והוא הסתכל עליה.
והיא ידעה שזהו.
זה נגמר.
זה כאב שנשאר לנצח.
צלקת שכזו.
צלקת שחרוטה על הלב.
"זה לא יכול להמשיך ככה" היא לחשה.
הוא שתק.
"לפעמים הצלקת נפתחת" קולה נשבר, "ומתחילה לדמם שוב."
היא הניחה את ידה על ליבה.
הוא פעם במהירות.
דמעות עלו בעיניה.
"את תהיי חופשיה" הוא ניסה לנחם אותה, "לא תהיי כבולה."
זה לא מנחם.
היא ניסתה לפתוח את פיה ולענות,
והניסיון כשל.
"זה לא החופש, זה השקר." היא רצתה לומר,
אבל מילה לא יצאה מפיה.
רק דמעה זלגה על לחיה.
ועוד אחת.
המשחק הזה נגמר.

