יש הבדל משמעותי בין לא לשכוח ללחשוב על זה כל הזמן.
בגדול אני מרגישה שזה ממש כמו באבלות, בשבוע הראשון זה כמו שבעה, ואח"כ כך כמו חודש, ואז כמו שנה. האבל קיים וחזק אבל יורד בדרגה.
אחרי שנה כבר מרגישים יותר טוב, אבל נניח לי אישית בהפלה הראשונה לקח 3 שנים לשחרר לגמרי.
תרשי לעצמך להיות באבל ולכאוב, זה נורמלי ותקין שקשה לפעול כרגיל וככה בהמשך תוכלי לשחרר.
אל תדאגי, אם תרשי לעצמך להתאבל בקרוב תצליחי לחזור לפעול (עם נפילות מן הסתם בדרך)
אני אישית זוכרת את הילדים שלי שנפלו בדרך (אין לי ילדים אחרים, כך שזה לא אומר, אבל שמעתי עוד נשים שזוכרות), אבל יש הבדל גדול בין לחשוב כל הזמן ללזכור, כמו שאמרתי, זה זיכרון רחוק יותר, ולא צורב וכואב כמו בהתחלה.
מצטרפת להמלצה על הספר כחלום יעוף, הוא ממש טוב