אז ככה..
בעקבות הפסקה המצ"ב, התעוררה אצלי שאלה -
בילד יש דברים טובים מאוד, והרב מדבר על זה בהמון מקומות..
בפסקה הזאת מודגש הצד השני, שיש בילד גם חסרונות, והוא חייב שמישהו יעזור לו ויכוון אותו.
מה היחס בין שני הצדדים, מה החלוקה ביניהם?
למה הרב משתמש בלשון כ"כ חריפה של שבירה וכניעה, בניגוד ליחס הכללי שלו, של אמון ותיקון..
האם מדובר כאן על האדם הפרטי, או על רוח האדם, תקופות שונות בהסטוריה, או גם וגם?
יש לי כמה כיוונים, אשמח לשמוע רעיונות, מקורות וכו..
קובץ א' פסקה קצא'
הרצון הוא מקור החיים. רצון האדם הוא באמת יסוד שכלולו והוייתו. אמנם הרצון הזה צריך הוא פתוח ועישוי, יותר מכל הכחות כולם. בילדות האנושיות, הרצון הטבעי של האדם צריך חינוך של כניעה, של שבירה, ושל היפוך. כל זמן שהאדם הולך ומשתכלל, כך רצונו העצמי הולך ונהפך לטובה, ושבירתו של הרצון מאבדת טובה רבה. הדבר קשה מאד בדמדומי חמה, בין פרק לפרק, שבתקופה חשובה של רוח האדם, שאז מעבר מזה מונח הרבה פראות ברצון, ששבירתו היא עליה ופתוח, ולעומת זה מונח ברצון כח אור וטוב, ששכלול העולם תלוי בהשארתו על פי תכונתו. והבינה הישרה מוכרחת היא לפתור בזהירות את שאלת התחומין, באופן שישאר האדם מלא אומץ מצד הטוב שברצון שכבר נשתכלל, מצד אותם חלקי הנשמה שכבר נגאלו ויצאו מתהומות הגיהנם וממעמקי הקליפות, ומלא גם כן דכאות רוח, ותכונה של לב נשבר ונדכא, לעומת אותם חלקי הרצון, שעדיין חית האדם הרעה שרויה בהם, שהם צריכים זיכוך על ידי דכדוך ושבירה
תודה רבה!
@מדרשיסטית20
בעקבות הפסקה המצ"ב, התעוררה אצלי שאלה -
בילד יש דברים טובים מאוד, והרב מדבר על זה בהמון מקומות..
בפסקה הזאת מודגש הצד השני, שיש בילד גם חסרונות, והוא חייב שמישהו יעזור לו ויכוון אותו.
מה היחס בין שני הצדדים, מה החלוקה ביניהם?
למה הרב משתמש בלשון כ"כ חריפה של שבירה וכניעה, בניגוד ליחס הכללי שלו, של אמון ותיקון..
האם מדובר כאן על האדם הפרטי, או על רוח האדם, תקופות שונות בהסטוריה, או גם וגם?
יש לי כמה כיוונים, אשמח לשמוע רעיונות, מקורות וכו..
קובץ א' פסקה קצא'
הרצון הוא מקור החיים. רצון האדם הוא באמת יסוד שכלולו והוייתו. אמנם הרצון הזה צריך הוא פתוח ועישוי, יותר מכל הכחות כולם. בילדות האנושיות, הרצון הטבעי של האדם צריך חינוך של כניעה, של שבירה, ושל היפוך. כל זמן שהאדם הולך ומשתכלל, כך רצונו העצמי הולך ונהפך לטובה, ושבירתו של הרצון מאבדת טובה רבה. הדבר קשה מאד בדמדומי חמה, בין פרק לפרק, שבתקופה חשובה של רוח האדם, שאז מעבר מזה מונח הרבה פראות ברצון, ששבירתו היא עליה ופתוח, ולעומת זה מונח ברצון כח אור וטוב, ששכלול העולם תלוי בהשארתו על פי תכונתו. והבינה הישרה מוכרחת היא לפתור בזהירות את שאלת התחומין, באופן שישאר האדם מלא אומץ מצד הטוב שברצון שכבר נשתכלל, מצד אותם חלקי הנשמה שכבר נגאלו ויצאו מתהומות הגיהנם וממעמקי הקליפות, ומלא גם כן דכאות רוח, ותכונה של לב נשבר ונדכא, לעומת אותם חלקי הרצון, שעדיין חית האדם הרעה שרויה בהם, שהם צריכים זיכוך על ידי דכדוך ושבירה
תודה רבה!
@מדרשיסטית20
)