כתבו כמו מצה...
מצה מתפוררת, מצה עם שוקולד, מצה מצויירת על כריכה של הגדה, מצה שנאפית בחפזון עד היציאה ברכוש גדול, מצת אפיקומן שלא נמצאה עד היום, הולכת ומתעפשת לה מתחת למיטה.
דבררו אותה, ספרו עליה, תנו לנו להזדהות איתה.
קדימה!
והיא חיכתה להיאפות בלשכה
ותכל'ס שהיא לא הייתה מיוחדת,
תמיד היו כאלו שנתנו אותה לאות תודה, כקרבן נדבה
וכ"כ כיף היה לה לדעת שהיא לא ניתנה בגלל סיבה מסוימת
היא נאפתה רק כי אותו האיש נדבנו ליבו
היא הייתה מילה נרדפת לתודה
ועכשיו היא מצה שרויה בצער
לרוב היא אפילו לא זוכה להיות כזית כזה מהודר של 30 גר' למען הסר ספק
לרוב היא סתם מצה שרויה, מצה בריי עלוב
מצה שרויה המבושלת לאחר האפיה
וכן, יש עליה ווטו, חלק מהקהילות כ"כ מפחדות מפניה!
וזה עצוב לה שלא זוכרים את יקר גדולתה ותפארת עברה
אף על פי כן...
אז זהו! הגיע הרגע! יד מחוספסת הושטה לעברי והרימה אותי בחרדת קודש, והעיניים הסתכלו עלי במבט בוחן. לא סתם מבט, מבט עמוק, מיוחד, כזה שרואה הרבה מעבר... רואה את כל התלאות שעברתי, את כל השמירות, האיסורים, והייסורים שעברתי בדרך עד שהגעתי לכאן... עד שהגעתי למדרגה הקדושה של מי שאני.
אינני באה להתגאות. רק לספר לכם על הדרך שעברתי עד לכאן. מה אתם חושבים לעצמיכם?! שזה קל להגיע לכזאת מדרגה?! שזה קל להיות כ"כ קדושה?!?! בשביל להגיע לכאן צריך לעבור הרבה... הרבה מאד אפילו.
כבר מרגע לידתי נשמרתי.
"כל כבודה בת מלך פנימה" הסבירו לי הורי, ושמרו אותי בבית מיוחד, שמור, ומוגן. שאף על פי ששדה היה, נראה היה כחממה. כמקום שמור, המוגן מעיני זרים. חינכו אותי "להסתפק במועט" ומשלב מסוים, אפילו טיפת מים אחת לא נתנו לי. וגם אחר כך... בבת אחת ניתקו אותי מביתי, תלשו אותי מארץ מולדתי, ועיצבו אותי כרצונם ללא טיפת מים מיותרת, ללא טיפת חמלה.
והאש... האש החמה שלהטה בכל עוז. אוי... מה נורא היה הדבר! את גדילתי עצרה האש, ולא נתנה לי להשמין כלל. צנומה ורזה השאירה אותי... עם כוויות, וסימני פחם שחרחרים. "ייסורים מכפרים" שחו לי הכל. אך אני, רק להימלט רציתי, רק לתפוס רגלי ולברוח ככל אשר תישאני הרוח.
אך מה לי שחה לכם כל זאת??! הרי בסופו של דבר, הכל היה שווה! כן... כל הסבל, הייסורים והמכות, הם אלו שהביאו אותי הנה. הם אלו שהעלוני במדרגות הקדושה, והביאוני להיות מי שאני, עם חותמת גדולה המעידה על מעלתי וקדושתי.
לפתע הרגשתי לא יציבה. ניסיתי להסתדר, ולצעוק לעזרה, אך בעל היד כאילו חרש היה, ואת צעקתי לא שמע. היד נעה במהירות לימין ולשמאל ולרגע נראה היה לי, ששכחה כי אני מונחת בחיקה.
הרגשתי את עצמי נשמטת. נופלת במהירות מסחררת מטה. "הצילוווווווווו" שמעתי צעקה חזקה. על אף הסחרחורת ניסיתי לראות מי הוא בעל הצעקה, אך לא ראיתי מאומה. ושוב שמעתי זעקה מהדהדת, ושוב הסתכלתי סביבי תוהה. עד שלפתע חדרה לראשי ההבנה. אני! אני היא הנופלת! אני היא הצועקת!
נפלתי. רגליים רמסו בי בלי חמלה. גלגלי מכוניות שעטו מעלי בלא שימת לב, וילדי חמד רכים בעטו בי כמשחק. ניסיתי לצעוק לעזרה. אך אנשים לא שתו ליבם אלי. עסוקים היו בענייני החג הקרב ובא. ורק אני... רק אני שכבתי לי בודדה. המון אדם היה סביבי, אך בכל זאת, בודדה הייתי. מנסה לחבר חלק לחלק. לרפא את המכות, לאחות את השברים.
עם המכה, עוד הייתי יכולה להתמודד. הרי מורגלת במכות אני. אך עם השבר?!? עם האובדן?!? עם הנפילה הרוחנית??!!?
ושוב קדושה כבר לא הייתי. רק חתיכות חתיכות של שברים. סתם אחת הנתונה למרמס. והכאב הלם, והצער הדהד, ודבר לא נשאר. רק לשאת עיניים למרומים ולשאת תפילה.
ולדעת... כן, לדעת שאף על פי ששבורה אני, ולמרות שלא אעלה על שום שולחן כמצות מצווה, אף על פי כן, מצה אני.
אף על פי כן... גרסת קינוח
אז זהו! הגיע הרגע! יד מחוספסת הושטה לעברי והרימה אותי בחרדת קודש, והעיניים הסתכלו עלי במבט בוחן. לא סתם מבט, מבט עמוק, מיוחד, כזה שרואה הרבה מעבר... רואה את כל התלאות שעברתי, את כל השמירות, האיסורים, והייסורים שעברתי בדרך עד שהגעתי לכאן... עד שהגעתי למדרגה הקדושה של מי שאני.
אינני באה להתגאות. רק לספר לכם על הדרך שעברתי עד לכאן. מה אתם חושבים לעצמיכם?! שזה קל להגיע לכזאת מדרגה?! שזה קל להיות כ"כ קדושה?!?! בשביל להגיע לכאן צריך לעבור הרבה... הרבה מאד אפילו.
כבר מרגע לידתי נשמרתי.
"כל כבודה בת מלך פנימה" הסבירו לי הורי, ושמרו אותי בבית מיוחד, שמור, ומוגן. שאף על פי ששדה היה, נראה היה כחממה. כמקום שמור, המוגן מעיני זרים. חינכו אותי "להסתפק במועט" ומשלב מסוים, אפילו טיפת מים אחת לא נתנו לי. וגם אחר כך... בבת אחת ניתקו אותי מביתי, תלשו אותי מארץ מולדתי, ועיצבו אותי כרצונם ללא טיפת מים מיותרת, ללא טיפת חמלה.
והאש... האש החמה שלהטה בכל עוז. אוי... מה נורא היה הדבר! את גדילתי עצרה האש, ולא נתנה לי להשמין כלל. צנומה ורזה השאירה אותי... עם כוויות, וסימני פחם שחרחרים. "ייסורים מכפרים" שחו לי הכל. אך אני, רק להימלט רציתי, רק לתפוס רגלי ולברוח ככל אשר תישאני הרוח.
אך מה לי שחה לכם כל זאת??! הרי בסופו של דבר, הכל היה שווה! כן... כל הסבל, הייסורים והמכות, הם אלו שהביאו אותי הנה. הם אלו שהעלוני במדרגות הקדושה, והביאוני להיות מי שאני, עם חותמת גדולה המעידה על מעלתי וקדושתי.
לפתע הרגשתי לא יציבה. ניסיתי להסתדר, ולצעוק לעזרה, אך בעל היד כאילו חרש היה, ואת צעקתי לא שמע. היד נעה במהירות לימין ולשמאל ולרגע נראה היה לי, ששכחה כי אני מונחת בחיקה.
הרגשתי את עצמי נשמטת. נופלת במהירות מסחררת מטה. "הצילוווווווווו" שמעתי צעקה חזקה. על אף הסחרחורת ניסיתי לראות מי הוא בעל הצעקה, אך לא ראיתי מאומה. ושוב שמעתי זעקה מהדהדת, ושוב הסתכלתי סביבי תוהה. עד שלפתע חדרה לראשי ההבנה. אני! אני היא הנופלת! אני היא הצועקת!
נפלתי. ושכבתי לי בצד בודדה. ניסיתי לצעוק לעזרה. אך אנשים לא שתו ליבם אלי משום שעסוקים היו בענייני החג הקדוש. ראיתי את חברותי על השולחן מגשימות את ייעודם, ונאכלות בקדושה ובטהרה . ורק אני... רק אני שכבתי לי בודדה. המון אדם היה סביבי, אך בכל זאת, בודדה הייתי. ילדי חמד רכים הילכו בחדר ופניהם צהלו. "פניהם צהלו"... אך פני חפו. בושה הייתי במצבי, חרפה מילאה את ליבי, וכלימה את פני. נשאתי בליבי תפילה חרישית לריבון העולמים, שיעזור... שיגן... שיושיע.
לפתע יד קטנה הושטה לעברי ותפסה בי בחוזקה. התלהבתי לרגע. אבל רק לרגע. כי מסתבר ששמחתי הייתה מוקדמת מידי. הועברתי מיד ליד, וממקום למקום, חטפתי מכות, עד שלבסוף הונחתי בארון חשוך, ושוב... שוב הייתי בודדה.
שכבתי שם רגע... ועוד אחד... ועוד... ועוד... נצח, וקולות שירה מרוחקים חדרו אלי מבעד לערפל... עד שלפתע אור חזק סנוור את פני. יד הושטה לעברי ותפסה בי. היד רעדה קלות, אך בכל זאת הרגשתי בטוחה, משום שרעד של התרגשות היה זה, ומקהלה חזקה של קולות הכריזה "צפון!"
ושוב... עברתי מיד ליד, ומאדם לאדם. אך עתה, הרגשתי שיש תכלית, יש מטרה.
ופיות קדושים נגסו בי בטהרה, ופיות קדושים שחו עלי בהתרגשות. " לשם ייחוד קודשא בריכו ושכינתיה.. הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות אפיקומן..."
"ויהי נועם ה' עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו"
מביע כ"כ טוב את 'ההרגשות' שלו
בחיים לא חשבתי שאפשר למשש ככה פגיעות.
החלל הריק בין המילים ללב נשאר דומם, בעיקר מדמם, ובאוזני רק זעקה נוקבת: "מי נתן לך רישיון?!"
הזירה נראית כמו אחרי תאונה קשה במיוחד. הצעדים הכבדים של אחריות מנסרים את השטח עד שהוא מסיים להקיף את הזירה ושולח בי מבט שאין בי כוחות נפשיים להסתכל בו חזרה.
זה רצון. זה רצון. אני ידעתי מיד. הוא שרוע מדמם במרכז הזירה שאשמה מכתרת כעת בסרטים אדומים. תוך כדי אני שומעת אותה ממלמלת-מטיחה לכיווני, נוטפת ארסיות: "לא סתם רצון. זה הרצון הטוב. ה-רצון הטוב".
אני רוצה לצעוק לה שזה לא הזמן כרגע, שהוא מאבד דם יקר, שיטפלו בו לפני שיהיה מאוחר מדי, אבל כל מה שיוצא לי מהפה זה רק יבבות קטועות שכנראה מנסרות את הלב של ביטחון שנדרס במרכז החזה.
מרחוק אני רואה את חמלה נוגעת-לא נוגעת, בטח מפחדת להתקרב. לעזאזל, למה היא נשארת לבהות שם? לא רואה שצריך אותה כאן דחוף?
בטחון משחרר אנחות קטועות מפעם לפעם, מחרחר בצורה שמדאיגה את אשמה ואחריות.
רצון מאבד סופית את ההכרה.
כל העסק הזה מדליק את אשמה שבפנים מיוסרות מתקרבת אליי, מדדה עקב בצד אגודל עד שעיניה ננעצות עמוק בעיני והיא לוחשות אליהן, שוב עם הארס הזה: "את הרגת את רצון".
אחריות ואשמה אוהבות לעבוד יחד, אני כבר מכירה אותן היטב. שני צדדים של אותו מטבע שחוק שכעת נזרק לכיווני ואני חסרת אונים.
חוסר אונים. בחייאת ראבאק איך שכחתי ממנו. אורות כחול-אדום מהבהבים מולי בדיוק כשאני קולטת אותו מתרוצץ בתוך הזירה עד שכמעט ובורח ממנה.
כשהוא יושב ליד מה שנשאר מרצון הוא מזכיר לי ילד כאפות, מחכה לבריון של השכבה שירביץ לו.
אחריות מנסה להזיז אותו מהשטח המסומן. אשמה דווקא גוררת אותו לשבת על רצון, אולי חושבת שבכוחו להנשים אותו. מפגר.
איך תמיד אני נתקעת עם הכוחות האלו, כנראה שוב חוייג המספר הלא נכון בלהט הלחץ והכאוס.
"גם כן כאוס. בגללו התאונה בכלל", אשמה מלכה בלקרוא מחשבות, והמחשבות שלה מלקות בחזרה. אולי זאת האֲשָׁמָה בעצם.
בין חרחור אחד של ביטחון למשנהו יש לי כמה שניות לעצמי ושוב השאלה חוזרת להכות ולהדהד בי, "מי נתן לך רישיון?!"
שיר או סיפור קצר עד 250 מילים
הנושא הוא "אמת"
תרשמו בגוגל "מילה במקום 2026" ותראו פרטים
אפשר לשלוח רק עוד 10 ימים
יש פה הרבה מוכשרים...
בהצלחה
לפי התקנון.
אולי כשיפרסמו את הזוכים אני אעלה
לא נורא חוקים נועדו כדי לעבור אותם
חוץ מזה שכאן זה לא באמת רשת זה סך הכל חצר אחורית כזאת..😅
הרמוניה
סופר צעירהנה אחד משלושה שירים שכתבתי לתחרות
עֵת תָּבוֹא הָאֱמֶת
לְבִקּוּר אֶצְלֵנוּ,
בְּוַדַּאי תִּתְפַּלֵּא
מֵעֹקֶם שְׁבִילֵינוּ.
עִקְבוֹתֶיהָ יְכַסּוּ אֶרֶץ
בּוֹחֶנֶת שֶׁלֶט אֶל דֶּרֶךְ,
תִּשְׁכֹּן בְּלֵב כָּל נַוָּד
תָּסֹב כְּנָחָשׁ כָּל כֶּרֶךְ.
לְבַסּוֹף תַּעֲצֹר הָאֱמֶת
לָפוּשׁ תַּחַת בְּרוֹשׁ,
יַעֲצֹר לְיָדָהּ זָב חֹטֶם
וִינַעְנֵעַ אֶת הָרֹאשׁ.
מוֹפִיעָה בְּכָל מָקוֹם,
וַעֲדַיִן אַתְּ נִסְתֶּרֶת.
לְךָ יֵשׁ רַק דֶּרֶךְ אַחַת
וְלָנוּ יֶשְׁנָהּ כָּל דֶּרֶךְ.
ידעתי שמוכשרים פה
אהבתי זה נשמע לי פשוט ומקצועי בו זמנית
את הבית השני לקח לי יותר זמן להבין
וממש אהבתי את הבית האחרון

טאבילא אכפת לי לשלוח בשמך אם אתה רוצה כי אני לא שלחתי חחח
אם זה אפשרי אין לי בעיה
סתם שתדע לקבוע תור זה 7 חודשים מראש..(;
גולמי, אבל:
מבעד לאישון עיני
המשתקף באישון עיני במראה
ובאישון עינך
נמצאת, בַּשחור חסר־ניצוץ
כל האמת
האמת כולה
על בושה בלתי־מוסברת
שמלווה את נשימותיי
מוסיפה להן נופך צילי
כמו הפחד מרעשי לילה
הדומה לאמת חבויה בציורים בחול על החוף
הנשטפים בגאות ושפל
ובגלים מתנפצים של אמת
האמת שמספרת על חטאים, אכזבות,
טינה שאני שומר כלפי העולם
לְעולם, ולעצמי
כמו קור בלתי־נסבל
מתלכדים גבישים של אמת ופחד
במערות הלב השחורות כאישון
נשקפת מבעד לְחלון הנשמה
סכנת התמוטטות
תחת כובד כל האמת כולה.
מעניין... בעצם ההגדרה שלך לאמת.. היא כל ההוויה.
יפה מאד!
הכל שר, מזמזם, הומה
מיילל, רועש, סואן
דומה הדבר הזה
למשהו
אך דומם הדבר ההוא
מכבר.
זה גדול
תקיעת שופר,
קול תרועה.
הנה הוא בא,
הנה הוא בא.
אבל הוא לא ענה,
וגם לא צלצל.
צחוק של ילדים,
רחובות מלאים.
מי זה הוא האיש,
שחוצה את הכביש?
קול מבשר,
אנחה גדולה.
משיח בא.
משיח בא.
אַסְלָה תַּמָּה
אַסְלַת הַחֵן
מְצֻפֶּה בְּפּוֹרְצֵלָן
קוֹרֵאת לִי: הֵן!
קִלּוּחֵךְ קוֹלֵחַ נִיחוֹחֵךְ פּוֹרֵחַ
וְכָל כֻּלֵּךְ אוֹמֶרֶת אַהֲבָה.
בָּרְחָה לִי אַסְלָתִי הַתַּמָּה
נִשְׁבְּרָה הִיא בְּצֵל הַמַּעֲמָסָה
נָפְלָה שְׁדוּדָה
מִי יַרְכִּיבֶנָּה שׁוּב לְמַעֲנִי.
מִקּוֹל שְׁרַבְרַבֵךְ
בּוֹקַעַת זְעָקָה
שֹׁד וָשֶׁבֶר! אָסוֹן נוֹרָא!
נָפְלָה הָאַסְלָה
לֹא תּוֹסִיף קוּם
עַכְשָׁו אֲנִי לֹא שׁוֹמֵעַ כְּלוּם וְהַכֹּל בְּצֶבַע חוּם.
הכלבים בשכונה שלנו נובחים הרבה
מפריעים ללמוד תורה
נובחים נביחות שבעל פה
אין להם מורא
יש אחד מרוט
נכנס לפעמים בצעד ארוך
לא נובח, מחרחר
אין תחרות
הרבה פעמים הוא מאחר
היום ניסיתי שוב, והשיר כביר
מרתק אותי הרקע
עומק ראוי לשמו. תודה
היו מניעות העלמות את רגליהן בכיוון מזרח והעלמים היו נפלאים בעיניהם אל תוך אגם
דוּר דוּר עלסו הפרפרים,
גוף גוף שחקו כעוללים
דווי דווי עלו החכמים
שור שור עמלו החסידים
צוף צוף, הגו משוררים!
עמדתי בשער ולא נתנו לי להיכנס.
"משפצים כאן",
הם אמרו.
אז חיכיתי על מפתן השער,
הדקות והשעות עברו.
המשכתי להגיד את פרקי התהילים,
שיפעלו שם.
יעוררו רחמים.
על נהרות בבל ישבנו, גם בכינו.
והמואזין קורא לגויים.
והם, ימח שמם- עוברים.
והבאים וההולכים, השואלים והמבררים-
מסתכלים עליי. נועצים.
ודמעות רבות,
אם אשכחך ירושלים.
והקריאת מואזין ממשיכה.
ולי- אין עדיין כניסה!
כך מרגישה גלות.
ואחרי כמה דקות והמתנה של מספר שעות,
אמרו לי: "את יכולה להיכנס עכשיו".
ונכנסתי.
והרגשתי,
ככה מרגישה גאולה.
ככה מרגישה תקווה.
כתבת יפה.
מִזְדָּרֵז לְהַשְׁכִּים, לְעוֹרֵר
אֶת הַשַּׁחַר,
אֶת הָאוֹר הָרִאשׁוֹן
וְכָל שֶׁעוֹלֶה בְּיָדִי
לְגָרֵד מְעַט רְשִּׁימוּ
הוא נכנס החליט שהגיע הזמן
הוא מוכן ונמאס לו מהמשחקים
שדכנית
זהו להיות רציני
מתיישב מחכה לתורו
מסביבו עוד כמה נשמות אבודות
באות לנסות את מזלן
הוא נכנס
מתיישב מולה היא נחמדה
מחייכת
הוא משתף במה שהוא רוצה מדייק
היא שואלת שאלות והוא עונה
יש לה ניסיון בריקוד המוזר הזה
היא מתחילה לשאול
זו הפעם הראשונה?
כן, הוא עונה קצת בהיסוס
זה בסדר יש כאלה שמגיעים לעדכון גרסה או שדרוג
מה חשוב לך?
נשמה
שהכל יהיה מדויק
היא מקלידה הכל
הכל מתועד שהוא יקבל בדיוק את המילה האחרונה של מה שהוא רוצה
והכל כל כך מושלם
הכל AI
לא צריך אנשים לא צריך כלום רק שרתים
מישהי בחוץ מחכה
באת לשדרג?
שואלת אותה המזכירה
היא עונה שלא
דווקא הפוך, להחליף
להחזיר לדגם הישן.
המזכירה מצקצקת ומעירה משהו על עוד אחת שבאה לחזור לדגם הישן
הוא מושלם מדי היא אומרת למזכירה
אין לו אופי אסרטיביות כלום
אני צריכה משהו חזק לא עדין לא רגיש ולא שביר
תראי ריקי עוד אחת באה להחזיר
בסוף את כל הדור החדש נחזיר וזהו
שלום, כאן משטרת התנועה
שלום, רציתי לשאול האם את מגיעה?
מה זאת אומרת, הזמנתם משטרה?
לא, מה פתאום, למה מה קרה?
רגע, לא הבנתי. סתם התקשרת?
חס ושלום, אבל לא נראה לי התחברת
זו פעם אחרונה, מספיק עם השטויות
למה מה נראה לך? תמנעי לי חוויות?
לא, את לא אמיתית, הלו, מדברת כאן שוטרת
אני חושבת לא קלטה עם מי היא מדברת
טוב נו חלאס, אני מנתקת את השיחה
שלום ולא להתראות לגברברת הקשוחה
היי, את לא תלעגי לי יא שטוחה
וואו וואו, פסים אישיים, לא מקצועי לך חה חה חה
טו טו טו
אני לא מאמינה, היא פשוט ניתקה
תגידי, מה חשבת, יפה שהחזקת יותר מרק דקה
משהאחרונהואמרו סביבי שאינו קיים עוד, ושאעזוב. נזדעקתי שוודאי שהוא ישנו, אני עוד שבה אליו פעם בפעם וקוראת את החדשים. כעת מששבתי הפורום עוררתם בי המון חמלה, חשתי באוירת תהוכנות(תוהו וכנות), שהפשטות שלה יש בה משהו שובה לב.
יש אמת בזעקת השיר, משהו בלתי אמצעי, זה לא מובן מאליו שאתם כאן, תורמים דמכם ומיישבים את המקום, בכלל לאחרונה אני מבינה שמדובר בסוג של שליחות, לא ברור לי עדיין מה מהותה אך אין ספק שהשירה היא דבר שלוכד בו נצח, שזו מעין נבואה.
@אשר ברא @רחל יהודייה בדם @זכרושיצאנולרקוד @שובי מלכות (שברת אותי) @טאבי @מוריה.
@עיניים טובות ו @אנונימי17 זיקקתם הכל כבר לפני בשרשור שלכם. עפתי על לשירתגובה
@ימח שם ערפאת @צדיק יסוד עלום @סופר צעיר @אברהם יאיר שטרן @חתול זמני אתם מצד הסיפורת! מודה שטרם העמקתי בכתבכם אבל על דבריי אני עדיין עומדת! מקווה לשוב אליהם
וכל המגיבים!! @זיויק @משה ואני באמת לא מספיק מתמצאת בשביל לקרוא לכולם. אבל בקיצור! היה חשוב לבטא! חזקו ואמצו
לפני כארבעה חודשים כתבתי פתק בטלפון, כותרתו שיר של יום ומהותו שיר אחד כל יום.
ידעתי שחלדו גלגלי שפתי וזמן רב יקח עד שאכתוב שירה שוב, לומר שהתמדתי תהיה אמת חלקית מאוד, אך עם הזמן התדירות גברה ובימים האחרונים הרגשתי כאילו נמהלתי שמן ועברתי ממלמול שקט לדיבור מפורק, תכף נשורר.
אני הייתי אחת ולעצמי, חשבתי להציע לכם, אם תהיה היענות, לפתוח שרשור שיקרא שיר של יום ויהווה קריאה לאתגר. כל יום ישורשר בו שיר אחד בלבד, מי שתופס תופס, אם שניים פרסמו יחדיו - זכינו כולנו, אבל אם מישהו כבר כתב את השיר היום, יש להמתין למחרת. חושבת שאפשר לנסח כמה חוקים, אתם יכולים להעלות אותם, למשל: לא ניתן לשתף בשיר שנכתב אתמול.
הקיצור! מה אומרים? @כולם ללא יוצא מן הכלל גם אתם המספרים סיפורים
לגבי מקום..
סיפורי מעשיות, אבדת בת מלך.
תודה. מחזקים דברייך.
התפעמות שכזאת אסור לה שתישאר במחשכים.
כנביא האוגר נבואתו הנכספת להתגלות.
"והבור ריק אין בו מים"
..
או שטעות למחוק?
אני מוצא את עצמי נע בין שני הקצוות האלה.