איך זה להיות מצה?' נראה אותכם מצליחים להסביר. אתגר חג ( :חותם-צורי
האתגר השבוע, הוא קצת מופרך, אבסטרקטי, אבל גם כריספי, וללא חשש שרויה.
כתבו כמו מצה...
מצה מתפוררת, מצה עם שוקולד, מצה מצויירת על כריכה של הגדה, מצה שנאפית בחפזון עד היציאה ברכוש גדול, מצת אפיקומן שלא נמצאה עד היום, הולכת ומתעפשת לה מתחת למיטה.
דבררו אותה, ספרו עליה, תנו לנו להזדהות איתה.
קדימה!
מצה שרויהשפרינצא בוזגלו

והיא חיכתה להיאפות בלשכה
ותכל'ס שהיא לא הייתה מיוחדת, 
תמיד היו כאלו שנתנו אותה לאות תודה, כקרבן נדבה
וכ"כ כיף היה לה לדעת שהיא לא ניתנה בגלל סיבה מסוימת
היא נאפתה רק כי אותו האיש נדבנו ליבו
היא הייתה מילה נרדפת לתודה

ועכשיו היא מצה שרויה בצער
לרוב היא אפילו לא זוכה להיות כזית כזה מהודר של 30 גר' למען הסר ספק
לרוב היא סתם מצה שרויה, מצה בריי עלוב
מצה שרויה המבושלת לאחר האפיה
וכן, יש עליה ווטו, חלק מהקהילות כ"כ מפחדות מפניה!
וזה עצוב לה שלא זוכרים את יקר גדולתה ותפארת עברה




 

כתבתי 2 גרסאות... תגידו מה יותר אהבתםבאמונה תמיד


אף על פי כן... גרסת א'באמונה תמיד

אף על פי כן...

אז זהו! הגיע הרגע! יד מחוספסת הושטה לעברי והרימה אותי בחרדת קודש, והעיניים הסתכלו עלי במבט בוחן. לא סתם מבט, מבט עמוק, מיוחד, כזה שרואה הרבה מעבר... רואה את כל התלאות שעברתי, את כל השמירות, האיסורים, והייסורים שעברתי בדרך עד שהגעתי לכאן... עד שהגעתי למדרגה הקדושה של מי שאני.

אינני באה להתגאות. רק לספר לכם על הדרך שעברתי עד לכאן. מה אתם חושבים לעצמיכם?! שזה קל להגיע לכזאת מדרגה?! שזה קל להיות כ"כ קדושה?!?! בשביל להגיע לכאן צריך לעבור הרבה... הרבה מאד אפילו.

כבר מרגע לידתי נשמרתי.

 

"כל כבודה בת מלך פנימה" הסבירו לי הורי, ושמרו אותי בבית מיוחד, שמור, ומוגן. שאף על פי ששדה היה, נראה היה כחממה. כמקום שמור, המוגן מעיני זרים. חינכו אותי "להסתפק במועט" ומשלב מסוים, אפילו טיפת מים אחת לא נתנו לי. וגם אחר כך... בבת אחת ניתקו אותי מביתי, תלשו אותי מארץ מולדתי, ועיצבו אותי כרצונם ללא טיפת מים מיותרת, ללא טיפת חמלה.

והאש... האש החמה שלהטה בכל עוז. אוי...  מה נורא היה הדבר! את גדילתי עצרה האש, ולא נתנה לי להשמין כלל. צנומה ורזה השאירה אותי... עם כוויות, וסימני פחם שחרחרים. "ייסורים מכפרים" שחו לי הכל. אך אני, רק להימלט רציתי, רק לתפוס רגלי ולברוח ככל אשר תישאני הרוח.

 

אך מה לי שחה לכם כל זאת??! הרי בסופו של דבר, הכל היה שווה! כן... כל הסבל, הייסורים והמכות, הם אלו שהביאו אותי הנה. הם אלו שהעלוני במדרגות הקדושה, והביאוני להיות מי שאני, עם חותמת גדולה המעידה על מעלתי וקדושתי.

לפתע הרגשתי לא יציבה. ניסיתי להסתדר, ולצעוק לעזרה, אך בעל היד כאילו חרש היה, ואת צעקתי לא שמע. היד נעה במהירות לימין ולשמאל ולרגע נראה היה לי, ששכחה כי אני מונחת בחיקה.

הרגשתי את עצמי נשמטת. נופלת במהירות מסחררת מטה. "הצילוווווווווו" שמעתי צעקה חזקה. על אף הסחרחורת ניסיתי לראות מי הוא בעל הצעקה, אך לא ראיתי מאומה. ושוב שמעתי זעקה מהדהדת, ושוב הסתכלתי סביבי תוהה. עד שלפתע חדרה לראשי ההבנה. אני! אני היא הנופלת! אני היא הצועקת!

 

נפלתי. רגליים רמסו בי בלי חמלה. גלגלי מכוניות שעטו מעלי בלא שימת לב, וילדי חמד רכים בעטו בי כמשחק. ניסיתי לצעוק לעזרה. אך אנשים לא שתו ליבם אלי. עסוקים היו בענייני החג הקרב ובא. ורק אני... רק אני שכבתי לי בודדה. המון אדם היה סביבי, אך בכל זאת, בודדה הייתי. מנסה לחבר חלק לחלק. לרפא את המכות, לאחות את השברים.

עם המכה, עוד הייתי יכולה להתמודד. הרי מורגלת במכות אני. אך עם השבר?!? עם האובדן?!? עם הנפילה הרוחנית??!!?

ושוב קדושה כבר לא הייתי.  רק חתיכות חתיכות של שברים. סתם אחת הנתונה למרמס. והכאב הלם, והצער הדהד, ודבר לא נשאר. רק לשאת עיניים למרומים ולשאת תפילה.

ולדעת... כן, לדעת שאף על פי ששבורה אני, ולמרות שלא אעלה על שום שולחן כמצות מצווה, אף על פי כן, מצה אני.  

אף על פי כן... גרסת קינוחבאמונה תמיד

אף על פי כן... גרסת קינוח

 

אז זהו! הגיע הרגע! יד מחוספסת הושטה לעברי והרימה אותי בחרדת קודש, והעיניים הסתכלו עלי במבט בוחן. לא סתם מבט, מבט עמוק, מיוחד, כזה שרואה הרבה מעבר... רואה את כל התלאות שעברתי, את כל השמירות, האיסורים, והייסורים שעברתי בדרך עד שהגעתי לכאן... עד שהגעתי למדרגה הקדושה של מי שאני.

אינני באה להתגאות. רק לספר לכם על הדרך שעברתי עד לכאן. מה אתם חושבים לעצמיכם?! שזה קל להגיע לכזאת מדרגה?! שזה קל להיות כ"כ קדושה?!?! בשביל להגיע לכאן צריך לעבור הרבה... הרבה מאד אפילו.

 

כבר מרגע לידתי נשמרתי.

"כל כבודה בת מלך פנימה" הסבירו לי הורי, ושמרו אותי בבית מיוחד, שמור, ומוגן. שאף על פי ששדה היה, נראה היה כחממה. כמקום שמור, המוגן מעיני זרים. חינכו אותי "להסתפק במועט" ומשלב מסוים, אפילו טיפת מים אחת לא נתנו לי. וגם אחר כך... בבת אחת ניתקו אותי מביתי, תלשו אותי מארץ מולדתי, ועיצבו אותי כרצונם ללא טיפת מים מיותרת, ללא טיפת חמלה.

והאש... האש החמה שלהטה בכל עוז. אוי...  מה נורא היה הדבר! את גדילתי עצרה האש, ולא נתנה לי להשמין כלל. צנומה ורזה השאירה אותי... עם כוויות, וסימני פחם שחרחרים. "ייסורים מכפרים" שחו לי הכל. אך אני, רק להימלט רציתי, רק לתפוס רגלי ולברוח ככל אשר תישאני הרוח.

 

אך מה לי שחה לכם כל זאת??! הרי בסופו של דבר, הכל היה שווה! כן... כל הסבל, הייסורים והמכות, הם אלו שהביאו אותי הנה. הם אלו שהעלוני במדרגות הקדושה, והביאוני להיות מי שאני, עם חותמת גדולה המעידה על מעלתי וקדושתי.

לפתע הרגשתי לא יציבה. ניסיתי להסתדר, ולצעוק לעזרה, אך בעל היד כאילו חרש היה, ואת צעקתי לא שמע. היד נעה במהירות לימין ולשמאל ולרגע נראה היה לי, ששכחה כי אני מונחת בחיקה.

הרגשתי את עצמי נשמטת. נופלת במהירות מסחררת מטה. "הצילוווווווווו" שמעתי צעקה חזקה. על אף הסחרחורת ניסיתי לראות מי הוא בעל הצעקה, אך לא ראיתי מאומה. ושוב שמעתי זעקה מהדהדת, ושוב הסתכלתי סביבי תוהה. עד שלפתע חדרה לראשי ההבנה. אני! אני היא הנופלת! אני היא הצועקת!

 

נפלתי. ושכבתי לי בצד בודדה. ניסיתי לצעוק לעזרה. אך אנשים לא שתו ליבם אלי משום שעסוקים היו בענייני החג הקדוש. ראיתי את חברותי על השולחן מגשימות את ייעודם, ונאכלות בקדושה ובטהרה . ורק אני... רק אני שכבתי לי בודדה. המון אדם היה סביבי, אך בכל זאת, בודדה הייתי. ילדי חמד רכים הילכו בחדר ופניהם צהלו. "פניהם צהלו"... אך פני חפו. בושה הייתי במצבי, חרפה מילאה את ליבי, וכלימה את פני. נשאתי בליבי תפילה חרישית לריבון העולמים, שיעזור... שיגן... שיושיע.

לפתע יד קטנה הושטה לעברי ותפסה בי בחוזקה. התלהבתי לרגע. אבל רק לרגע. כי מסתבר ששמחתי הייתה מוקדמת מידי. הועברתי מיד ליד, וממקום למקום, חטפתי מכות, עד שלבסוף הונחתי בארון חשוך, ושוב... שוב הייתי בודדה.

 

שכבתי שם רגע... ועוד אחד... ועוד... ועוד... נצח, וקולות שירה מרוחקים חדרו אלי מבעד לערפל... עד שלפתע אור חזק סנוור את פני.  יד הושטה לעברי ותפסה בי. היד רעדה קלות, אך בכל זאת הרגשתי בטוחה, משום שרעד של התרגשות היה זה, ומקהלה חזקה של קולות הכריזה "צפון!"

ושוב... עברתי מיד ליד, ומאדם לאדם. אך עתה, הרגשתי שיש תכלית, יש מטרה.

ופיות קדושים נגסו בי בטהרה, ופיות קדושים שחו עלי בהתרגשות. " לשם ייחוד קודשא בריכו ושכינתיה.. הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות אפיקומן..."

 

"ויהי נועם ה' עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו"

  

לחם.נקומה נא
מקווה שזה בסדר.

הוא ישב בצד, בודד.
אף אחד לא ניגש אליו
לשאול מה שלומו,
או איך הוא מרגיש.
כולם התרחקו ממנו
כמו שמתרחקים מאש,
או מהחמץ בפסח.
כל חייו הוא היה במרכז,
אהוב,
שמח,
חברותי,
ופתאום, כולם מתרחקים .
זה כל כך כאב לו.
הוא לא הבין,
למה זה מגיע לו.
אבל כולם הבטיחו לו
שזה תכף נגמר,
שהם יחזרו אליו.
כרגע
הכל נראה שחור,
ואין שום עדות לאימרה שלהם.
והוא יושב
לבד.
ומחכה.
וואוו! יפה.באמונה תמיד

מביע כ"כ טוב את 'ההרגשות' שלו

מעולה מעולה חברים.חותם-צוריאחרונה
לא תארתי לעצמי כמה רחוק תגיעו.
העפתם אותי 💓
תתחיל לכתוב שירים רכיםעיניים טובות

תַּתְחִיל לִכְתֹּב שִׁירִים רַכִּים

תָּמִיד אַתָּה צוֹעֵק

מֵקִיא אֶת הַנְּשָׁמָה

אוּלַי תִּלְחַשׁ בַּעֲדִינוּת

בְּשֶׁקֶט בִּדְמָמָה

אוּלַי תַּפְסִיק לִהְיוֹת אָמָּן

תַּפְסִיק לִהְיוֹת קָרוּעַ

נִמְאַס כְּבָר שֶׁהַדֶּלֶק שְׁ'ךָ

זֶה נֵטוֹ גַּעֲגוּעַ

אִם לֹא הָיִיתִי מֵתָה

עַל מָה הָיִיתָ כּוֹתֵב?

אֵיךְ הָיִיתָ חַי

אִם לֹא הָיָה לָךְ כּוֹאֵב?

אוּלַי תַּתְחִיל לִהְיוֹת פָּשׁוּט

אוּלַי תַּפְסִיק לְהִזָּרֵק

מֵהַגְּבָהִים לַתְּהוֹמוֹת

רַק כִּי הַלֵּב שֶׁלְּךָ דּוֹפֵק

תַּפְסִיק לִשְׁאֹל בְּלִי סוֹף

תַּתְחִיל לִמְצֹא מָנוֹחַ

נִסִּיתָ קְצָת לִשְׁאֹף?

נִסִּיתָ קְצָת לִבְרֹוחַ?

אוּלַי אִם תִּתְאַמֵּץ

לְהַכְחִישׁ אֶת עַצְמְךָ

בַּסּוֹף זֶה יַעֲבֹד

וּתְזַיֵּף לְךָ שִׂמְחָה

וואו, שיר חזקמתואמתאחרונה

יש בו מאפיינים ארספואטיים, אבל הרבה מעבר לזה.

שיר שמתאים יפה לעשרת ימי תשובה, ולא רק...

סקלוני נאימח שם עראפת

עוד שנה עברה, ורחוקה מהכרעה

שוב במטאפורת שדה הקטל הדמיוני,

הלוחמים כפר עייפים לא תוקעים תקיעה,

שותקים השופרות הצועקים מתוך גרוני

המלך בשדה מתרוצץ והוא עירום

גלימותיו שסועות קרועות ביד כל משרתיו

האם בכלל קיים, הטוב הוא או איום?

ואיך נדע את האמת, מה נעשה עכשיו?

מניפים הלוחמים חרבות שבורות,

היש אלהים אם אין? היכן ממליך המלכים?

בסיבוב אגודל פלדה מתיזים ניצוצות,

משליכים חרבותם בצל העצים ונחים.

עצים שכאלה, עץ הדעת ועץ החיים,

פירותיהם בוסר, גבוהים ענפיהם,

אם ישנו מלך, בצמרתם מסתתר, בשמיים.

אך נדמה שרק ציפרים בצמרת, ואין מנחם.

כל אדם סוקל את עצמונקדימון

המצוי הראשון. מיכאל אברהם.

אתה לא תרגיש יותר את אלוהים לעולם, אך אולי תדע אותו.

מה הכוונה לא תרגיש את אלוהים?קעלעברימבאר

הנה, אני מרגיש אותו

אתה ימח-שם-עראפת?נקדימון

מאיפה קביעתך שהוא לא ירגיש את אלוהים *לעולם*?קעלעברימבאר

ומה הקשר למצוי הראשון ולרב מיכאל אברהם?

חמוד שלי. אתה ימח-שם-ערפאת?נקדימון

חמוד שלי, חזרת בזמןקעלעברימבאר

לעתיד וראית את ימח שם עראפאת עוד 50 שנה?

מאיפה הקביעה של ךשהוא עוד לא ירגיש לעולם את אלוהים?

נשמע שאתה הופך את אלוהים למושג לוגי קר וטכניקעלעברימבאר

שניכם טיפשיםימח שם עראפת

ולמה לעזאזל השרשור הזה מופיע בראשי

נעים לי לקרוא את זה ()צדיק יסוד עלום

ימח שם עראפתאחרונה

לך מפה יצר הרע לך

...רחל יהודייה בדם

חופש.

חופש מחיפוש. חופש מחשוף.

ערגה. חופש מלהרוג. להרוג את הערגה.

הערגה שהורגת.

הורגת את החופש.

הורגת את הערגה. לקודש.

קודש זה טוהר.קודש זה בוסר.

קודש זה הילד הזה שאף פעם לא התבגר.

נעלם. קודש זה היעלם.

לכן הקדושים נעלמים.

לכן קודש הקודשים איננו כאן.

כי העולם הזה הורג לחופש והנעלם לא יכול להיות

בחופש.

שנה טובהזיויקאחרונה

שה' ימלא כל משאלותייך לטובה

יש פה ביקוש לסיפור שהוא בעצמו פיצול של סיפור אחרמשה

שפורסם במקום אחר?

מה הכוונה?אריק מהדרום

סיפורי משה רטמשה

אני עדיין לא מבין מה הכוונהאריק מהדרוםאחרונה

שר - האורותצמר-ארד

היי לכולם זה סגנון קצט שונה ובכ"ז

הם רכבו על אופנועים בעמק הטרשי

מדי פעם עברו על יד תחנת אוטובוס או אוהל בדואי מזדמן

גימלי ישב בתוך הסירה ליד לגולס ידידו

בעוד החמה שוקעת - צללי הערב ירדו

ככה רכבו כל הלילה בדממה שאיש לא הפר

היה זה ערב ראש השנה וגנדלף נשא באמתחתו את הציוד הנדרש

"דבר לגולס, תאר את אשר עיניך רואות"

לגולס ההאיל על עיניו מפני השמש העולה

"אני רואה גבעה ירוקה מסביבה בנייני בטון אדירי קומה

ובראשה מבנה מוזר עם כיפה עגולה

סביב לגבעה הכל דומם כולם ישנים

אך בחצר המבנה שני אנשים עם קסדות בד

שותים משקה שחור עם גרגירים

מעודי בכל שנות חיי לא ראיתי כמראה המוזר הזה"

"זאת ישיבת הספר ואדורס הקודש שמה", אמר גנדלף

"וראש הישיבה תאודן בן תימה שמו

ריש מתיבתת ארץ הספר שוכן בו כבוד

בעלות השחר מגיעים אנחנו

ונתפלל איתם ותיקין אך מעתה

עלינו לנקוט במשנה זהירות משום

שבמלחמה על הבית הם נתונים

על כן הישמרו לבל יישלוף

אף אחד מכם את הספרים.."

המשך יבוא

געוואלדיקעימח שם עראפת

מחכה להמשך

כן?צמר-ארד

מה אהבת?

את הרפרנסיםימח שם עראפת

את הרוב כנראה שלא הבנתי, אבל אהבתי את גנדלף, ואת תאר את אשר עיניך רואות, ובכללי את ההיגיון החסר היגיון של הסיפור

חחח...צמר-ארד

רואים שלא קראת עד הסוף את הטרילוגיה

או ליתר דיוק עד העמצה

חיחי, לא קראתי בכלל, רק ראיתי תסרטים מזמןימח שם עראפת

לצערי..צמר-ארד

לצערי לא ממש אוכל לדאוג לך לחלק שני לפני סוכות

ככה שתעלץ להשאר כרגע עם לספור את הכבשים שלך בגבעה

חחח, דונט וורי אני אתאזר בסבלנותימח שם עראפתאחרונה

בינינוצמר-ארד

זה כנראה חשוב יותר מהסיפור שלי

אין מצב שאני אהיה האדם היחיד שנהנה מזהסופר צעיר
מזעזע 😀צדיק יסוד עלוםאחרונה

והוא פרסם את הפרומפט ולא את התוצר 😆

...רחל יהודייה בדם

בעולם הנעלמים רק הפחד אינו נעלם

הפחד מלהימצא. הפחד מלהפסיק להתקיים.

אנשים חושבים שיעשו להם טובה אם יגאלו אותם

וישחררו אותם לחופש.

אבל החופש הורג.

בעולם הנעלמים יש פחד.

פחד מזה שישבור את הנעלם לנעלמים קטנים שקטנים מדי בשביל להתקבל לממלכה.

נעלמים מדי אפילו בשבילה.

בעולם הנעלמים כשהם רוקדים בחן את ריקוד הסולו שלהם

הריקוד מהוסס מעט.

איה זה שיהרוס את הריקוד ויצטוות לנעלם ויגרום לנעלם לחשוב שהוא לא צריך עוד לרקוד לבד.

שהוא יכול לעזוב את הממלכה ביחד. ולהישאר נעלם ביחד.

שייתן לו את החירות להיעלם.

וואוכְּקֶדֶם

התחברתי לדיוק של הריקוד המהוסס

נעלמיםמשה

אבל השאלה הגדולה זה בעצם האם להיעלם זו בעיה. כלומר, שאנחנו תלויים במי שסביבנו או שזה סבבה להעלם לפעמים.

לא נראלי שזו כוונת המשוררתכְּקֶדֶם

נקרא לנערה ונשאל את פיהמשה

...רחל יהודייה בדם

אני פחות בקטע לפשט את הדברים שאני כותבת..

לא אישי כמובן

@משה @כְּקֶדֶם

🙂

להיות מוגדרxmasterx

על דרך ההיעלמות ולא הגילוי

הגילוי מפחיד מי שרוצה שינסה להצטרף להיעלמות

מה פירוש נעלם?

פירושו: הלך לכל הרוחות

כמו השיר

"אני אף אחד מי אתם

האם גם אתם אף אחד

אם כך יש שניים מאיתנו

אל תגלו"

מעניין 🧐צמר-ארד

שיר מעניין

מסתורי משו

השפעה פנימית נסתרת

געוואלדיקעימח שם עראפתאחרונה

סיפור לא מעניין שכתבתי:צדיק יסוד עלום

כותרת הסיפור: "שלוש שיחות (ואפילוג)"

1.צדיק יסוד עלום

"חזרתי לישיבה לתחילת זמן אלול ופגשתי שם את עמיחי"

"וקנין?"

"לא זוכר איך קוראים לו... רזה, קורא בתורה בספרדי ירושלמי"

"די בטוח שזה וקנין. בחור טוב, היה באגוז"

"בקיצור הוא אמר לי שיש עכשיו כמה חברים שנפגשים בערבים ומתווכחים על פוליטיקה בגן סאקר, נפגשים עם חילונים ומנסים להשפיע. אני ממש רוצה ללכת גםף אבל מתלבט על הסדר ערב."

"מה תשפיע?"

"תצחק תצחק, אבל כשתראה כמה החילונים בורים ואיזה סיסמאות הם משלשלים מהפה אתה תבין שיש ערך גדול למחשבות של בני תורה"

"גם לדוסים יש סיסמאות בלי סוף"

"בסדר אבל זה לשטחיים, מי שלומד תורה כמו שצריך מדבר אחרת. אתה יודע איך זה לפגוש בעלי בתים, זה לא כמו השיחות שלנו"

"כן..."

"אז עמיחי הזה העלה את הנושא של התורה של הגלות והתורה של הרב זצ"ל, תורת ארץ ישראל. היית צריך לראות את זה, לחילונים שם היה אור בעיניים כשהוא דיבר"

"שמו"צים?"

"מה זה?"

"חילונים קיבוצניקים, יעני הארדקור"

"לא, האמת חבר'ה חמודים, הולכים למכינות, כמו הזה של נחל צופית. הם לומדים הרבה אבל דברים לא רלוונטיים, פילוסופיה והיסטוריה... הם מדברים על המצב הבטחוני אבל אין להם מושג על הערך של מה שאנחנו עושים פה, בסוף כמו שהרב קוק אומר הציונות היא דבר קדוש, זה לא סתם מקלט לאומי. שאלתי אחד כזה עם שיער בצבע תכלת מי היה הרב צבי קלישמן והוא לא ידע"

"מתערב איתך שגם בבני עקיבא בשוהם או בכפר סבא לא ידעו מי זה הרב קלישר"

"זה שונה אחי, אל תערבב. אנחנו הולכים לישיבות ובסוף זה משנה את המצב. פעם המזרוחניקים היו בורים... היום בזכות הישיבות זה ממש השתנה, תחשוב כמה אנשים נכנסים לצבא אחרי לפחות שנתיים של עמל בתורה, זה עושה השפעה מטורפת. כל חילוני שפוגש מחלקות בייניש יודע להגיד שאנחנו זה משהו אחר"

"כן..."

"... רוצה אחת?"

"לא אחי, לא מעשן."

"אתה יודע שהרב זצ"ל גם היה מעשן?"

"נראה לי שזה מיתוס. בטוח שהוא היה מרגיש שזה גומר לו את הריאות"

"הרב כדורי היה מעשן נובלס ואומר שזה הכי טעים למלאכים"

"וואלה..."

"דביר אבל למה אנחנו יושבים בחושך?"

"נשרפה המנורה ועוד לא הספקתי להחליף... וחוץ מזה יותר נעים לי ככה. אפשר לראות את הדקלים נעים מול הירח"

"מה נהיית לי עכשיו אורי צבי גורדון, אני לא רואה כלום אחי"

"אני אוהב אותך מאוד אביאל, הרבה זמן לא ישבנו ככה"

"אתה מוזר..."

"למה ככה?"

"אף אחד לא מדבר ככה, יושבים ומדברים אחי, לא יודע. יש לך סגנון מוזר..."

"אתה שומע את הצרצרים?"

"אתה רוצה שאני אזוז כאילו?"

"לא, טמבל. תשמע את הצרצרים."

"וואלה עד שלא אמרת לא שמתי לב, איזה רעש מטורף הם עושים."

"בלילות כאלה אני מרגיש געגועים למשהו שאין לי בחיים ואין לי מושג איך מגיעים אליו."

"מה נהיית לי ברסלבר, אתה רוצה להתבודד או משהו?"

"אבנר הג'ינג'י אמר לי שיש אומנים שיושבים בחדר ובוהים בקיר שבועות בשביל לקבל השראה"

"אבנר הזה כופר, מה אתה מקשיב לו? יש לו בספרייה בבית ספרים של הברית החדשה ודברים כאלה. אמרו לי שהוא להט"ב."

"אני מחבב אותו, יש לו משהו מיוחד."

"אתה מחבב את כל היצורים. לדעתי הוא חולה נפש. אני גם חושב שהוא מסתובב עם גויה. לא מבין איך חבר'ה כאלה לא עושים לך בחילה."

"הרגע אמרת שהוא להט"ב..."

"אתה יודע מי אני מדבר, היא מסתובבת מחוץ לישיבה לפעמים, לבושה לא הכי צנוע. בוהה במרפסות, אני חושב שהיא גם קצת קוקו."

"אבנר טוען שהיא סכיזופרנית"

"אין לי מושג מה אמרת עכשיו אבל אני מאמין לך. אבל עזוב את היצורים האלה, לי זה עושה צמרמורת. לא מתאים לך לחבב אותם, אתה מבלבל אותי."

"מה אני יודע... אמרתי לך כבר שאני אוהב אותך?"

2.צדיק יסוד עלום

"חזרתי לספר הזה אחרי שנתיים שלא העזתי לפתוח אותו. הוא מזיז לך משהו."

"נראה מפחיד. על מה זה?"

"דוסטויבסקי כתב אותו בתקופה שהתחיל הניהיליזם באירופה. אנשים הגיבו לא טוב למהפכה המטריאליסטית, הנוער התחיל להגיד שאין מוסר ואין ערכים, היה רומס את הדברים הקדושים לכיף. הגיבור בספר הוא אחד כזה... זה מבוסס על אחד הפרקים בברית החדשה. ישוע פוגש רועה חזירים שנכנס בו שד. דוסטויבסקי צולל שם לתהום הזאת ובורא את סטברוגין, עם אישיות מפוארת ונשמה חלולה. אף אחד לא יודע לכתוב כמוהו כיום."

"זה איזה שש מאות עמודים. בחיים לא קראתי ספר כזה."

"לא יודע אם טוב שתקרא אותו. יש תהומות עמוקים מאוד בנפש האדם. מי שמציץ לתהום התהום מציצה עליו בחזרה, זה ניטשה מפורש."

"בקושי מכיר את הכתיבה של ניטשה. אני די בטוח שהרב צבי יהודה אמר עליו שהוא נשמה מעולם התוהו."

"הוא היה שבור, כן. אני מצטער שלא הייתי חי בתקופה שלו."

"היית יכול לשגשג בגרמניה היהודית בתקופת ההשכלה."

"היו הורגים אותי כי אני יהודי. אולי הייתי משחזר את העורלה שלי ומשוויץ בה בכל מקום."

"אני שמח שאני חי כיום, אני חושב."

"פעם הדברים הרגישו אמיתיים. אנשים הרגישו שאנחנו לקראת פיצוח חידת החיים. היום זה מרגיש ביזארי וכמעט נאיבי לרצות לצלול למעמקי הנפש, לפרוץ את מחסומי התודעה. אפילו אנשים שעושים מדיטציות מצלמים את עצמם או משלבים את זה ברוטינה לאינסטגרם."

"ניסיתי לעשות מדיטציה. אין לי מושג איך עושים את זה. כל השרירים שלי כאבו."

"אני עושה הרבה מדיטציות. אני חווה דברים שאני לא יודע להסביר במילים, אפילו לעצמי."

"נשמע מטורף, איפה למדת את זה?"

"סיפרתי לך על שירה. היא היתה כמה חודשים במנזר בהודו. היא לקחה את זה ברצינות. אני נהנה לשמוע אותה כשהיא מדברת. אני די בטוח שהיא סכיזופרנית."

"באיזה קטע אתה חושב ככה?"

"יש לה דיבור כזה מוזר."

"זה הכל?"

"אמרתי לה שאני חושב שכדאי שתיפגשו. היא סקרנית לגביך. תפגוש אותה ותשפוט בעצמך."

"אני לא מתכנן להכריע האם היא סכיזופרנית. אני בקושי יודע מה זה."

"היא טוענת שהיא שומעת קולות. שהיא שומעת את האדמה שרה. כמה פעמים ראיתי אותה מנסה לחבק את האוויר ומתחילה לבכות."

"אני מסתנוור מהאור הכתום הזה, אפשר לכבות אותו?"

"שוט."

"אמרת יפה מקודם על החוויה שלך מהמדיטציה. אני גם מרגיש הרגשות נורא עמומות שאין לי מושג איך להסביר אותן אפילו במילים."

"כלא התודעה."

"כמו כלא. הייתי רוצה שיהיה מישהו בעולם שיוכל לתת לזה מילים."

"שמעת על הדא-דאיזם?"

"לא... מה זה?"

"הם טענו שבשביל להגיע אל העומק של נפש האדם צריך לבנות ערוצים עקיפים, בשפה של תת-מודע. בהמשך נולד מהם הסוריאליזם, כמו בציורים של סלבדור דלי".

"אני לפעמים מכבה את האור במרפסת ומסתכל אל הכוכבים ומרגיש שרוב היום אני אומר מילים שאין להן תועלת ולא מדגדגות בכלל את מה שאני באמת רוצה להגיד."

"כמו מחסום?"

"לא... כאילו אין לזה בכלל שפה."

"אתה חייב לדבר עם שירה. היא תשתולל כשתשמע אותך מתאר את זה."

"בת כמה היא?"

"אין לי מושג. מאוד קשה לדעת. בהתחלה הייתי משוכנע שהיא צעירונת, אבל יש לה קמטים בצדדים של העיניים. לדעתי היא נושקת לשלושים."

"זקנה!"

"אולי עדיף להגיד 'נשמה עתיקה'. לשלוח לך את המספר שלה?"

3.צדיק יסוד עלום

"חזרתי ממדיטציה ארוכה של קואן. ישבתי במערה אולי שבועיים, לא אכלתי כלום ולא שתיתי כלום. הלכתי מהנזיר עם שאלת קואן בסיסית, 'איך נשמעת מחיאת כף ביד אחת'. יש לתודעה שבע חומות שצריך להקיף שבע פעמים. אמרו לי שבבלוטת האצטרובל יש יכולות לשבור את החומות האלה. שקעתי בטרנס. קשה לתאר איך תחושת הזמן משתנה, איך תחושות הגוף משתנות. במדיטציה מכבים את המחשבות. אתה יודע שבני אדם חושבים בערך שישים אלף מחשבות בכל יום? אבל מי שמורגל במדיטציה מצליח די מהר להפסיק לחשוב ואז נכנסים פנימה והכל מרגיש אחרת. מצאו לפני כמה שנים קבר של נזיר טיבטי וכשנגעו בבשר שלו ראו סימנים ברורים של חיים. כמה שאנחנו לא יודעים כלום על השבעים קילו בשר שלנו. אני חושבת שמי שיודע למדוט יכול לגעת בנצח. הגוף האסטרלי מתחנן מאיתנו שנפתח לו חלון החוצה. גם בקבלה הנשמה מחולקת לחלקים. החלקים העליונים שלה מחוברים לשורש העליון של ההוויה, לקוצו של יוד. האור המבהיק שם יכול להוציא בן אדם מדעתו. גם הגנוסטים ידעו את זה, לכן הם המציאו את הדמיורגוס. אנשים נתקעים בתוך הבשר שלהם ומטביעים את כל הנשמה שלהם ואת כל האור העליון בתוך הסופיות של החומר. בגלל זה יש אנשים באשפוזים. הם הגיעו לאור בהיר כל כך ששרף להם את הפיוזים והם חיפשו דרך החוצה. הכדורים מחזקים את הכלובים של התודעה.

"יש לך ש' שורקת, בחיים לא שמעתי ש' כזו".

"זאת סוג של מחמאה?"

"לא הבנתי את רוב מה שאמרת, אבל נהניתי להקשיב."

"אתה רוצה לצאת לחופשי?"

"כן."

"שקרן."

"למה ככה?"

"מי שרוצה לצאת לחופשי לא עונה ככה."

"אבל אני באמת רוצה."

"מה זה מבחינתך חופש?"

"יש דברים שאני מרגיש שאין להם מילים בכלל ומשהו בי מתענה כי הוא לא יכול לגעת בהם. הם לא נמצאים בשום פעולה או מעשה או מחשבה שאני פוגש ביומיום. אני מרגיש שיש שפה אחרת שאני צמא אליה ואני לא דובר אותה, והלוואי והייתי יכול למצוא אותה ולהצליח לבטא את מה שאני מרגיש."

"למה אבנר קרא לך לפגוש אותי?"

"הוא אמר שאת סקרנית לגביי. גם אני הסתקרנתי."

"אבנר לא מבין כלום בדברים שהוא מתעסק בהם."

"בעיניי הוא גאון."

"גאון אולי, אבל הנפש שלו מתה."

"ושלך?"

"תסתכל לי בעיניים, מה אתה רואה?"

"חשוך, אז לא הרבה. אני רואה את ההשקתפות של הפנס רחוב."

"תסתכל יותר מקרוב."

"אני לא רואה עכשיו כלום."

"כי אתה טיפש."

"לאן את הולכת?"

"כואב לי כל הגוף."

"הכעסתי אותך?"

"גם הנשמה שלך חולה. אתה מלא טומאה."

"טוב."

"מה טוב?! אתה אדם מגעיל!"

"מה שתגידי."

"אמרת את זה מקודם בשביל ללעוג לי?"

"את מה?"

"על השפה האחרת."

"לא, זה מענה אותי."

"אבנר סיפר לך?"

"סיפר מה?"

"אתם שקרנים, אסור לי לדבר עם אנשים."

"אני נהנה לשמוע אותך מדברת. אני לא מכיר אנשים שמדברים כמוך."

"יש לך פוטנציאל לגעת באור אין סוף. אבל אתה טיפש."

"מה אני יעשה..."

"תגיד לאבנר שאני לא רוצה לפגוש לא אותו ולא אותך שוב."

"היה לי מיוחד לפגוש אותך, מצטער אם אמרתי משהו לא בסדר."

אפילוגצדיק יסוד עלוםאחרונה

לקול קרקוש ותרועת גונג חגיגית עלה עמוד השחר ושרט בחשכת הרקיע. עננים עמומים בכחול עמוק נחרצו בשמיים המתבהרים. גלגלי השמש חרקו על מסילותיהם, פנסי רכבים ושאגת מנועים בישרו ראשיתו של יום. מדרס נעליים עייף גרר נער צעיר למיטתו. לחייו סמקו ועיניו היו נפוחות. חדרו קטן, מיטתו סתורה, הוא נפל אליה וחפן את סדיניה. בחלונו דפק בוקר עיקש וציוץ ציפורים הבליח בעדו. שעון מעורר החליט לצלצל, שקיק קטיפה של תפילין בהה נכחה מהמדף. הוא חשב שהוא שומע את הכוכבים שורטים את החלל, שרגליו מתאחדות עם האדמה, שמפיו בוקע אור, שבעיניו שופעים רקיעים, שידיו צומחות ומתעבות ומתארכות. הוא נשם את הסדין ושתה את גליו ומשבריו. צחקוק עמום מבטן כבדה דנדן לו ואסף אותו אל השינה.

אולי יעניין אותך