בטח יענו לי, 'אבל איתך אנחנו מנסים לדבר. את העיניים שלך ביקשנו', בקול הנמוך, הרך הזה.
שידברו.
קול רך יש גם לצמר גפן.
כלום הם לא רוצים. מה לא נתנו להם? את העיניים הם רוצים, את העיניים!
רוצים אותן? פתאום אתם רוצים? את הפה שלי רציתם? את הרע שלי רציתם? את המכות שנתתי לעצמי כשנחנקתי במקום רע, רציתם? את הבדיחות רציתם? את הצעקות? הקול הרם? הדיבורים שלי, מה שאני אוהב? אותי רציתם? פחח.. מי יגיד אפילו הלוואי.
רוצים עיניים? עד כדי כך זה דחוף לכם? אז בואו. בואו תרדפו אחרי קצת. בואו תראו לי שאין סיבה לחשוב שאתה לבד בעולם הזה. בואו תראו איך זה לרדוף אחרי חצי מהעולם, ולקוות שמישהו יחפש אותך ויתעניין. כמו איזה הומלס בבית אבות שרק מחכה שמישהו ישאל אותו מה נשמע. בואו תראו איך זה להרגיש, לא להרגיש, להרגיש קשיים בשמיעה כי... כי למה? הרי השמיעה שלך נהדרת! אין לך קושי בכלל! בואו תראו איך זה לחלום כמעט בלי פילטרים. רוצים? תראו! לכו תיפלו, תברחו, תמותו, תעופו באיזה מקום מוזר מתחת לאדמה בחלומות שלכם שלא טורחים לציין שהם לא אמיתיים גם הפעם. לכו חפשו לכם חיים נוחים. לכו תספרו האם התלוננתם לחברים שלכם יותר מדי. לכו תתעצבנו. תסתובבו בחוץ. לכו לבית הוורוד הדוחה הזה, שיכאב לכם הגוף מרוב שחנוק ורע שם. לכו תחזרו לעיר שאהבתם רק כדי לגלות שהיא לא החלום שאתם חושבים. לא רוצים? מוזר.
אז לכו לענייניכם. דברו עם מישהו. אולי ככה תרגישו טוב.
)