדר. בן הזוג מרגיש שיש לו בחירה חופשית האם למלא את הבקשה או לא, ובאיזה אופן למלא אותה. והוא לא מרגיש שהוא חייב לעשות את זה אחרת הקשר יפגע. וזה נותן לו מקום להביא את הצד שלו ביחס לבקשה, מה הוא רוצה, האם הוא יכול להיענות אליה או לא, האם זה ידרוש ממנו מאמץ או לא. ובאופן הזה יש לזוגיות הרגשה של חופש, של טבעיות, ושל התמקדות בטוב ובצמיחה. ולרוב יהיה לבן הזוג יותר חשק להיענות לבקשה ככה. 

בן הזוג מרגיש האם בקשה מסוימת נובעת מתוך צורך או מתוך רצון. האם זה באמת בקשה, שיש לו בחירה חופשית האם להיענות לה או לא, והכל יהיה בסדר. או שזה ציפייה, שהוא חייב לעמוד בה, אחרת לא יהיה טוב לך. את משדרת לו את זה באופן בלתי מודע. אם את מרגישה שאת חייבת למלא את הצורך הזה, אז גם בן הזוג ירגיש את זה. ואם את מרגישה שזה רצון לטוב מסוים, אך זה לא חובה, הכל בסדר אם זה לא יקרה, אז זה מה שבן הזוג ירגיש ממך. 

לכל אחד מאתנו עלול להיות צרכים מסוימים בנפש. אך האחריות של כל אחד לדעת למלא את הצרכים שלו בעצמו. לדעת איך להביא את עצמו להרגיש מלא, שמח, חי, ואנרגטי. ועדיף לא להפיל את המשימה הזאת על בן הזוג. 

וכשניגשים לתוך הזוגיות מתוך הרגשה מלאה בנפש, אז אפשר לתת ולהשפיע בלי חשבון אחד לשני. אפשר להתמקד בנתינה ולא בקבלה. כי אני כל כך מלא בחיים ובשמחה, זה שופע ממני ופורץ החוצה להשפיע על בן הזוג שלי. וממילא במציאות כזאת שני בני הזוג יהיו במסלול של צמיחה ביחד. 

הידיעה שצריך אותך היא כל כך חשובה שאי אפשר לוותר עליה בכלל. הייתי מאריך יותר אבל זה יותר מדי

האמת שלא ציפיתי שמישהו יסכים איתי על זה. כי זה קצת הפוך ממה שכולם מלמדים, חוץ מהבודדים שאני שמעתי וקיבלתי מהם. 

מצד שני אני מסכים עם מה שכתבת. צריך להרגיש שהיא החצי השני שלי, ואני חייב אותה בחיים שלי. ואני לא חושב שזה סותר את מה שכתבתי. כי אני התייחסתי לרצונות וצרכים פרטיים יותר בתוך הקשר. ולא לרצון הכללי בקשר עצמו. דווקא שיש לך בת זוג שאתה פורח וצומח ביחד אתה, מרגישים את הצורך בקשר עצמו יותר חזק. זה בריא שיש צורך להיות ביחד, זה מראה שהקשר מהותי לשני הצדדים. ואכן גם מתחייבים אחד לשני על ידי חופה וקידושין. 

תודה על ההערה. זה עזר לי לדייק את הדברים. 

פחות מזדהה עם 

"צריך להרגיש שהיא החצי השני שלי, ואני חייב אותה בחיים שלי"

הייתי מעדיף את

"צריך להרגיש שאני החצי השני שלה, ולהבין שהיא צריכה אותי בחיים שלה"

כלומר, זה שהאחר צריך אותך, זה מה שטוב לך. זה שאתה צריך את האחר, זה מה שטוב לו

זה שני צדדים של אותו מטבע. הקשר מהותי לשניכם, לכן אתה מרגיש צורך בה, והיא מרגישה שאתה מרגיש צורך בה. והיא מרגישה צורך בך, ואתה מרגיש שהיא מרגישה צורך בך.

על זה שגבר צריך להרגיש ש'צריכים' אותו (מהספר 'ללכת על כל החופה')

כמו כן, בהתאמה, אישה צריכה להרגיש שיש לה משענת וגב ואל מי לשאת עיניים.

אם אכן לזה הוא התכוון אז נורא מובן למה הוא אמר שצורך זה הדבק של הקשר.

מובן גם למה אתה אמרת שצריך להיות עם רצונות ולא צרכים, כי התכוונת כמו שאמרת לדברים יותר קטנים, פרטים וכו, ולא למכלול הקשר עצמו.

@ultracrepidam אם המצאתי בשימך אז מחילה.

לא הבדלתי בזה בין גבר לאשה....

נכון שבדרך כלל הצורך של גבר והצורך של אשה שונים, אבל אני משתדל לא להכנס להכללות האלה כי בדרך כלל זה לא מקדם (כדאי לדעת עליהן, למקרה ששני בני הזוג שייכים לקבוצת הרוב ואז זה יעזור להם להבין מה הולך אצל הצד השני ולמה זה שונה מאשר אצלם).

סתם התמקדתי בזה שהאיש צריך לדעת שאשתו צריכה אותו. שהוא לא סתם עוד קישוט בבית, אלא שבלעדיו באמת לא יסתדרו. ולהיפך, האשה רוצה לדעת שבעיני בעלה היא האחת והיחידה והוא לא היה מסתדר בלעדיה. אחרי הכל, כולנו רוצים לדעת שאין לנו תחליף. מעט אנשים הם אלטרואיסטים מספיק כדי לוותר על התחושה הזאת ולהיות שמחים שיש מישהו שימלא את מקומם.

וזה בעיני דבק ממש חזק - אם לא הדבק הכי חזק, שלא לומר היחיד - של הקשר

ברור שאם מדובר על "אשתי מכינה ספגטי הכי טעים" זה רצון ולא צורך, וטוב שזה נשאר רצון ולא תלות. אבל גם בזה - במקום מסוים, אם היא חווה את זה כצורך של בעלה, זה מחזק את הקשר ולא מחליש אותו. זה מאפשר לה לתפוס מקום של "מאכילה", שזה תפקיד נשי מאד (ככה אמרו לי פעם. לא מבין גדול. אבל נראה לי הגיוני), וכך בעצם מאפשר לה לבטא את הנשיות שלה ביחס לבעלה. מה יכול להיות יותר מקסים בקשר מאשר הזדמנות לאשה לבטא את הנשיות שלה בפני בעלה? (וכמובן להיפך, לגבר בפני אשתו, כשהוא פותח בשבילה את הדלת או סוחב בשבילה מזוודה)

יש גם עינין לצרכים של אנשים פשוט אתה לא יכול להיות תלי בבן או בת זוג כי זה לא טוב ולא בריא לאף אחד מהצדדים 

כלומר לדתי יש מקום להביא צורך אל הקשר (כי בסופו של דבר לכולם יש צרכים בסיסים לדוגמה לאכול ולהיות אהובים ) ופשוט לקחת בחשבון שיש כלמני דרכים למלא את הצורך גם בנתינה לעצמנו ולאחרים וקבלה מבן או בת הזוג או חברים וכו פשוט לקחת בחשבון שהרבה פעמים מה שאניחנו מגדירים כצורך הוא איך היינו רוצים למלא אותו ולא הצורך עצמו 

נניח אם בחור היה שולח לי הודעת לילה טוב הייתי מרגישה שאכפת לו ממני והוא חושב עלי וכך באיזה רמה שאני אהובה 

אבל יכול להיות בחור שפחות מתחבר להודעת לילה טוב מאיזה סיבה ואיך שהוא מבטא את זה שאכפת לו והוא חושב עלי זה להשקיע בהכנות לפגישה נניח להכין עוגיות .

אז אם אני מקובעת על כך שהצורך שלי יתמלא בהודעת ליילה טוב זה לא משנה כמה הוא משקיע לפגישות אני אצא בתחושה שהצורך שלי לא מתמלא אבל אם אני אהיה פתוחה לקבל ולהרגיש את האכפתיות שלו ואת זה שהוא חושב עלי אני אראה את זה מגיע בצורות שונות ...

זה לא קשור, האמת שתמיד זה היה לי עם בחורים פנויים מאוד, בעבודות חופשיות יחסית עם הרבה הפסקות.

הצורך הזה נובע בעיקר מהרצון לקשר חזק יותר, לקרבה שהיא רחבה יותר וארוכה יותר.

אולי זה עניין של סדר עדיפויות. כשאני בקשר אני שם לגמרי, ואשלח הודעה (דבר שלוקח גג דקה) גם אם אני עסוקה בעבודה כי הוא חשוב לי ואני רוצה להתעניין מה עובר עליו...

ממש ממש לא!!!

אולי הובנתי לא נכון. אתה מדבר על מצב שבו אחד מבני הזוג צריך קשר שעתי שגוזל המון זמן ואנרגיה ומצב באמת לא בריא.

אני מדברת על מצב בו הבחור יכול ליצור קשר (בפגישות מתקדמות) בפעם הראשונה ב-22:00. הוא אומר שהקשר חשוב לו אבל זה סיגנון כזה, שפחות יוצר קשר במשך היום. לי כן טוב וחשוב לדבר יותר- בוקר וערב ואפשר גם יותר בימים יותר רגועים ופנויים. 

והשאלה שלי לאנשים כאלה- זה מה הצורך שלכם? לא חשוב לכם להרגיש את הקשר יותר במשך היום?

ענווה1 (לא מצליחה לתייג) תודה על הדיוק.

טרמינולוגיה לא נכונה שיוצרת תחושה של חובה. מסכימה מאוד

בזה אני לא יכול להאמין... אולי זה מתכוון שמה שאנחנו חושבים עליו יותר מכל זה מב שאנחנו ננוע לכיוונו יותר מכל... שזה בעצם הפוך מלמשוך אלינו... זה למשוך אותנו

על בחירות של אנשים

אנשים בוחרים להיות/ לעשות כפי הרצון שלהם (במודע או שלא)

וגם מתחברים לאנשים לפי הצורך שהם ממלאים להם (גם פה במודע או לא)

אם רוצים לעשות אחרת/ להתחבר לאנשים אחרים

צריך קודם כל לרצות אחרת

או בכלל להתחיל מהבנה מה רוצים באמת

אנחנו נמשכים לאנשים שיגרמו לנו לעבור תיקונים,

המוח שלנו הישרדותי, הוא לעולם יעדיף את המוכר, גם אם הוא רע , לכן כשהוא מזהה דפוס מוכר, הוא נמשך.

לכן כל הזוגות משחזרים דפוסים מוכרים כמו שהיה להם מול ההורים ומי שמתגרש ולא עובר תהליך, ימשוך לעצמו את אותו הדפוס בצורות שונות.

לכן רוב האנשים מביאים לחיים שלהם את הדבר שהם הכי פחדו ממנו.

למזלנו אפשר לעבוד על זה, להתנתק מדרגת חשיבה של דפוסים הישרדותיים ולעלות לדרגת חשיבה אחרת,

עושים את זה ע"י הכרה וזיהוי הדפוסים בשילוב שינוי חשיבה לחשיבה חיובית וראיית עולם אחרת.

יש פודקאסט שאני ממליצה שמדבר על זה של יהודית מילוא. באמת משנה חיים.

היא מדברת על מוח הישרדותי- הוא 70% מהזמן שלילי, הוא דפוסי ומושך דפוסים. את רובנו הוא מנהל רוב היום ורוב החיים.

היא מלמדת שיטה לצאת ממנו ולעבור למוח אחר שנקרא המוח ההגיוני.

מוח אופטימי שמח שמושך אליו דברים טובים.

זה נשמע אולי מיסטי אבל את הכל אפשר להסביר בצורה ביולוגית פשוטה.

המוח שלנו מסנן כמויות של מידע, המידע שתתרכז בו הוא המידע שתראה ותפגוש יותר,

כשתקנה מכונית מסוימת, תראה כמוה יותר בכביש, כשתלמד נהיגה, תראה יותר תמרורים וכן הלאה.

כשאתה עובר למוח החיובי יותר, אתה נפגש ושם לב לדברים ואנשים חיובים, והם אליך.

כשהטוב יהפוך באופן יזום לדבר המוכר והשולט של המוח שלך, הוא ימשך למוכר הטוב.

אנשים שלא מבינים הרבה קוראים לזה "זימון" אבל זאת תגובה פשוטה של המוח.

זה מהסוד? שונאת את הספר הזה, וסולדת מכל עולמות הזימונים שרצים ברשת.

כי הם מפספסים את העיקר.

הדבר הכי משמעותי בשינוי חשיבה זה להפסיק לצפות, הציפייה מרחיקה דברים, ציפייה אומרת שכרגע לא מספיק טוב, שכרגע יש חוסר גדול.

אם המוח שלך הוא מסננת ומגנט לבדיוק מה שאתה חושב, אם אתה חושב חוסר ונואשות תקבל חוסר ונואשות.

בפודקאסט היא מלמדת להיות שלם בכאן ועכשיו וכל מה שיבוא הוא תוספת לטוב.

אפשר לרצות ולחלום, אבל לא בנואשות וציפייה, כלומר לא להשתנות ו"לזמן" על מנת ש..

זה לא עובד, צריך להשתנות לשם השינוי, בלי ציפייה ודברים יבוא מעצמם בצורה או לא בצורה שחלמת, והם לטובתך.

ואולי גם נמשכים לאנשים שיש להם איזה קושי (תיקון?) דומה לשלנו. אנו כאילו רוצים לטפל

בנו דרכם. זה פחות מאיים.

נניח שהאדם משדר משהו ואנשים מציעים לו בהתאם- זה עדיין קורה, ולכן זה אמיתי לדעתי (בבסיס, זה לא אומר שכל דבר קשור לזה).

לדעתי הגיוני יותר ואמוני הרבה יותר לפרש את זה כדברים שה' שולח לאדם בשביל שהוא יתקן את עצמו ולא ככח משיכה.

אבל אני לא חושב שלמעשה יש נפקא מינה בין השניים חוץ מהסקרנות איך העולם עובד.

אתה צודק שזה מבאס, אבל מאידך זה אומר שאחרי שהאדם עובד עם עצמו על מה שצריך ומתנתק מדפוסים נרכשים שליליים עד כמה שניתן, מה שיגיע אליו זה משהו שבאמת מתאים לאני השורשי שלו.

זה לא עובד לי.

אני מרגישה שמה שנמשך אלי זה רק בכורח המציאות הרדודה שנראת על פני השטח.

אנחנו מושכים אלינו אנשים שיגעו ויגרמו לנו לחטט במקומות הכי כואבים שלנו ויעודדו אותנו להתמודד איתם

וזה לא דבר רע בעיניי בהכרח. אבל להתמודד עם זה יכול להיות קשה

אם אני לוקחת את זה מחוץ לעולם הזוגיות המשפט הזה גם נכון. לטוב ולמוטב. כך אני לפחות חווה.

שאנחנו לא תמיד נמשכים למי שאנחנו רוצים....

ללב ולמשיכה יש את הרצונות שלהם, והם לא תמיד שואלים אותנו מה אנחנו רוצים.

החיים הם משעממים בלי קשיים.

אני אוהב את ההתמודדויות, ממש מחפש את זה.

פשוט זה שיטחי... לא?

כשקראתי את הכותרת בהתחלה, לא הבנתי איך הלכה וכימיה קשורות, הסתכלתי על הפורום והבנתי...

התלבטתי אם לכתוב במסר או פה, בגלל שסבורה שיכולה לצאת תועלת לכלל מניחה כאן, קח רק מה שמרגיש נכון ושייך ומכוון אליך.

השאלות שלך טובות ואמיתיות.

בשורה התחתונה, אף אחד לא יכול לערוב לך או להבטיח לך כלום. אנחנו עוברים כל כל הרבה שינויים פנימיים בעקבות אלו החיצוניים, וגם בלעדיהם, שאף אחד לא יכול לצפות מראש אפילו את השינויים שהוא עצמו הולך לעבור בחיים.

ככלל, אנחנו לא מתחתנים על מנת להתאים את האדם שלצידנו לתבנית שהכנו מראש. בתקופה הזו שלפני הבחירה וההחלטה אם מחברים את החיים יחד או לא, המטרה היא לבחון האם מי שמולי מעריך את הדברים שאני מעריך, האם אנחנו מכוונים לאותו מקום והאם במציאות הנוכחית יש בחירות, צעדים ומעשים שהם ביטוי אותנטי שמראים לי שזה אכן הכיוון והוא משותף.

בגדול,

השאלה שעומדת במרכז פה היא האם הלב של שניכם מכוון לאותו שורש ועניין.

אם הלב מבקש את ה' בכל אורחותיו, נקודת המוצא היא שלא משנה אילו עליות וירידות יעבור, זה הציר המרכזי שסביבו מסתובבים כל החיים.

גם אם יש זמנים של התרחקות וקרבה.

נקודת ההתייחסות היא תמיד אותו ציר.

אותה נקודת שורש.

וזה לב העניין.

מה שאתה מחפש בעצם זה לשמוע איפה הלב שלה מונח.

אז תכוון לשם, להבין לשמוע ולהקשיב ללב שלה.

את זה אי אפשר לזייף.

ברמה המעשית -

איך ניגשים לשיחה הזו, בכנות.

אפשר לפתוח באמירה שהיא עצמה אמרה ולבקש רשות להרחיב בעניין, אם מתאים לה.

להזכיר שאמרה שיש לה שאיפה לחיות על פי ההלכה המלאה, ומה זה אומר מבחינתה במה זה יתבטא בחיים?

אפשר לשתף ברצון שלך בהיבטים האלו, ומה זה אומר מבחינתך. איך אתה רואה את הבית שלך מתנהל מהבחינה הזו.

ותדברו על זה. תניחו ביניכם בשיח את הרצונות את השאיפות, החלומות, ברבדים הרוחניים ובאלו המעשיים.

אתה יכול להתחיל במשהו מעולמך, שיפתח פתח להיכנס בדברים וירכך עבורה את הבירור הזה שיכול להיות טעון עבורה רגשית.

דברו את הפערים בין המצוי לרצוי, בין חלומות ושאיפות למציאות, את ההתמודדות, ההצלחות הקטנות בדרך ארוכה, וכשמגיעים למרחבים העדינים שקשורים בנראות ובמה שהוא עבורה לא רק עניין הלכתי חיצוני, אלא מסע פנימי רגשי, נפשי ורוחני, חשוב חשוב חשוב כל כך לגשת לזה ברגישות גדולה ... כי מדובר פה באחד התחומים המאוד עדינים ורגישים בעולם הנשי.

וגם שם תתמקד בלהקשיב לצד השני, הרבה יותר מלחוות דעה על המקום שלה, על ההתמודדות שלה ומה המחשבות שלך בעניין.

אם אתם בשלב בקשר שיש פתיחות לשיח כזה, אפשר לנסות לכוון בשאלות שיעזרו להבין יותר את עומק הרצון והרצינות לצד המורכבות האישית, הקושי, ההתמודדות... לברר בעדינות (כמובן רק אם מתאים ושייך לכם) מה יכול לתמוך בה בבחירה הרצויה, מה מונע התקדמות בפועל ומשאיר במקום, מה הפחדים שם שמשאירים אולי באזור הנוחות, מה יכול העוגן במרחב הזה שנתן/נותן/יתן כח לעמוד בניסיון הזה?

תן לה הרגשה שאתה בא לברר איתה, להקשיב לה ולמקום שלה. חשוב להגיע בנפש מעמדה סקרנית ללמוד ולהכיר ולא ממקום שיפוטי, אלא ממקום שמכבד ומעריך אותה. ובמיוחד את הזמן והאנרגיה שלה, וחשוב לך לברר את הדברים האלו כי הם משמעותיים ונמצאים בבסיס הבניין העתידי. ובמידה ואתם לא מכוונים לאותו מקום, כדאי שתדעו מוקדם כדי לשמור על הלב של שניכם.

הבירורים האלו הופכים קריטיים במיוחד כשיש כימיה טובה.

כתבת יפה. מיותר שאני אכתוב תגובה אחרי מה שכתבת פה

ולכותב המקורי, יכול להיות שתגלה פתאום שיפתח לה הלב והיא תספר לך משהו לא צפוי. אם זה יקרה - תדע שזו הבעת אמון בך ובקשר שלכם.

גם אם היא תתעצבן, אגב, זה סוג של הבעת אמון. אל תברח. תישאר שם להחזיק את הקצוות. בקשר שלא בטוחים בו לא מעיזים לכעוס. מחזיקים את הכל ישר ישר ו"מושלם".

אחרי התשובה הנפלאה של אילת השחר אין הרבה מה להוסיף. רק אביא מהניסיון שלי, שנראה קשור לנושא.

כשהכרתי את אשתי ז"ל, בשיחות לקראת העתיד, אם נתחתן, היא העלתה את העניין שהיא לא בטוחה לגבי כיסוי ראש אחרי החתונה. היא אמרה שהיא לא יודעת אם היא תרצה בכלל, ואם כן אז אולי כובע או אולי פאה.

קצת רקע - היא נולדה וגדלה בחו"ל, במקום לא ממש דתי והתחזקה. בכלל לא היתה בעניינים של תרבות המטפחות שיש בארץ, והיה לה קצת קשר לחב"ד ולכן חשבה אולי פאה.

אני כמובן חשבתי שאשתי תהיה עם מטפחת כי זה מה שהכרתי מנשות הרבנים והחברים שהתחתנו (לא מהבית, סוג של חוזר בתשובה), כך שזה היה יכול להפוך לעניין.

ב"ה, בצורה שלא אופיינית לי בד"כ, כנראה ה' האיר את עיני לא להבהל מזה. הבנתי שהיא לא סגורה על עצמה, וכל העניין הזה חדש לה ולא ברור לה מה היא תרצה. וזה לא שיש לה התנגדות לעצם כיסויהראש, אלא היא פשוט לא יכולה להתחייב לזה, למשהו שממש ישנה את המראה שלה. וכמובן שיכולתי להבין, לאור הרקע שלה בחו"ל, בחברה שזה מאוד לא מקובל.

בכל אופן, הרגעתי אותה ואמרתי שזה שלה, ומה שהיא תחליט מקובל עלי ואין לחץ.

נריץ קדימה, היא הקפידה על כיסוי ראש מאז החתונה ובקושי היה מקום בבית לעוד מטפחות..

נכון שזה לא בדיוק כמו אצלך, כי אתה כותב, אם הבנתי נכון, על פערים בצניעות לבוש, שזה עניין כבר עכשיו ולא כיסוי ראש שזה משהו עתידי.

אבל בכל זאת, אם זה לא משהו שהוא ממש הפוך מצניעות, אלא רק לא מה שדמיינת או חלמת איך רשתך תראה - לדעתי אם אתה מרגיש שיש התאמה, ויש רצון ושאיפה לצניעות באופן כללי, אז זה העיקר.

בהצלחה

הגדרת אותה כמכשול עבורך.

אם באמת אתה חש ככה, למה אתה ממשיך?

אם אתה לא חש ככה, אז איך גורם לכך שלא תתבטא ככה?

בכל מקרה, זה התבטאות בעייתית לדעתי על הסיטואציה.

לא הגדרתי אותה מכשול, אלא את עניין הצניעות.

1. איך ניגשים לפגישה כזו? מה כדאי לשאול או לבדוק כדי להבין אם השאיפה שלה היא באמת פנימית ואמיתית, או שזה נאמר מהחשש לאבד את הקשר?

   מתוך מקום של הקשבה, של כנות, של ענווה. שואלים אותה - משתפים בחששות שלך, שאתה פוחד שהבירור העצמי אולי מושפע מהקשר. דבר איתה על זה.

2. האם מישהו פה נכנס לנישואים כשהצד השני היה בעיצומו של תהליך התחזקות? האם החוסר ודאות הזה הוא סיכון ששווה לקחת כשיש כימיה טובה? מה בעצם מבטיח לי ביטחון הלכתי בקשר הזה שאני לא אפחד שאחרי כמה שנים היא תחזור למצב שהייתה, או תוריד לחצי כיסוי?

   כולנו כל הזמן בתהליכים. אני חושבת שאנחנו כולנו רוצים מישהו עם המצפן לכיוון שאליו אנחנו שואפים. אף אחד לא יכול לערוב לך שום דבר, לא לגבי המצב שלה, לא לגבי שלך. מי יודע אם פתאום יהיה איזה אירוע כמו מה שקרה לפני שלוש שנים, או אולי איזשהו אסון פרטי, ואיך זה ישפיע על כל אחד.

   בנוסף - בכל קשר יש חוסר ודאות. ככה זה, מובנה. צריך להיות מוכנים לקפוץ יחד אל הבלתי נודע. האם הסיכון שווה את הכימיה? זה לא משוואה שאנחנו נוכל לענות עליו במקומך - אבל אולי כדאי לך להתייעץ עם רב עם ניסיון חיים שמכיר אותך.

3. מה היחס לדעתכם בהתמודדות פה? כאילו אם כבר מתפשרים על משהו בזוגיות, זה לא על הלכה לדעתי, לא?

   לא מתפשרים על שום דבר בזוגיות. כתבתי על זה בעבר, ואני מאמינה שבהקשר הזה אין מקום להתפשרות, אלא לשינוי ההעדפות. לא רוצה שמישהו יתחתן איתי בהרגשה שהוא מתפשר על משהו שחשוב לו. זה לא אומר שאנחנו בוחרים במישהו מושלם, כי אין כזה. זה אומר שאנחנו בוחרים מה לתעדף, להעניק יותר משקל וחשיבות לדברים מסוימים, ולא להרגיש שמוותרים על משהו שחשוב לנו.

לדעתי אתה צריך לשאול את עצמך כמה שאלות (וזה בולט לי מאיך שרשמת את השאלה):

מה בעצם מפריע לך בעניין?

האם היה מפריע לך אם (ואולי יש) לה התמודדות בנושא אחר, נניח, תפילה?

האם מפריע לך שאיך שהיא מתלבשת לא משקף את המקום שלך?

למה אכפת לך שאשתך תתלבש לפי ההלכה הברורה?

האם אשתך צריכה להתיישר לפי כל עמדה דתית, רוחנת, הלכתית שלך?

ומה יקרה אם הרמה הרוחנית שלך תשתנה?

האם אתה חושב שצורת הלבוש של אשתך מעידה משהו עליך?

(וכן, בצניעות הלבוש יש מנעד, ומסורת הלכתית קצרה)

לדעתי, לכל אחד מבני הזוג יש אחריות על העולם הרוחני שלו, בין אדם למקום ובין אדם לחברו.

אי אפשר ללמוד מבן זוג אחד שום דבר על בן הזוג השני. ההתנהגות שלו לא מעידה עליי כלום.

הרבה מהדברים האלה מתנהלים במרחב האישי, כל אחד עם עצמו.

אבל יש גם דברים שקשורים למרחב הזוגי, למרחב הציבורי (בבית וכלפי העולם) - ועליהם נראה לי שצריך לבוא עם הסכמה לגבי צורת ההתנהלות, כמו החלטה לפי איזה פוסק הולכים ואת מי שואלים.

אתן דוגמה למה אני מתכוונת:

לפי ההלכה, יש לנהל אורח חיים בריא. לפי פניני הלכה, זה כולל הקפדה על התזונה לפי הנחיות הרופאים כיום, פעילות גופנית ושינה טובה.

זה דוגמה למשהו שמקפידים בו מבחינה אישית. אפשר לקבל החלטה שהבית מתנהל בצורה בריאה - אבל גם אם זו החלטה משותפת, אין לי שום כוונה לעקוב אחרי מה בעלי אוכל. אולי הוא החליט שכשהוא מחוץ לבית (=מרחב ההסכמה) הוא אוכל לא בריא? זו עבודת ה' שלו, לא שלי.

עוד משהו שצריך לזכור,

זה שלא מדובר בשאלה תיאורטית. יש מישהי שכבר פגשת, ויש בה דברים שמוצאים חן בעיניך, ואף אחד לא מבטיח לך שתמצא את התמהיל הזה במישהי אחרת.

האם תהיה מסוגל להתמודד במצב שבו אתה נפרד עכשיו, מתחתן עם מישהי אחרת (כעבור כמה חודשים או אולי שנים) שיש לך פחות "כימיה" (לא יודעת איך זה נמדד) אבל יותר צנועה, וכעבור חמש, עשר, חמש עשרה שנות נישואין היא משנה את צורת הלבוש שלה. האם תתבאס על הכימיה שיש עכשיו, בקשר הזה?

הצגת את זה כמשוואה, אבל זה באמת משהו שרק אתה יכול לענות על זה. ואני באמת חושבת שכדאי להתייעץ עם דמות רוחנית בעלת ניסיון חיים שאתה מכיר בעולם האמיתי. בשיחה. מישהו שתוכל לפרט לו בדיוק מה העניין, ושיוכל לתת לך ייעוץ, ואולי נקודת מבט אחרת.

אני חושבת שיש כאן גם משהו עקרוני שטוב לדבר עליו -

וזה חינוך הילדים.

האם אתם מכוונים לאותו המקום? האם אתה מאמין שהיא יכולה להיות אם טובה לילדים?

אנחנו לא אנשים מושלמים.

לכולנו יש התמודדויות.

כולנו ניתקל במצבים שיעמתו אותנו עם האמיתות והערכים שאנחנו חיים לפיהם, והתגובות שלנו למצבים האלה מעצבים את מי שאנחנו.

איך אנחנו מקנים לילדים שלנו כלים ומיומנויות שיעזרו להם בשלבים האלה?

ו"הקלות מוגזמות"?

אתה מתכוון למשהו כמו שרוול טיפה מעל המרפק או ללבוש שהוא ממש קיצוני בחוסר הצניעות שלו?

כנראה שאם זה היה קיצוני לא היית יוצא איתה בכלל, נכון?

לא מובנת לי כל ההתבחשות הזאת. על כמה דייטים מדובר? אם לא עברו יותר 3-4 אין טעם להמשיך אם זה כל כך מפריע לך.

מצטערת לבשר, אבל לשים שרוול ארוך יותר זה לא תהליך נפשי עמוק של כמה חודשים או שנה. זה לוקח בדיוק דקה או פחות, והניפוח של זה מעבר לפרופורציה, משני הצדדים, לא מועיל לעסק. אתה יכול לחשוב אם זה לזה ביטוי בעוד רובדים בחיים שהם יותר משמעותיים מבגדים. מה שעולה לי בעיקר זה שצורת לבוש הרבה פעמים מאפיינת ציבור מסוים עם תפיסות מסוימות, וזה כנראה יותר משקף מאשר ספציפית בגד כזה או אחר. אולי זו הנקודה שבאמת מפריעה לך. עבודת ה' של בנות ותפקידן בעולם לא מסתכם בלבישת בגדים. זה חשוב- עושים את זה, וממשיכים הלאה.

בקיצור- זאת לא מהות הנשמה שלה, היא פשוט לא רוצה להתלבש לפי התפיסה ההלכתית שלך. עכשיו תחליט מה אתה עושה עם המידע הזה, או שאתה מקבל אותה ככה, או שאתה ממשיך הלאה.

זוגיות טובה מתחילה בנקודה שמתנתקים מהחלום על איך רצית ודמיינת ש בן/ בת הזוג יהיו

ומסתכלים בעיניים על מה שיש ובזה מוצאים את הטוב. בכל התחומים.

בוא נלך על התרחיש הכי מוצלח.

נניח והשיחה תהיה מעולה וכנה

והיא תגיד שהיא לגמרי רואה את עצמה בשנה הקרובה משנה את הלבוש.

גם במקרה הזה, אסור לצפות לכלום.

כולנו רוצים להיות טובים יותר בפוטנציה.

מה שיש כרגע זה מה שיש וגם זה לא מובטח.

תשאל את בעלי שהתחתן עם דוסית והיו לנו דיונים בדייטים על דקדוקי הלכה מסוימים וחלומות רוחניים לעתיד והיום איפה ההלכה ואיפה אני.

אבל זה שלי לא שלו.

בסוף שמירת הלכה של בן זוג זה דבר חשוב מכמה היבטים שונים שאפשר לחשוב עליהם.

תברר מול עצמך את העניין הזה

כשתהיה בטוח במה אתה מחפש - תדע את הגבולות האדומים שלך ותדע במה אתה מאפשר לעצמך מרחב גמיש.

אולי תשאל דמות חינוכית רבנית שאתה סומך עליה?

בגדול כשלא נמצאים בסביבה שהעיקר שלה הוא לימוד התורה ממילא הרמה הדתית יורדת

אגב, התגעגתי אליך... 😁

תמיד הייתי כאן

פעמים, כשאני מסתכל ממרום גילי, לא על עצמי אלא דווקא על הצעירים החדשים בישיבות, זה נראה שהאווירה והחברה והתפקיד של הישיבה בעיניהם (ובעינינו) גורמת לשינוי. פתאום אנשים מגדילים כיפות, מסתובבים עם ספרים ביד, חושבים שכל התפלספות היא פילפול וכו' - וכשיוצטים מהישיבה אז חלק מהמניירות האלה מתפוגגות. זה לאו דווקא שיש "התדרדרות" אלא שפשוט אנשים קצת חוזרים להיות שוב הם עצמם.

אולי אני קצת קיצוני ואולי זה קצת דל"פ אבל זה הגיג שחשבתי עליו

אומנם פחות דרמתית

אבל זה קורה.

ויש גם כאלה שקורה להם לצד ההפוך

מבחינת הקפדה על קלה כבחמורה כן

אבל אני פי 1000 יותר מחוברת לעצמי ולאמונה, ולקב"ה.

לא מנרמלת ירידות- פשוט חושבת שלפעמים עושים כי צריך ולא כי רוצים.

בעיניי השאלה רלוונטית לבנים לשנים שלאחר הישיבה, ולבנות השאלה רלוונטית לשנים שאחרי העזיבה את הבית.

כמובן שאפשר לשתף אם תובנה אחרת

תמיד הייתי אני פחות או יותר.

אני נשואה,

בעיניי מה שאני רואה מסביבי, זה לא דווקא ירידה אלא - שינוי .

כשעוזבים את הבית זה גורם לחיפוש עצמי, לדיוק הדרך שלי וגם לשינוי ברמה הרוחנית.

לחלק זה ייראה מבחוץ כירידה ולחלק כעליה, מבפנים כל אחד יעיד שהוא פשוט מוצא את הדרך שלו בעבודת ה' יחד עם החיים, בזמן שהוא לא נמצא במסגרת ישיבתית אלא צריך לעבוד, ללמוד, להתעסק בעה"ז..

בהמשל ל @נפשי תערוג , אכן גם בנישואין יש שינוי. יש המון שינויים בכל תחומי החיים, ויש צורך לדייק יותר.

מה שהיה מתאים פעם כבר לא מתאים היום..

בסך הכל אנחנו גדלים🙂

אבל לדעתי זה הדרגתי ולא דווקא תלוי בסטטוס זוגי.

זה תלוי בשחיקה, התאמה לאתגרים מציאותיים, היכרות עם אפשרויות אחרות והתנסות בעולם

יש גם התפתחות וצמיחה, השאלה היא בעיקר אם הצמיחה מהירה יותר או השחיקה מהירה יותר

מה לגבי חיים קורץ?

אני פניתי לכמה שדכנים ואני מחפש עוד כמה שדכנים

חופפים אבל לא מקבילים

לא רק חרד"לי קלאסי שהבנות היו באולפנות ומשם המשיכו ללימודי מקצוע אלא גם בנות שמאידיאל שקיבלו בבית ומתוך תורה הלכו לגבעות (הבנות החרדל"יות שבגבעות הכוונה)

וב"ה דייקתי את עצמי ממש מצד עולם הערכים שלי ומצד החיפוש איפה יש בנות שיש להן ערכים זהים לשלי פחות או יותר ואני מחפש שדכנים שמכירים קצת יותר ושפונים אליהם משם גם

אולי כדאי לפנות ישירות לנשים שמכירות את הקהילות במעוז אסתר ובאור אהוביה, ולשאול אם יש מישהי שמרכזת את נושא השידוכים או יכולה לחבר לשדכניות שמכירות את הציבור הזה. לפעמים דווקא קשר אישי עם מישהי מתוך הקהילה יכול לעזור מאוד. בהצלחה רבה ובשורות טובות! 🙏

כדאי אולי לפנות לנשים שמכירות מקרוב את מעוז אסתר ואת אור אהוביה, ולברר אם יש שם רכזת או מישהי שמסייעת בשידוכים ומכירה את הבנות באופן אישי. לפעמים דווקא המלצה דרך מישהי מתוך הקהילה יכולה לפתוח דלתות. בהצלחה ובשורות טובות! 🙏

חלק פשוט מתחברים בדברים המוזרים ושאר המכלולים אצלם להפעיל זוגיות הם תקינים.

אני לא בטוח שיש "אנשים נורמלים". כלומר ברור שיש חריגים יותר ופחות אבל כל אחד יש לו את היחודיות שלו. וזה בסדר. אחרת הוא לא היה פה.

אם אני בשולי הנורמה,

ומוצא מישהי בשולי הנורמה,

היא ואני לא מרגישים שיש לנו אלפי אפשרויות... אנחנו נשמח שמצאנו אחד את השנייה ונתקדם הלאה.

נקודה נוספת, קל יותר להתחבר לאדם שהוא שונה באותה השונות שיש לך. כמו להיות יהודי בעיר כמעט נטולת יהודים. אתה מיד מרגיש קשר חזק מאוד ליהודים אחרים, אפילו אם למעשה אין לכם שום דבר אחר משותף, ואם הייתם חיים במדינת ישראל אז לא הייתם אפילו חושבים על לדבר זה עם זה.

במילים אחרות:

יש עוד אלפי בנות בישראל אשר דומות לך ברמה זו או אחרת. אבל אם היית גמדה, נניח 1.20 מטר, דווקא אז היה לך הרבה יותר קל להתחתן - גבר גמד שרוצה להתחתן מיד יראה בך אופציה כמעט יחידה מבחינתו, וזה מה שאת תחשבי עליו, ודווקא מתוך שתי הנקודות שכתבתי קודם (מחסור באפשרויות וחיבור נפשי למי ששונה כמוך) אתם תרצו לסגור עניינים מהר מאוד.

והייתי מביא דוגמה גם מניסיוני האישי, אבל אני לא בטוח מה מידת שמרנותו של הפורום בימים אלה...

לא רוצה לתת את הדוגמה שבעקבותיה כתבתי, אבל היא קיצונית.

עם הרבה מאוד השלכות..

אבל מבינה את הנקודה שכתבת.

ועדיין, זה מוזר לי

גם אנחנו, כל אחד מאיתנו, יש לנו את הבאג שלנו, לטוב ולמוטב. אף אחד אינו מושלם, כי כך השם ברא

את העולם ואותנו: לא מושלמים.

אז אולי אין לנו כל כך הרבה אפשרויות כפי שאנו חושבים ומקווים....אולי, אם אנו (לא מכירה אף אחד

ואף אחת כאן) טיפסנו אולי קצת גבוה מדי, מעבר למי שאנחנו, מעבר ליכולות שלנו - כדאי לנסות

קצת לרדת לענף תחתון יותר..... למרות שהוא לא בטופ, הוא ריחני, יש לו עלים ירוקים נחמדים

והוא ניזון ומזין בדיוק כמו ההוא בצמרת.... נכון, הוא לא זוכה לאותו כבוד, אבל אם יתאמץ מעט

יוכל לראות את תכול השמים גם כן...

אל תכעסו. סתם זרקתי משהו.

אתה מתכוון שככל שהסיכויים והאפשרויות מעטים יותר, כך קל יותר להתחתן, נכון?

מבינים.

שכשיש הרבה אפשרויות (בלי קשר דווקא לזוגיות) קשה לבחור.

יש אנשים מאד לא חכמים שמצליחים ויש להפך.

וכבר אמר שלמה המלך "לא לחכמים לחם ולא לקלים המירוץ"

כן צריך להשתדל

לפעמים ה' נותן לאדם קושי מסויים, ועוזר לו באורח פלא להתחתן מהר, כי הוא גזר מראש שבשלב כלשהו הוא כבר לא יעבור את הקושי הזה לבד.

ה' לא שוכח אף אחד. אף אחד.

גם אם לנו זה נראה שאנשים נשכחו, כי אנחנו לא מצליחים לתפוס איך אפשר להיות רווק כל כך הרבה שנים, ה' לא שכח אותם. והרבה פעמים אם מדברים איתם רואים שגם הם מרגישים שה' לא שכח אותם אלא איתם בכל שלב ושלב בדרך שלהם.

וכמו שכתבתי בעבר באריכות, אנחנו בדור של פרטים שסובלים מטעויות של הכלל (אני לא אומר שאין אנשים שזו אשמתם שהם רווקים הרבה שנים, אבל ברור שהרוב לא ככה. אם כבר הרבה נשרטים בגלל הרווקות).

ומכיוון שרוב מוחלט של שומרי התומ"צ, מכל המגזרים, לא פועלים מספיק (אם בכלל) למען בניין המקדש, ומעדיפים לתרץ תירוצים שהיום ברור שהם לא מחזיקים, אז יש הרבה בתים שלא נבנים, והמון רווקים ורווקות שנושאים על גבם את צער השכינה (ואגב, זה לא חייב להיות משהו אפלטוני, מספיק שה' מכסה את עיניהם ולא יורד להם האסימון והם לא מפנימים את הנקודה שחוסמת אותם מלהתחתן)

על הרבה דברים, ואת מה שהם כן מוצאים אחד בשני - הם נאחזים בו מאוד

אני מכירה הרבה מקרים כאלה

זו בחירה של 2 אנשים להתחתן

לאו דווקא נכונה

זה לא תלוי נורמליות

אם מישהי/ו יסכים להתחתן עם כל מי שרוצה אותו

הוא כנראה יעשה את זה מאד מהר

אף אחד לא שכח אותך

בחרת בינתיים שלא

וזו יכולה להיות בחירה טובה ומקדמת

מה, אשר ברא, לא היית בבית הכנסת בראש השנה?!

זכרונות.......

יהיה טוב. מגיע לך ולכולם כך. ואם אני אומרת וחושבת כך, אז הקב"ה.....

אם הצלחתי להבין נכון קשה לך לפעמים להבין איך אנשים שהם "לא רגילים" מתחתנים ודווקא אלו ה"נורמלים" נשארים רווקים, רק במידה והבנתי נכון אני כותב את התשובה.

בעיניי זה לא מפתיע בכלל וההפך, דווקא הגיוני לי מאוד שהם מתחתנים, אולי ההגדרה שלנו ל"נורמלי" היא קצת שונה אבל אני מגדיר את הקבוצה השניה לפעמים כחסרת מודעות קצת, וזה דווקא מה שמסתדר לי. החוסר מודעות הזה זה סוג של אמונה / ביטחון או משהו כזה והם פשוט הולכים עם זה בין אם במודע ובין אם לא..והשם מצליח דרכם. בעיניי הבעיה היא בנורמלים(או לפחות באיך שאני מגדיר נורמלים), הם יותר מדי חושבים ויותר מדי מחפשים ויותר מדי רוצים דברים בלתי ניתנים להשגה בהתחשב בנקודת המוצא שלהם(אם ישפרו את נקודת המוצא הדבר יהיה בר השגה אבל הבעיה היא בחוסר הרצון לשנות או להשתנות קצת כמו המשפט "שיקבלו אותי כמו שאני" שזה משפט שחוץ מזה שהוא נשמע יפה הוא ריק וחסר תוכן כי אם אני גאוותן אז עדיין שיקבלו אותי כמו שאני? ואם אני כעסן אז כל העולם צריך לקבל את זה? ואם אני משפיל אנשים? זה משפט שקורא לאחרים ואומר להם בעצם "אני מושלם אתם הבעיה, אתם אלו שלא רואים עמוק עמוק עמוק עמוק(עוד עמוק, לא התעמקתם מספיק) בתוכי כמה אני טוב ותתעלמו בבקשה מכל המגרעות שבי") והאנשים החסרי מודעות(ה"לא נורמלים" במקרה שלנו) הם פשוט מי שהם והם אמיתיים, שמתי לב שיש בהם המון כנות ופשטות וראיתי הרבה מהם שהתחתנו גם חברים קרובים שלי ועשו בחירות שלא הייתי מעז לבחור בחיים ובאמת טוב להם וזה היה מדהים בעיניי. אני הבעיה ב"נורמליות" המוזרה שלי. הם בסדר גמור. חלק מהעניין היום גם בעיניי זה היותר מדי אפשרויות שיש בחוץ..אנשים שהם "בשולי הנורמה" ברגע שימצאו משהו שסבבה להם-שימי לב, רק סבבה להם. גם אם לא בדיוק מה שחיפשו, הם יתפשרו והקטע המדהים זה שהם לא ירגישו שהם התפשרו, הם ירגישו שהם ממש זכו.

בגלל שהם "אנשים נורמלים", הם חושבים שהם יכולים להיות בררנים, לדחות את גיל החתונה בגלל שהם לא "מוצאים" את האחד והיחיד שבאמת מתאים להם.

אילו אדם הראשון היה "נורמלי" הוא היה מחפש מישהי אחרת.

במילים אחרות, לכל סיר יש מכסה, ולפעמים לסיר אחד יש הרבה מכסים שמתאימים לו, ויש מכסה שמתאים להרבה סירים.

בדורות קודמים היו משדכים את בני הזוג. היום האפשרויות פתוחות, והמבחר גדול. קשה להחליט, עד שנעשים בני 40, ואז מגלים שאתה בעצם כבר "לא נורמלי".

לא תמיד זה נכון, אבל לרוב זה נכון.

וסליחה על הבוטות

קל למצוא מכסה סטנדרטי לסיר סטנדרטי, אבל גם קל למדי למצוא מכסה מאוד מאוד ספציפי לסיר שנראה מאוד ספציפי.

אני חושב שדווקא לאנשי הקצוות יש נראוּת יותר גבוהה מאלה שהם קצת שונים מהנורמה.

חוץ מזה, יש גם הרבה אנשים בשוליים שמצבם אינו מזהיר יותר, מעבר למוכנות הבסיסית כו' כו' בכל העניין יש אלמנט מובהק של קזינו.

צריך לעבור עליה. והאמת צריך לבוא לנושא הזה עם רצון מלא להתחתן. אם הראש עובד בסדר, וגם הלב. מתחתנים. תפילות עוזרות.

אני מסתכלת סביבי ורואה (הרבה מידי...) בנים ובנות רווקים- מוכשרים, נעימים, נראים טוב, מסודרים כלכלית ולא מצליחה להבין איך הם לא נחטפו!!

גם כאלו שנראה "שחסר" להם משהו, אלו לא דברים מהותיים

כמובן שעושים את ההשתדלות שלנו בתפילה ונסיון הכרויות.

אבל זה מצער מאד מאד!

הקב"ה ישמע את הקושי, התיפול והאנחות

ובקרוב לכל סיר ימצא המכסה, ושהכל יהיה ברחמים גלויים

כולם יהודים כשרים חמודים,

בעזרת ה' בשורות טובות

מה יש ללמוד מקרים כאלה

פרחים? ממתקים? תמונה גדולהסמיקה יפים עם כיתוב מתאים? תכשיט (עגיל וכו'), ראינו בקניון בתלפיות,

160 ש"ח עגילים מיוחדים ויפים, צלחת קיר נחמדה, ספר עם תמונות מעניינות,

כירבולית חמודה בצבעים ההולמים אותה (לקראת החורף), נעלי בית פרוותיים,

צעיף יפה וחמים, ספר קריאה מעניין, בושם (זה עיין של טעם), יש ספרים של

תלת מימד; ישנה תמונה וצריך להסתכל בצורה מיוחדת כדי לראות את התמונה

שאחריה, ספר אמנות (אם היא אוהבת), פוסטר מיוחד (שגם אתה תאהב כי

מן הסתם הוא יהיה תלוי על הקיר בבית שלכם), כלי יפה מקרמיקה מקורי -

אפשר גם מאמן או אמנית שמיצרת אותם בחנות קטנה (ראיתי בירושלים

משהו כזה, ברח' עליאש אם איני טועה או גם באחד הרחובות המקשרים

את רח' אגריפס ויפו), תמונה , מפית מיוחדת לשבת/יום טוב, יודייקה

איזושהי, אגב לגבי המפית וכאלה, ראיתי במאה שערים בהתחלה

חנות בשם מלאכת שבים - דברים יפים. גם ציורים (לא זולים...)

נגן? דיסקט עם מוסיקה שהיא אוהבת (אם משתמשת ברדיו דיסק),

צמח אמיתי בעציץ אם היא אוהבת, ציפור קטנה מאיזה סוג -

אם שניכם אוהבים..... שידה קטנה מבמבוק, מראה עם

מסגרת במבוק (אם היא אוהבת טבעי), צמיד (אם אתה מכיר את טעמה),

כרטיס למופע החביב עליכם, צדף גדול אמיתי (עניין של טעם),

ליקר דודבנים או בננה או שוקולד, כובע מחמם לחורף יפה,

כפפות צבעוניות או מעור עם פרווה בפנים....

והכי הכי, אני חושבת, מכתב כתוב על דף יפה:

אני אוהב אותך. אפשר להכניס למעטפה פרח קטן

ויפה מיובש.

נגמרו לי הרעיונות. המון מזל טוב!

התפילה שאומרים לאחר הדלקת נרות. אפשר לצרף קופסת גפרורים מכסף או חלקית מכסף...

שוב, אם אתה ירושלמי, אפשר ב"מלאכת מחשבת" ברח' שרי ישראל ליד כיכר השבת. אוהבת

את החנות - יש שם דברים יפים. כמובן, תלוי בתקציב..

מה עם שעון חול (יש עדיין דבר כזה?) - כל יום שעובר עד החתונה וכמה אתה מתגעגע ומייחל..

אולי לוח שנה מיוחד שתסמן עליו את הימים....

נגיד, כוס קפה, תרמוס, כרית?

שהופכת את הנישואין ממהות לאמצעי.

פשוט בתיאור הבריאה של אדם וחווה, שהם מהות אחת. וממילא החיבור ביניהם הוא לא אמצעי למישהו אחר, אלא פשוט חזרה למהות שלהם, ולכן זה טוב מאוד. לכן גם כל כך קשה להיות רווק וזה לא טוב.

כשפסקה הנבואה והתמעטה השראת השכינה לאחר ימי התנ"ך, כשאין לאנשים את ההרגשה של "צלם אלהים" שממילא רוצה להידבק לשורשו, נותר לפחות הרצון הזוגי כמשל וכנגזרת של זה. צריך לשמור על זה מכל משמר, אחרת במקום אחדות מהותית שהנישואין אמורים ליצור, הם הופכים לפונקציונליים ולאחדות סביב משהו, בין אם ערכי בין אם לא.

מחשבה עמוקה מאוד. זוגיות אמיתית היא לא רק שותפות למען מטרה משותפת, אלא חיבור מהותי בין שני אנשים, שבונים יחד שלמות מתוך אהבה וקרבה. ❤️

(בראשית, נח וגם חלק מהפרשות הבאות) היא להציג אמיתות קיומיות שעומדות בבסיסו של עולם.

כניסיון פרשני אפשר להכניס את הסיפור המקראי במובנים של לקיחה/נתינה או כל קריאה אחרת שרוצים, אבל נראה שנקודת המוצא אינה אמורה להיות תיאוריה שלפיה הכתובים מסתדרים, אלא כתובים שאפשר לקרוא אותם דרך עדשה של תיאוריה מסוימת.

בהקשר הזה, הסיפור הבראשיתי מתאר מהות של גבר ואישה שהופרדו בבריאתם, את הימצאות הגבר בלא האישה כבעייתית, ומאידך גם את הקשיים שבאיחודם.

כהתחלה, אין לנו ממש הבנה מה זה "שלמות", "טוב", "מהות גברית-נשית" וכן הלאה. אלא אם אנחנו שואבים את מושגינו מרגשות חולפים או מ"נשים מונוס וגברים ממאדים" או מה שזה לא יהיה.

כך בשאר המצוות, המצווה היא שם כשלעצמה, אפשר אמנם למצוא לה משמעויות (לא־מחייבות) ברוח התורה, משמעויות יותר סובייקטיביות או פחות, בין־דוריות או ממש לזמן שלנו, אבל המצווה היא שם כמצווה כדי שיקחו אותי כמו שהיא.

כאן גם נמצאת חולשה של פרשנות מעין זאת, "וכי איני אדם מאמין גם בלי להניח תפילין? וכי איני אדם טוב גם בלי לשים על עצמי כל־מיני סמלים?" וכי אין אנשים שאינם שלמים רוחנית, בוגרים, נותנים מעניקים ומתנדבים פי מיליון מזוג נשואים ממורמר ולא־יוצלח? בטח שיש, אבל לא סביב זה הסיפור. סביב מה? קטונתי. באמת שאין לי מושג.

מקובל לומר שלרווק חסר אופציה של נתינה לאחרים

ונשוי/בעל משפחה נמצא במעגל של נתינה לאחרים כל הזמן

ולדעתי זה בדיוק הפוך

נשוי שמאכיל את המשפחה שלו, אמנם נותן אבל זאת נתינה במעגל סגור. כי בסוף הם ביטוי מסוים שלו בעצמו (תחשבי על מי שמקבל שובר לחופשה זוגית/משפחתית. האם הוא יטען שרק אחוז מסוים מההטבה הגיע אליו והשאר התבזבז על המשפחה?)

רווק, ברגע שהוא מגיע לקיבלות השימוש של עצמו, הוא חייב לתת בלי המעגל הסגור הזה. הוא לא מצליח לבטא את עצמו בעצמו, הוא נאלץ להשקיע בזרים כדי להיות נותן.

אז אדגיש מה שרציתי:

לא הסטטוס הזוגי קובע את מידת השלימות של האדם.

השאלה היא מה אתה עושה בסטטוס שבו אתה נמצא כרגע.

זה לא שעצם מעשה הקידושין הופך אותך למשהו אחר.

אם אתה שואף להגיע לנקודה מסוימת - הדרך לשם היא באמצעות עבודה פנימית, לא דרך קידושין. אפשר כמובן לעשות את העבודה בעזרת בן זוג, אבל זה לא הכרחי.

(כמובן שאפשר לבקר ווראטים, אבל זה ווארט - שגם לוקח את הטוב מאוד מאדם הראשון, ואת בריאת האיש והאישה בנפרד מהאדם השני. אבל זאת לא הנקודה...)