"יפה לי כתום, אה?" אני שואלת.

"יפים לך כל הצבעים. מה את בוכה?"

אני לוקחת את העיתון ביד. "תסתכל על זה. זאת אני, אתה מאמין? פעם הייתי מסתכלת על היפות בעיתון בכזאת קנאה, חשבתי שטוב להן." אני קוראת משהו מצחיק שאמרתי, וזה רק מגביר לי את הדיכאון. אין שם אפילו מילה אחת של אמת.

אני מנגבת עוד דמעה מהלחי. " פעם חשבתי שאם יהיה לי משהו, שאם אני אהיה משהו, אז אולי אני אצליח להיות שמחה. והנה עדיין הכל נראה לי כמו איזו בדיחה עצובה."

"אולי זה בגלל שזו באמת בדיחה עצובה." הוא מנסה בעדינות, " כל מי שיש לו טיפה של אומץ להודות באמת, מרגיש את זה."

"מה? שאין תקווה? שהכל סתם?"

הוא שותק, מדליק סיגריה ונותן לי אותה. אני לוקחת.

"תעודד אותי קצת."

הוא עושה פנים רציניים, חושב רגע.

"תרשה לי להזכיר לך, שגם אתה עד הצוואר בתוך הזבל הזה. ולא רק שאתה חי בו, אתה אפילו מרוויח ממנו כסף."

הוא מרים את הראש.

"ונראה לך שאני נהנה מזה? נראה לך שאני חי עם עצמי טוב?"

אני מחייכת אליו עייפה.

"לפחות יש לך אותי..."

הוא מתקרב אלי, שואל אם אני יודעת למה הוא אתי.

"בגלל הגוף שלי?"

הוא עונה שגם, אבל לא רק.

"את לא מאמינה למה שאומרים עלייך," הוא אומר. "רוב האנשים קונים בשתי ידיים כל מילה טובה

שיש למישהו לרפד להם בה את השקר שלהם. אבל את לא מתבלבלת."

הוא משתתק רגע, הפנים שלו רציניים. הסיגריה בוערת לו בין האצבעות.

"יש משהו מעבר לזה. חייב להיות משהו שכדאי לקום בשבילו בבוקר."

"ואם אין?"

"אז נמות. ובינתיים נחפש, אין לנו ברירה."

אני אומרת לו שאני בטוחה שגם ההורים שלנו הרגישו כמונו כשהם היו בני עשרים וחמש.

הוא שואל אם אני יודעת מה קרה להם מאז.

"העולם הזה בלע אותם," הוא עונה לעצמו. " הם לא מצאו ולא מצאו, עד שהם הפסיקו לחפש והשתכנעו שזה היה רק 

הורמונים של גיל ההתבגרות. ואני לא מוכן שזה יקרה לי."

הלילה מת מזמן

.

מה את חושבת

תגידי לי, תגידי לי

אולי השלכת העציבה את ליבך

מה את חושבת

תגידי לי תגידי לי

אולי יותר טוב שאלך

ואני אמשיך לעמוד ולהסתכל עליך ככה ,מהצד.

כזאת יפיפיה. שיער דבש קלוע לצמה ארוכה רפויה, שזור בפרחים עדינים. את צווארך ואוזנייך מעטרות פניני זהב זעירות, ולגופך שמלה מבד קטיפה בהיר. והעיניים שלך. אוי.עיניים כחולות כהות, ענקיות. שיש בתוכן את ים הכאב והרחמים. הם מסתכלות עלי ואני לא יכול, פשוט לא יכול לעמוד בכך. העיניים העצובות והשובבות שלך. ואני עומד ורואה את כל היופי הזה הולך ומשחיר ונמס לים,

ואין בי את האומץ לקום ולמשוך אותך משם.

לקום ולחבק אותך חזק. לספר לך כמה את הכל. כמה כלום לא חשוב חוץ ממך. כמה שאין כלום בלעדיך.

אין בי אומץ לשתוק אותך ולהיות ליד הפלא הזה שאת, ככ קרוב.

אני עומד כל כך קרוב, ופשוט מפחד. ואין בי את האומץ לגעת בך. לגעת בך עמוק עמוק. ואני רק מסתכל, וכואב.

עומד ורואה אותך נופלת ונחבטת בעצמך, ושוב. והכאב בפעם השניה והשלישית והעשרים, הוא כל כך חזק ומר.

והשיער שלך כבר פרא, והעיניים משתוללות וכואבות ומסוכנות. מסתכלות עלי, ובחיי שאני רואה בהם ייאוש. בחיי שהם עוד שניה טורפות אותי. ואני כמעט יכול לשמוע אותך צועקת, תצילו אותי מפה. רע לי כאן. אני לא יצליח להוציא אותי לבד. תטרפו אותי ותחממו אותי קצת, אני קפואה. לגמרי. 

ואני רואה את העיניים שלך, היבשות. האלה שהבטיחו לעצמם שהם ילמדו לאהוב, שהם יאהבו. כל כך יאהבו עד קצה גבול היכולת.

רואה את העיניים האלה, הטובות כל כך, שיש בתוכם ים, אבל לא ים יפה כזה. ים כמו בלילה. עם גלים גבוהים וסוחפים ושחורים ומטביעים. ואת טובעת. טובעת בעצמך.

ואני עומד כאן, ואין בי את האומץ למשוך אותך משם.

ואני רואה אותך מסתובבת בבהלה סביב עצמך, לא מבינה מה קורה כמו אריה בתוך כלוב של מטר על מטר, והגלים יורדים עליו, והוא שואג שואג.

ומיילל, כמו חתול פצוע. אריה זה חתול פצוע.

ואני רואה את העיגולים השחורים מתחת לעיניים שלך, העיניים האלה העייפות והיפות כל כך שאת לא מאפשרת להם לנוח אפילו לדקה.

ואני רואה את הציפורים מנקרות לך ברחבי הלב הראש והגוף, רואה את החורים שנפערים, רואה את הדם הרב שזורם משם.

רואה את נחלי הפחדים ועוד פחדים ועוד, והבעתה. רואה את התהומות העמוקים האלה שיש בליבך.

ורוצה לבוא, ולשמור עליך מכל זה.

רואה את מחשבותייך הרבות, אלו שדוחפות אותך לצאת לרוץ בלילות הקרים, להיחבט ברוח ולנסות לשכוח. לנסות לברוח.

רואה אותך מוקפת בעשן סמיך מכל כיוון, שואפת אותו עמוק אליך. רוקדת לצלילי האורות הכבדים. לצלילי הרעש שמרעיד את האוויר. הרעש השקט. והכל בפנים. הכל בדמיון.

רואה אותך עייפה, כל כך עייפה. הכי עייפה שאפשר להיות.

מסתכל עלייך דוחפת לעצמך רעל לגופך הקטן, החלש, הרועד מפחד. הרוטט מבכי יבש.

וכואב עליך. ופוחד עלי. ופוחד עלינו. ולא יודע מאיפה לבוא.

 ומי ישמור לי עליך. ומי ישמור עלינו?

מישהו פעם אהב אותי ככה
לעלות על ספינה לשלושה שבועות
באמצע הלילה שיכור מרוב אושר
לקפוץ הוא לא יודע לשחות

מישהו פעם רצה אותי ככה

כמו שהיתי ונתן לי להיות

ולהשתנות לאיך שבאלי

כזאת מטומטמת וחסרת 

ככ חסרת

ועדין הוא אהב אותי ככה

גם אחרי שהלכתי

לך זה לא שינה,

ומיד כשחזרתי,

הייתה לך הרגשה

שאני עוד אוהב אותך,

שאני כבר שלך,

ואהבת ושמחת וחשבת.

שרציתי להיות שם תמיד בשבילך

כי ידעתי שככה זה טוב.

שלשניים יהיה יותר פשוט לאהוב,

כל הדרך אני לצידך.

גם אני עוד שומע,

וגם אני לא יודע,

איך עושים את זה,

איך שזה לא קל,

לאהוב ללא תנאי.

והופתענו כשבא השינוי הגדול,

והבטחנו תמיד לדבר,

וראינו אחרי שבועות וימים,

שלא קל לעמוד מול הרגל.

גם אני עוד שומע

וגם אני לא יודע

איך עושים את זה

איך שזה לא קל

לאהוב,

ללא תנאי.

(איך שתמיד השירים של עלמא מציפים ועושים לי געגוע שהוא מטריד ומגרד לי בצורה הזויה.

ואני לא יודעת להסביר אותו. אני לא יודעת למה אני מתגעגעת שם.

וזה שורף אותי. 

געגוע זה תהום)

הסכנה

היא כל כך מתוקה

יש בה משהו פראי

והגבול הדק הזה

שאתה מגיע לקצה

וזהו

אין יותר לאן לברוח

ואתה חייב לגעת

פשוט חייב לגעת

ורואים פיסת שמיים

וכוכבים

ועשן

ואורות

והעולם כולו בקילקול וכואבת לי הבטן

ואנחנו כולנו צריכים לאהוב ללא תנאי

לילה זה מסוכן

בדידות היא שורפת

אהבה זה הכל

ולכולם שורף

והשטויות המ

בוא נעצור את זה כאן

הלואי אני ילמד כבר לקח שאני היחידה שיכולה להציל את עצמי. 

לא רציתי שזה יהיה ככה

הלואי כבר נלמד לאהוב אותך

הלואי שאני יחזור לדבר איתך כמו פעם

הלואי ומחר אני יתפלל

אני רוצה לב נקי. רק שיהיה נקי וזהו לא אכפת לי יותר כלום

לא משנה כמה שטויות יקרו

נולדתי מגעגוע

ואם כבר

התרגלתי

לשים את הראש על מיטה לא מיטה

ומילים כבר

לא שמעתי

אז מה כבר נשאר לי

לרוץ ולצעוק, לרוץ ולצעוק

לרוץ ולצעוק

ראיתי את הסטורי שלה

וכן אני מקנאה. מודה בזה.

אני יודעת שחברויות לא נשארות לנצח

אבל דמט באלי את זה שוב

באלי אנשות שהיו איתי בתוך השיט והן היחידות שהיו איתי שם

אולי זה טוב שאין אותן עכשיו

אבל פאק זה נראה שלהן ככ טוב

ולי ככ רע

והן ביחד ונשארו חברות

ואני קצת חסרת חברות כרגע

למה לעזאזל אני מתגעגעת לפעם.

שום טוב לא היה שם. כלום.

אז מה יש לך מפגרת

המילים שלה מהבוקר לא יוצאות לי מהראש

למה זה עדיין משפיע עליי ככ חזק. מה נדפק איתי

ולראות אותו לא עשה לי טוב

ולקרוא את מה שהוא כתב עוד יותר

למה אני כישלון.

באלי לצרוח לאלוהים אבל אני שונאת אותו עכשיו

פאק.

למה לא היום

מה שבטח יבוא

כבר מחר

זה כנראה אנשים שמאחלים את זה

יודעים שיבוא מחר אז מתחילים כבר מהיום

כשרוקפור שרים את זה זה עוד טוב

אפשר למשוך את שבת גם לראשון

להאריך את הסוף

שעון קיץ

מי בנוי לחזור הביתה מהעבודה כשעוד אור אמצע היום

גבר צריך לעבוד במכרות מהזריחה

לחזור מאובק הביתה בשקיעה

דמדומים

האישה מחכה לו

מכינה לו משהו לאכול

הוא נוהם משהו לא ברור

מעשן קצת

נזרק לישון לפני עוד יום שילך לפרנס את כולם בעבודה קשה

מסוכנת

מכרות היהלומים במיר

זה לא סתם מסוכן זה חור שחור שלא טסים מעליו

מי שמתקרב מציץ ונפגע

חושך סיבירי קפוא במינוס 40

עולמות האסוציאציה כאן מרתקים

הייתי מגלה את העולם הזה

עולם חדש

עולם חדש צריך להיכנס אליו בתשוקה

גילוי

לצעוד עליו יחף

לעבור בתוכו

לחקור ולחשוף הכל

לבוא למקור המים ולשתות ממנו הכל

לטעום את מה שיש להציע

זה לא ענין של יפה או טעים זה הרבה מעבר

I hate myself about it

I feel like I'm doing something forbidden

But it's not

Why am I so hard on myself about it

I hate how much I enjoy it 

I feel like shit

I want to run away to the beach

I want to sleep forever

I don't know

.Fuck

נאכל ביצים ובשר כל היום

נזיז ברזלים

נשמע מוזיקה

נישן נורמלי

האלכוהול ייכנס למידה מאוזנת, לפחות במהלך השבוע

עכשיו די לדבר על זה כמו איזה גיי שמעלה גרה עצמית ומלקק לעצמו תתחת כמו איזה חתול

צריך לחזור לפילוסופיה כי גם הנפש מתאמנת

פחח

את מי אתם מחפשים

במקום לחפש לכו ליצור את עצמכם אין מה למצוא יש מה ליצור ולברוא

מה צורכים בשביל לאכלס את התודעה המבולבלת הזאת

מה רואים מה קוראים מה שומעים

מותר כבר להגיד ערסים או שזה לא פוליטיקלי קורקט

למי אכפת

היעשה מה שהינך

אלא אם כן אתה חסר אונה קדמית וזה בולט אבל נסלח

חודש אייר

סוף אפריל

מזל שור שחורש ביסוד האדמה

מרגישים את כוחות היצירה והפריון באוויר

לכן הכל עולה ובועט ורק רוצה להחפיץ ולקחת ליזום ולפעול

אייר זה אור זה זיו

אני מעדיף את החושך והאופל אבל בשביל להרגיש אותו צריך אור

זה סתם בלי קשר

וגם מפורסם וידוע ולא באמת נצרך לומר

עכשיו קצת בוקובסקי בשביל הנשימה ואז לעבודה בחזרה

"כי לפעמים חייבים להשתין בכיור"

מי כותב ככה?

או במילים אחרות

"האם אתה יכול לזכור מי היית לפני שהעולם אמר לך מי אתה צריך להיות?"