ולצערי לא רק באופן ספציפי בכותל, אלא באופן כללי...
ה', פתח לנו את שערי הלב...!!!
אבל ב"ה, בפורים מישהו צדיק מאוד שקיבלתי ממנו ברכה אישית ניחם אותי, אם כי זה תלוי בי...

ולא אפרט כמובן מה הוא אמר באופן אישי...
אבל אוף, אני מתלבט אם לכתוב כי יכול להיות שהדברים טובים לשמיעה רק למי שבמצב x ולאחרים זה יכול להזיק...
אבל בכל זאת אכתוב...
ב"ה זכיתי והיו לי כמה שנים של פתיחוּת לב, תמיד הייתי מתרגש בשירי נשמה והייתי בוכה בהם, והייתי גם יכול לבכות בתפילה די בקלות, בקיצור, מתנת שמיים עצומה...!!! (בנות, איזה כיף לכן...)
ואז, אחרי שעברתי ישיבה, משום שהישיבה לא מילאה את רצוני ואת סיפוקי מבחינת הלימוד וכו'...(יש כאלו שיתאים להם ללמוד שם, אני פחות, למרות שהייתי שם המון שנים...) עברתי לישיבה ושם היה הרבה יותר עמל תורה, הרבה יותר זמן לשבת עם סטנדר וגמרא ופשוט ללמוד, וזה לימד אותי מלא על עמל תורה ועל כמה בישיבה הקודמת הייתי "באורות" לפעמים והכל, אך הבנייה האמיתית היא ע"י עמל ויגיעה. ופתאום, הקב"ה לקח את המתנה. כנראה שזה היה מתאים כדי שאדע ללמוד למרות הקושי ולא אלמד רק מכיוון שאני באורות וכו'...אבל עדיין ממש חסר לי הדבר הזה, וזה ממש כמו לקחת ילד קטן ללונה פארק, לתת לו לעלות על הרכבת הרים, ואז ישר, לפני שהוא הספיק בכלל לבדוק את שאר המתקנים לקחת אותו משם. ואני מנסה להתפלל לקב"ה שיפתח את ליבי וייתן לי את המתנה חזרה...
ואז, פשוט באתי אליו בפורים ופרצתי בבכי ושאלתי אותו: "אבל מה עם הלב? מה עם הלב?" והוא אמר לי שקודם כל צריך לבנות את הלימוד תורה בעמל וביגיעה, בייסורים קשים, אבל בסוף מובטח לי גם הלב. ואחרי הברכה הזאת נוחמתי סוף סוף, אחרי כ"כ הרבה זמן שלא ידעתי אם אחרי כל ההשקעה שלי וכל הייסורים שלי בסופו של דבר אקבל את המתנה חזרה. נכון, ברור שזו לא המטרה ולא בגלל זה לומדים תורה, אך זה דבר עצום שפשוט כ"כ חסר והנפש כ"כ משתוקקת אליו, מתי כבר אגיע לזה...?!
בעז"ה מקווה במהרה...
נ.ב. המצב והמקרה הזה הם די אינדבדיאולים וספציפיים, אז קחו בערבון מוגבל את הדברים ובאמת די התפדחתי לכתוב את זה, אבל לא רציתי לבאס אז כתבתי...

היה די קשה לשתף את זה, האמת...
כן, צודקת...
אכן, אכן...
בשמחה רבה...!!!
נ.ב. שוב, כמו שאמרתי, ממש כיף לכן, בנות, שדמעתכן מצויה, תדעו לכן שזו מתנה משמים, תעריכו...

וואו, אחרי התגובות על דבריי דווקא שמחתי שבסופו של דבר שיתפתי...
תודה לכולכם על כך...!!

אבל בעיקרון אני יכול לייצר דמעה שזה מתחיל תהליך שלם של פתיחה

אבל בדרך כלל תוך כמה דקות זה נפתח.

ואם לא - אז לא נורא... אני אומרת קצת תהילים וזהו.

כיוון שאם לוקחים אותו בלי טיפת ייאוש אז הוא מחדש את הגעגועים בכפלי כפליים..

העצה למצב הזה היא אך ורק שמחה! כיוון שאם ה' לקח את הדמעות- כנראה שזו לא העבודה עכשיו! נכון שרוצים להרגיש געגוע ולתת מקום לכאב, אבל לפעמים ה' ממש איתנו ואז מי שבוכה פשוט מתעלם מזה שאין שום חסרון בעולם כלל כיוון שה' מלא כל הארץ כבודו ואין שום רע בעולם רק כולו טוב...

רק שיש דמיונות. אז אם אפשר להתגעגע ולבכות- מצוין, ככה מתחברים לצער השכינה. ואם אי אפשר וכל החסרונות רק מביאים לעצבות אז העבודה היא התחזקות בשמחה ויציאה מדמיונות שוא.

עצה לשמחה- ריקודים. אחרי 5 דקות קשה להישאר עצוב.. 

בהצלחה

כל הדרך מתרגשים שסוף סוף מגיעים למקום הקדוש הזה, ולפעמים, מרוב רגשות, כששעת האמת מגיעה... את בעצם באה ומרוב שבא לך לתת את כל כולך אז אין איך להתבטא...

אבל זה רק לפעמים...

ברב המקרים אני מוצאת את זה.

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....