הוא היה כל כך שתוי ומסטול וטיפש והתחשק לי לזרוק עליו אבן. זה ממילא לא היה עוזר.
נתן שמחה! רציתי לצעוק לו, תראה איפה אתה.
ואת. ואת. תראי איפה את.
איזה נס שיש המצאה גאונית שנקראת טבק ונייר גלגול ואש. איזה המצאה גאונית.אני נעלמת לי בתוך העשן.
נתן שמחה. תראי מה זה, אפילו הוא.
אתמול בעיר איזה חסיד עם כובע מעוך צעק לתוך מגפון שכולם קדושים
כולם טהורים.
עדן בהה בו איזה נצח ואז לחש כמו מתוך חלום, אני צריך וויד. החטפתי לו.הוא התעורר, הוא התעצבן. רבנו, השלמנו. הסיפור הרגיל.
כן כן בטח, אנחנו אנשים קדושים. אנחנו קודש הקודשים ממש. אנחנו המזבח והקורבן והכהן, אנחנו הדם שמושפרץ.
אנחנו השעיר לעזאזל והשעיר להשם. הוא לא אשם אף פעם. רק אנחנו, אשמים ומבולבלים ומרגישים שיש כהן גדול שמחזיק אותנו מהצוואר, עם קולר, ומוביל אותנו לעזאזל.
רק אל תקלקלו לנו.
איפה המצית הזאת לעזאזל.
לילדה שלי אני אתן חיבוק בוקר צהריים וערב ואלחש לה כמה היא פרח ואור ואהבה. וכמה היא בעצמה הנחת רוח שלי ושל אבא שלה ושל הקדוש ברוך הוא.
אף אחד לא אשם. השם הוא אחד.
אף אחד לא מקולקל, חוץ מהחלב בעבודה(כי אין שם מקרר)
נתן שמחה, אתה נחת בשבילי. אני מאמינה בך בי בנו, בבית מקדש האמיתי.
נשאיר את עזאזל לשעירים.