היי..
אני נשואה עשרה חודשים ובהריון ראשון בחודש חמישי.
אני אוהבת את בעלי מאוד! ושמחה בכל יום ויום שהוא חלק מחיי!!
אבל מה, ממש קשה לי עם ההורים שלו! הם שונים באופן עצום מההורים שלי וגם מבעלי!
ההורים שלי הם הורים צעירים שרק רוצים שיהיה לילדים שלהם טוב, דואגים איפה שיכולים ועוזרים לנו מעבר בהכל! אם זה מתנות בחגים או כשאנו אצלם אנחנו לא מוציאים שקל מעצמנו וכו', וגם מבחינה נפשית הם תמיד שם בשבילי וגם בשביל בעלי! יש לציין שאני הילדה הראשונה שהתחתנה ושיש לי עוד שני אחים בגילאי צבא. ובאמת ב'ה ההורים שלי מנסים שננוח כמה שיותר אצלם ןלא נעבוד קשה, במיוחד בתקופה הזו של ההריון
מצד שני יש את ההורים של בעלי, הם הורים מבוגרים שכל הילדים(5 כולל בעלי) שלהם עובדים בעבודות מסודרות וחיים חיים טובים ונוחים נשואים עם ילדים, חוץ מאח אחד, שגדול מבעלי ב9 שנים. ויש את בעלי שהוא תלמיד ישיבה שרוצה כרגע להקדיש את חייו לתורה.
ההורים שלו תמיד בציפייה שלהם מגיע הכל! גם מאיתנו שהם יודעים שהמצב הכללי שלנו לא משו ואין לנו מעבר לעצמנו אז זה בטח שלא להם. וזה לא שחסר להם(!!!!). וזה פשוט מעצבן אותי הציפייה הזו מאיתנו להרבה דברים שאין מאיפה ואין באמת עזרה ותמיכה מהם שאתה אומר לעצמך שבסדר, ולההורים שלי שבאמת הם שם בשבילנו ובאמת נותנים את המעבר תמיד(יש לציין שההורים שלי אנשים פשוטים שעובדים בעבודות פשוטות מאוד אבל יש להם לב רחב ואהבה יתרה לילדים שלהם) אנחנו לא חושבים על מתנות כי הם לא מבקשים ולא רוצים כי הם באמת מודעים למצב הכלכלי שלנו! ושם תמיד יש מה לעשות ולא משנה אם תרגיש טוב או לא,תמיד חייב! המזל שבעלי איתי יד ביד.
כמו שציינתי שאני מאוד שמחה בבעלי, ומאושרת איתו! הוא לא דומה לההורים שלו בשום בחינה, ואני בטוחה שגם הוא מתעצבן בשקט מזה.
לא שיתפתי את בעלי בקושי הזה כי אני אתפוצץ ואולי גם עליהם במיוחד בהריון שכל ההורמונים נמצאים אצלי.
אמא שלי היא היחידה שמודעת לחלק מהדברים, לא להכל.
אשמח לעצות או סתם לחיזוקים, כי כבר מאוד קשה לי! במיוחד שפסח מתקרב והציפייה רק גדלה מאיתנו שם לעזןר באירגוני החג וכו' שאין לי כוח ורק כןאב לי.. אני ממש מיואשת.
אני נשואה עשרה חודשים ובהריון ראשון בחודש חמישי.
אני אוהבת את בעלי מאוד! ושמחה בכל יום ויום שהוא חלק מחיי!!
אבל מה, ממש קשה לי עם ההורים שלו! הם שונים באופן עצום מההורים שלי וגם מבעלי!
ההורים שלי הם הורים צעירים שרק רוצים שיהיה לילדים שלהם טוב, דואגים איפה שיכולים ועוזרים לנו מעבר בהכל! אם זה מתנות בחגים או כשאנו אצלם אנחנו לא מוציאים שקל מעצמנו וכו', וגם מבחינה נפשית הם תמיד שם בשבילי וגם בשביל בעלי! יש לציין שאני הילדה הראשונה שהתחתנה ושיש לי עוד שני אחים בגילאי צבא. ובאמת ב'ה ההורים שלי מנסים שננוח כמה שיותר אצלם ןלא נעבוד קשה, במיוחד בתקופה הזו של ההריון
מצד שני יש את ההורים של בעלי, הם הורים מבוגרים שכל הילדים(5 כולל בעלי) שלהם עובדים בעבודות מסודרות וחיים חיים טובים ונוחים נשואים עם ילדים, חוץ מאח אחד, שגדול מבעלי ב9 שנים. ויש את בעלי שהוא תלמיד ישיבה שרוצה כרגע להקדיש את חייו לתורה.
ההורים שלו תמיד בציפייה שלהם מגיע הכל! גם מאיתנו שהם יודעים שהמצב הכללי שלנו לא משו ואין לנו מעבר לעצמנו אז זה בטח שלא להם. וזה לא שחסר להם(!!!!). וזה פשוט מעצבן אותי הציפייה הזו מאיתנו להרבה דברים שאין מאיפה ואין באמת עזרה ותמיכה מהם שאתה אומר לעצמך שבסדר, ולההורים שלי שבאמת הם שם בשבילנו ובאמת נותנים את המעבר תמיד(יש לציין שההורים שלי אנשים פשוטים שעובדים בעבודות פשוטות מאוד אבל יש להם לב רחב ואהבה יתרה לילדים שלהם) אנחנו לא חושבים על מתנות כי הם לא מבקשים ולא רוצים כי הם באמת מודעים למצב הכלכלי שלנו! ושם תמיד יש מה לעשות ולא משנה אם תרגיש טוב או לא,תמיד חייב! המזל שבעלי איתי יד ביד.
כמו שציינתי שאני מאוד שמחה בבעלי, ומאושרת איתו! הוא לא דומה לההורים שלו בשום בחינה, ואני בטוחה שגם הוא מתעצבן בשקט מזה.
לא שיתפתי את בעלי בקושי הזה כי אני אתפוצץ ואולי גם עליהם במיוחד בהריון שכל ההורמונים נמצאים אצלי.
אמא שלי היא היחידה שמודעת לחלק מהדברים, לא להכל.
אשמח לעצות או סתם לחיזוקים, כי כבר מאוד קשה לי! במיוחד שפסח מתקרב והציפייה רק גדלה מאיתנו שם לעזןר באירגוני החג וכו' שאין לי כוח ורק כןאב לי.. אני ממש מיואשת.
