אתמול ביקרתי בארץ האיבוד שלי.
היא הייתה מכוסה ערפל סמיך
ולפסוע בה היה
כמעט כמו לפסוע בתוך צמר גפן.
בתחילה לא רואים כלום
אבל כשמביטים עמוק,
כמו בתמונה תלת ממדית,
מתחילים לזהות דברים שאיבדנו.
ארץ האיבוד היא ארץ גדולה מאד ואפורה מאד
כמו תמונות שחור - לבן של שחתונות של פעם,
כמו זיכרונות דהויים.
הכל בה ארוץ בתוך ארגזים לא מסודרים
ארגזים שנמצאים על השבילים הפתלתולים שבה
כאילו משהו הניח אותם, הלך,
והם פשוט נותרו שם.
טיילתי לבד
לעולם לא תוכל לטייל בארץ האיבוד שלך
עם משהו אחר
כי אף אחד לא יוכל
לזהות את מה שאיבדת
חוץ ממך.
אחרי ששוטטתי מעט
בשבילים האפורים
התחלתי לפתוח את הארגזים ביד רועדת.
הארגזים הראשונים היו משעממים.
הם הכילו את כל עטי הפיילוט
שמעולם לא זכרתי איפה הנחתי,
פריטי לבוש ישנים,
זוג משקפיים ששכחתי בחוף ימה של אשקלון,
סדרה של שעונים, מטריה משובצת.
טוב בהחלט לדעת שהם נמצאים היכנשהו,
הנהנתי לעצמי.
הארגזים שאחריהם הכילו
דיסקים שקניתי,
ספרים שאהבתי ואינם, מכתבים ישנים
תמונה של ילדה קטנה בגן
מדליקה נר חנוכה,
בובות שהיו שלי פעם,
וכרטיס ברכה מנגן.
ככל שחפרתי עמוק יותר
מצאתי דברים ישנים יותר שהצטברו שם עם השנים.
סגרתי את הארגזים הללו
עם טעם מתוק של נוסטלגיה.
הארגזים האחרים היו קטנים יותר.
את הארגזים האלו חיפשתי.
בעבורם ערכתי את כל המסע המטורף הזה.
בהם היו כל הגרעינים לסיפורים שאבדו לי,
מנגינות שהלחנתי לעצמי בלילות
ושכחתי למחרת,
רעיונות שחשבתי עליהם
בנסיעות באוטובוסים,
ונעלמו כלא היו
בשניה בה הגעתי לתחנה המרכזית.
קופסא נוספת היתה שם,
קטנה ומסתורית.
לא התאפקתי
ופתחתי גם אותה.
ליבי נצבט-
הייתה שם תמימות
והיו שם חלומות
היה שם רצון לנסות דברים חדשים,
והתלהבות
הייתה שם ספונטאניות נהדרת,
חדוות נעורים
ומוכנות להשתנות בעתיד.
ומתחת לכל אלה
נחה, קצת מקומטת
ההבטחה שלי
שאשאר כזו תמיד.
