הריון שמיני.
עד עכשיו כל הלידות התחילו אותו הדבר, היה לי ברור שגם הפעם:
הפקק הרירי יוצא יום לפני הלידה, צירים במשך לילה והיום שאחריו, בלילה הבא אני הולכת ללדת, מגיעה בפתיחה נחמדה ששווה את הצירים הארוכים ויולדת באמצע/ סוף הלילה.
אף פעם לא חיכיתי ללדת כבר. אחרי לידות אני סמרטוט, בהריון הרבה יותר קל לי. ואני מפחדת כל כך מהלידה, מעדיפה להיות לפני..
אני מורה.
אומרת להורים ולמנהלת שאצא לחופשת לידה רק כשאלד. כמו תמיד.
לחוצה לעשות חפיפה מוקדם כי ילדתי לפעמים בשבוע 38.
הילדים בכוננות לידה כבר חודש לפני, וגם כל המשפחה המורחבת שואלים ומתחשבים בכל מיני סיטואציות בלידה שבטח תהיה עוד רגע...
אז לא ילדתי לפני. סתם שיגעתי את כולם.
מגיע התאריך, ומתחילים קצת צירים.
מחליטה להודיע שלא אגיע לעבודה, הרי בטח אלד בעוד יום.
מתפדחת מההורים כי הבטחתי שאצא רק כשאלד, אבל מודיעה בכל זאת. לא נורא, אלד מחר והם יבינו
ואז הצירים מפסיקים.
ומתחדשים קצת, ומפסיקים. כך כל השבוע.
מגיעה שבת, לא חלמתי שאגיע אליה ועדיין לא אלד.
הפקק הרירי יוצא, ואיתו צירים, וברור לי שמחר אלד.
ושוב בבוקר מפסיק.
מיום התאריך אני נוסעת למעקב, קצת מלחיצים שם, שהשליה מזדקנת ואין מספיק תנועות ובטח ישלחו אותי לביה"ח. בסוף הרופאים לא שולחים אבל כל פעם אומרים לבוא עוד יומיים שוב.
אני מתחילה להילחץ.
משתגעת מהמחשבה שכל פעם אלד ובסוף לא.
לא רגילה לרצות ללדת. וגם מתה מפחד ללדת מצד שני.
חלק מהילדים בבית (בידודים), אין לי שום סבלנות אליהם.
יודעת שכולם מקנאים בי שבטח אני מסיימת לנקות לפסח,
כשבפועל אין לי טיפת פניות נפשית לזה. לא עושה כלום ימים שלמים. בוכה, עצבנית, מפחדת ללדת ומצד שני שייגמר כבר, חוסר וודאות משגעת. מרחמת על הילדים שרוצים קצת יחס, ואין.
יודעת שאחרי הלידה לא יהיה לי כוח לנקות, מתבאסת נורא ובכל זאת לא מנקה כלום. פשוט לא מסוגלת. נפשית, לא פיזית.
כבר ממשיכה...
עד עכשיו כל הלידות התחילו אותו הדבר, היה לי ברור שגם הפעם:
הפקק הרירי יוצא יום לפני הלידה, צירים במשך לילה והיום שאחריו, בלילה הבא אני הולכת ללדת, מגיעה בפתיחה נחמדה ששווה את הצירים הארוכים ויולדת באמצע/ סוף הלילה.
אף פעם לא חיכיתי ללדת כבר. אחרי לידות אני סמרטוט, בהריון הרבה יותר קל לי. ואני מפחדת כל כך מהלידה, מעדיפה להיות לפני..
אני מורה.
אומרת להורים ולמנהלת שאצא לחופשת לידה רק כשאלד. כמו תמיד.
לחוצה לעשות חפיפה מוקדם כי ילדתי לפעמים בשבוע 38.
הילדים בכוננות לידה כבר חודש לפני, וגם כל המשפחה המורחבת שואלים ומתחשבים בכל מיני סיטואציות בלידה שבטח תהיה עוד רגע...
אז לא ילדתי לפני. סתם שיגעתי את כולם.
מגיע התאריך, ומתחילים קצת צירים.
מחליטה להודיע שלא אגיע לעבודה, הרי בטח אלד בעוד יום.
מתפדחת מההורים כי הבטחתי שאצא רק כשאלד, אבל מודיעה בכל זאת. לא נורא, אלד מחר והם יבינו
ואז הצירים מפסיקים.
ומתחדשים קצת, ומפסיקים. כך כל השבוע.
מגיעה שבת, לא חלמתי שאגיע אליה ועדיין לא אלד.
הפקק הרירי יוצא, ואיתו צירים, וברור לי שמחר אלד.
ושוב בבוקר מפסיק.
מיום התאריך אני נוסעת למעקב, קצת מלחיצים שם, שהשליה מזדקנת ואין מספיק תנועות ובטח ישלחו אותי לביה"ח. בסוף הרופאים לא שולחים אבל כל פעם אומרים לבוא עוד יומיים שוב.
אני מתחילה להילחץ.
משתגעת מהמחשבה שכל פעם אלד ובסוף לא.
לא רגילה לרצות ללדת. וגם מתה מפחד ללדת מצד שני.
חלק מהילדים בבית (בידודים), אין לי שום סבלנות אליהם.
יודעת שכולם מקנאים בי שבטח אני מסיימת לנקות לפסח,
כשבפועל אין לי טיפת פניות נפשית לזה. לא עושה כלום ימים שלמים. בוכה, עצבנית, מפחדת ללדת ומצד שני שייגמר כבר, חוסר וודאות משגעת. מרחמת על הילדים שרוצים קצת יחס, ואין.
יודעת שאחרי הלידה לא יהיה לי כוח לנקות, מתבאסת נורא ובכל זאת לא מנקה כלום. פשוט לא מסוגלת. נפשית, לא פיזית.
כבר ממשיכה...
), אבל זה עדיין מורגש וכואב.
