היי קוראים לי עילאי דוד אני בן 13, אני גר בניו יורק ולומד בתיכון יוניון הייסקול. אין לי כל כך חברים יש לי חבר אחד טוב שקוראים לו ג'ונתן, עברנו אני ומשפחתי לפני חצי שנה לניו יורק מתל אביב. אני לבנתיים מנסה להסתדר בניו יורק כמה שאני יכול, מאז שאני ומשפחתי עברנו לניו יורק התחושה של הבדידות והלבד רק מחלחלת בי יותר ויותר כל יום שעובר, אני עושה את כל המאמצים להשתלב בחברה שיש פה ולמצוא חברים חדשים כל הניסיונות והחיפושים נכשלים בסופו של דבר, פתאום ברגע אחד קרה משהו! אם אתם קוראים עכשיו את מה שאני כותב ומרגישים טוב אז הכל בסדר, אבל אם אתם קוראים את מה שאני כותב עכשיו ומתחילים להרגיש שונה או מוזר בקיצור מרגישים כמוני אז תתחילו לדאוג!

המצב הכלכלי בבית שלי לא מזהיר יש לנו רק כסף לקנות אוכל, זה מה שיש לנו אנחנו לא יכולים לבזבז סתם כסף, בגלל המצב הכלכלי בבית ההורים שלי עובדים כל יום כל היום! ומכיוון שההורים שלי לא נמצאים כל היום בבית אני נשאר לבד בבית, אני ילד יחד אין לי עוד אחים ואין לי גם כל כך חברים אז המצב מאוד קשה אני רוב היום עם עצמי ובדיכאון. יש להורים שלי הרבה מריבות על דברים שטותיים, בפעמים שהם כן נמצאים בבית וכמו תמיד רבים חלק מהכעס שלהם יוצא עליי ואני מרגיש לא טוב עם עצמי אז יוצא שאין לי עם מי לדבר חוץ מג'ונתן. כשאני והמשפחה שלי עברנו לניו יורק זה היה באמצע שנת הלימודים, לפני שעברנו לניו יורק הייתי צריך לעשות המון הכנות, קודם כל הייתי צריך להיפרד מהחברים בארץ (ולא שהיו הרבה) ואז התחלתי תהליך, הייתי צריך ללמוד אנגלית כל יום! הייתי חורש בלמידה לפחות 5 שעות ביום! הסיבה הייתה קודם כל כי זאת ארץ שזאת השפה המדוברת אצלה, אבל גם בגלל שההורים שלי דאגו שאני לא אסתדר שם אם אני לא אדע את השפה המקומית. ביום הראשון שהגענו לניו יורק ההורים שלי רצו שאני אלך ללימודים בתיכון, אני חשבתי לעצמי שאולי יהיו לי כמה ימים של חופש לפני שאני אלך לתיכון מסתבר שטעיתי, ממש לא חיכיתי שהיום הזה יגיע ואני אכיר ילדים חדשים שאני לא מכיר ולא מדברים את אותה שפת אם שלי תחושת הלחץ והפחד הרעידו לי את כל הגוף. אני עכשיו אספר לכם על היום הראשון בלימודים ואיך הכרתי את ג'ונתן, אני ואמא שלי הלכנו לתיכון הגענו לתיכון והלכנו למשרד של המנהל הצגנו את עצמנו "כן בטח שאני יודע מי אתם" אמר לנו המנהל הוא לקח אותנו לכיתה שלי נכנסנו לכיתה "מגיע עכשיו תלמיד חדש תקבלו אותו יפה בבקשה" אמר המנהל לכיתה "בוא עילאי יש מקום פנוי ליד ג'ונתן שב בבקשה לידו" אמר לי המורה ומשם רק התחיל להתפתח הקשר שלי ושל ג'ונתן לאט לאט, "נעים להכיר אני ג'ונתן ואתה?" שאל אותי ג'ונתן "אני עילאי נעים להכיר" עניתי לו, ג'ונתן העביר לי פתק שהיה כתוב בו- "נדבר אחרי השיעור כדי שלא נפריע עכשיו למורה" השיעור המשיך כל דבר שהתקשיתי בו ביקשתי מג'ונתן עזרה הגיע הצלצול שמבשר על סוף השיעור, יצאנו אני וג'ונתן לבחוץ כדי לדבר לפתע הרגשתי שעף לעבר הפרצוף שלי דלי מלא מים כולי נרטבתי מכף רגל עד ראש, התעצבנתי קצת ואז גיליתי שמי ששפך עליי את הדלי הוא לא אחר מאשר מלך הכיתה ששמו הוא דניאל שכולם כולל כולם מקשיבים לו ועושים מה שהוא אומר! "בוא נלך למקום אחר" ג'ונתן אמר הלכנו משם והמשכנו לדבר במקום אחר אני שאלתי אותו שאלות, הוא שאל אותי שאלות וכשהתחיל השיעור חזרנו לכיתה עד אז אני כבר התייבשתי מהדלי מים שדניאל שפך עליי. היום המשיך הגיע סוף היום הצלצול שמבשר על סוף היום ג'ונתן ואני התחלנו ללכת לכיוון הבית בדרך המשכנו עוד קצת לדבר, הגענו לבית שלי "הבית שלי במרחק כמה בתים מפה" ג'ונתן אמר לי "איזה מגניב" אמרתי לו, נפרדנו וכל אחד הלך לביתו, נכנסתי לבית שלנו עליתי לחדר שלי נשכבתי על המיטה והתחילו לעלות לי מחשבות בראש- "מה אם אני לא אמצא חברים" "האם זה ישאר ככה תמיד" בלי ששמתי לב נרדמתי עם כל המחשבות האלה. לקראת ערב התעוררתי ואמרתי לעצמי "אולי אלך לבקר את ג'ונתן" הלכתי לכיוון הבית של ג'ונתן כשהגעתי לפתח הבית שלו גיליתי שלג'ונתן יש כלב, דפקתי על הדלת של הבית שלו וביקשתי את ג'ונתן כשההורים שלו פתחו את הדלת הם לא כל כך הבינו מי אני הם נזכרו שג'ונתן חזר היום מהלימודים הוא סיפר שהגיע לכיתה שלהם ילד חדש והוא התחבר אליו, עליתי לחדר של ג'ונתן בקומה השנייה בבית שלהם, דיברנו עוד קצת ושיחקנו גמרנו לעשות את כל הדברים לקחתי מג'ונתן את המספר פלאפון שלו כדי שנהיה בקשר תמיד וחזרתי לבית שלי. אני אספר לכם עוד משהו על האישיות שלי- הביטחון העצמי שלי שואף ל0, זה מתבטא שאני לא אוהב לפגוש אנשים חדשים שאני לא מכיר, הנושא הזה מאוד מפריע לי באופי שלי! עם הזמן אני רוצה שהנושא הזה בי ישתנה. הגיע היום השני ללימודים ג'ונתן ואני קבענו שנלך ביחד לתיכון, נפגשנו לפני הבית שלי "בוקר טוב מה שלומך?" שאלתי את ג'ונתן "בוקר טוב אני מעולה מה איתך?" ג'ונתן שאל אותי "אני בסדר" החזרתי לג'ונתן והמשכנו ללכת לתיכון, כשהגענו לתיכון חיכתה לי קבלת פנים, לא נעים זאת מילה קטנה לעומת מה שהיה לי דניאל והחבורה שלו חיכו לי בכניסה לתיכון עם דלי מלא בבלוני מים כשהגעתי הם התחילו לזרוק עליי אותם אני וג'ונתן המשכנו ללכת ולא התייחסנו. היום עבר מהר וכבר נגמר והגיע הצלצול שמבשר על סוף היום "בוא אליי נשחק קצת" ג'ונתן הציע לי, הלכנו לבית של ג'ונתן ושיחקנו קצת חזרתי לבית שלי וההורים שלי עדיין לא היו בבית אז לא היה לי עם מי לדבר בבית עליתי לחדר שלי שיחקתי קצת במחשב אכלתי והלכתי לישון. כל יום שאני חוזר מהלימודים או מאיזו פעילות אני נכנס לבית ואין לי עם מי לדבר ההורים שלי רוב הזמן בעבודה וחוזרים מאוחר הביתה וגם כשההורים שלי נמצאים בבית הם רוב הזמן רבים אז גם אם אני רוצה לדבר עם מישהו אין לי עם מי, אני כל היום לבד עם עצמי בבית וגם את שאר הדברים עושה לבד אם זה להכין אוכל או לעשות שיעורי בית לבד אני צריך להסתדר לבד! המצב הזה ממש מעצבן אותי ואני רוצה ממש שהמצב ישתנה אני לא אשרוד עוד הרבה זמן עם המצב הזה זה מצב מעצבן שלא טוב שהוא ימשיך!

 @הרמוניה הבטחתי שאני אעלה סיפור אז הנה ההתחלה.

יש איש שחור מתחת לרצפה

שאומר פרקי תהלים שאף אחד לא מכיר

ובוכה בלילה ומפריע לישון

מקצה העולם ועד קצהו

(יש לו מתחת לסנטר מורסה כבדה הוא צובר שם את הגלות ומקנח)

הדמעות שלו מרטיבות לי את הכרית

אני חושב שהוא מטייל לי על הקירות

בלילות הוא מצפין בכתלים חטאים

בכייה לדורות

(יש לו נכדים באמריקה. הוא עדיין חולם על בירקנאו ושווייץ בסיוטים)

הוא מתפלל על קברי צדיקים

ומצא את מסתור העורלות

הוא מתגלח בבין המיצרים כשאסור

מגולל בעפרו תפוח בדבש

(יש לו שיניים שחורות ועיניים מזכוכית. הוא קורא בספרים אסורים)

מצאתי בכיס כרטיס לרופא

כתוב באותיות רועדות של מכונה גוש בצק

התהלים יוציאו אותי מדעתי

השאגות

(בלילות הוא כופה זדונות לזכויות)

תַּתְחִיל לִכְתֹּב שִׁירִים רַכִּים

תָּמִיד אַתָּה צוֹעֵק

מֵקִיא אֶת הַנְּשָׁמָה

אוּלַי תִּלְחַשׁ בַּעֲדִינוּת

בְּשֶׁקֶט בִּדְמָמָה

אוּלַי תַּפְסִיק לִהְיוֹת אָמָּן

תַּפְסִיק לִהְיוֹת קָרוּעַ

נִמְאַס כְּבָר שֶׁהַדֶּלֶק שְׁ'ךָ

זֶה נֵטוֹ גַּעֲגוּעַ

אִם לֹא הָיִיתִי מֵתָה

עַל מָה הָיִיתָ כּוֹתֵב?

אֵיךְ הָיִיתָ חַי

אִם לֹא הָיָה לָךְ כּוֹאֵב?

אוּלַי תַּתְחִיל לִהְיוֹת פָּשׁוּט

אוּלַי תַּפְסִיק לְהִזָּרֵק

מֵהַגְּבָהִים לַתְּהוֹמוֹת

רַק כִּי הַלֵּב שֶׁלְּךָ דּוֹפֵק

תַּפְסִיק לִשְׁאֹל בְּלִי סוֹף

תַּתְחִיל לִמְצֹא מָנוֹחַ

נִסִּיתָ קְצָת לִשְׁאֹף?

נִסִּיתָ קְצָת לִבְרֹוחַ?

אוּלַי אִם תִּתְאַמֵּץ

לְהַכְחִישׁ אֶת עַצְמְךָ

בַּסּוֹף זֶה יַעֲבֹד

וּתְזַיֵּף לְךָ שִׂמְחָה

עוד שנה עברה, ורחוקה מהכרעה

שוב במטאפורת שדה הקטל הדמיוני,

הלוחמים כפר עייפים לא תוקעים תקיעה,

שותקים השופרות הצועקים מתוך גרוני

המלך בשדה מתרוצץ והוא עירום

גלימותיו שסועות קרועות ביד כל משרתיו

האם בכלל קיים, הטוב הוא או איום?

ואיך נדע את האמת, מה נעשה עכשיו?

מניפים הלוחמים חרבות שבורות,

היש אלהים אם אין? היכן ממליך המלכים?

בסיבוב אגודל פלדה מתיזים ניצוצות,

משליכים חרבותם בצל העצים ונחים.

עצים שכאלה, עץ הדעת ועץ החיים,

פירותיהם בוסר, גבוהים ענפיהם,

אם ישנו מלך, בצמרתם מסתתר, בשמיים.

אך נדמה שרק ציפרים בצמרת, ואין מנחם.

חופש.

חופש מחיפוש. חופש מחשוף.

ערגה. חופש מלהרוג. להרוג את הערגה.

הערגה שהורגת.

הורגת את החופש.

הורגת את הערגה. לקודש.

קודש זה טוהר.קודש זה בוסר.

קודש זה הילד הזה שאף פעם לא התבגר.

נעלם. קודש זה היעלם.

לכן הקדושים נעלמים.

לכן קודש הקודשים איננו כאן.

כי העולם הזה הורג לחופש והנעלם לא יכול להיות

בחופש.

שפורסם במקום אחר?

היי לכולם זה סגנון קצט שונה ובכ"ז

הם רכבו על אופנועים בעמק הטרשי

מדי פעם עברו על יד תחנת אוטובוס או אוהל בדואי מזדמן

גימלי ישב בתוך הסירה ליד לגולס ידידו

בעוד החמה שוקעת - צללי הערב ירדו

ככה רכבו כל הלילה בדממה שאיש לא הפר

היה זה ערב ראש השנה וגנדלף נשא באמתחתו את הציוד הנדרש

"דבר לגולס, תאר את אשר עיניך רואות"

לגולס ההאיל על עיניו מפני השמש העולה

"אני רואה גבעה ירוקה מסביבה בנייני בטון אדירי קומה

ובראשה מבנה מוזר עם כיפה עגולה

סביב לגבעה הכל דומם כולם ישנים

אך בחצר המבנה שני אנשים עם קסדות בד

שותים משקה שחור עם גרגירים

מעודי בכל שנות חיי לא ראיתי כמראה המוזר הזה"

"זאת ישיבת הספר ואדורס הקודש שמה", אמר גנדלף

"וראש הישיבה תאודן בן תימה שמו

ריש מתיבתת ארץ הספר שוכן בו כבוד

בעלות השחר מגיעים אנחנו

ונתפלל איתם ותיקין אך מעתה

עלינו לנקוט במשנה זהירות משום

שבמלחמה על הבית הם נתונים

על כן הישמרו לבל יישלוף

אף אחד מכם את הספרים.."

המשך יבוא

Ninjago the new generation

בעולם הנעלמים רק הפחד אינו נעלם

הפחד מלהימצא. הפחד מלהפסיק להתקיים.

אנשים חושבים שיעשו להם טובה אם יגאלו אותם

וישחררו אותם לחופש.

אבל החופש הורג.

בעולם הנעלמים יש פחד.

פחד מזה שישבור את הנעלם לנעלמים קטנים שקטנים מדי בשביל להתקבל לממלכה.

נעלמים מדי אפילו בשבילה.

בעולם הנעלמים כשהם רוקדים בחן את ריקוד הסולו שלהם

הריקוד מהוסס מעט.

איה זה שיהרוס את הריקוד ויצטוות לנעלם ויגרום לנעלם לחשוב שהוא לא צריך עוד לרקוד לבד.

שהוא יכול לעזוב את הממלכה ביחד. ולהישאר נעלם ביחד.

שייתן לו את החירות להיעלם.