ממבט של...
"אוף" נשמעה האנחה מתוך תוכי, ושוב פעם היא הסתכלה עלי. ושוב פעם היא נעצה בי מבט. לא את מבטה הרגיל, השמח, והשלו, אלא מבט כועס, עצבני, דורש ומצפה.
אני לא מבין מה היא רוצה ממני... שאני יתקדם מהר יותר?! זה לא תלוי בי! היא לא מבינה את זה?! לא. היא לא.
והיא שוב פעם נועצת בי מבט כועס. כועס, אילם, ומאשים. אני מנסה להתקדם, בכל כוחי, מנסה לרוץ בכל יכולתי, אבל לא מצליח. כאילו... כאילו מנוע פנימי עז וחזק מונע ממני להתקדם.
ושוב פעם היא נועצת בי מבט תכול, ותלתל ג'ינג'י נוחת עלי בשובבות עצבנית. היא לבשה את השמלה החומה. זאת שפחות אהובה עליה. לדעתי זה פשוט נראה כאילו השמלה כובלת אותה. לי נראה שמתאים לה יותר כתום או צהוב. צבע זרחני עליז שמתאים לה ולאופייה העליז והסוער.
אבל, בעצם... אני חושב שדווקא כן מתאים לה עכשיו חום, חד-גוני כזה, יבש... מתאים למצב רוח שלה.
לפתע נשמעה הקריאה בחלל הכיתה: "בנות! חלוקת מבחנים." שערה הג'ינג'י קם ולקח בדממה את המבחן, וישר, אני רואה את מבטה סוקר ומחפש את הציון המתנוסס לתפארת. או שמא לא?...
גשם ניתך עלי, בתחילה בטפטוף עדין ואחר כך במטחים עזים. בתור חבר קרוב הבנתי שמה שראתה היה גרוע. מן הסתם משהו בסביבות השבעים. זה ממש עצוב. במיוחד אחרי שהשקיעה כל כך הרבה... וחוץ מזה, אני מפחד שאתקלקל מרוב טיפות. שתירגע כבר! שתפסיק לבכות!
והיא שוב פעם נועץ בי מבט. בתחילה מאשים, ושניה לאחר מכן כשראתה מה שעה קפצה באושר! הסתכלה בי בשנית וראתה את הצג מורה- 10:35- הפסקה!! איזה התלהבות! איזה אושר! טוב, נו... אתם כבר מבינים. ככה זה תלמידה.
היא נעצה בשעון מבט אחרון של אושר ויצאה לחופש- להפסקה.
סוף סוף...


