אבל חשוב לא פחות. 

אני משתדלת להקשיב ולעשות עם עצמי חשבון נפש, ולראות איך אפשר להתקדם ולהיבנות.

זה קשה. זה כואב. וזה בונה ומגדל.

אנשים שלא מתפקידם לומר לי מה לעשות פשוט מעצבנים אותו כשהם אומרים לי מה לעשות.

אח שלי כמה פעמים אמר "אל תשכחי לשטוף כלים" והתפוצצתי עליו.

מה זה משנה אם הוא בסך הכל רוצה שהכלים האלו לא ישארו בשבילו לשטוף, עדין אין לו זכות לומר לי מה לעשות.

גם עצבן אותי שהמחנכת אמרה באיזו הקשר (לכל הכיתה) שצריך לכוון שעון ללכת לישון בזמן  בשביל טיול. (או הוראה אחרת בסגנון הזה) היא לא אמא שלי והיא לא תגיד לי איך לנהל את הזמן שלי.

וחושבת על זה ומנסה ליישם.

זה כמובן אם הביקורת בונה ונאמרת בצורה יפה.

ואם הזכרת (הורים, מורים וכו....) יש לי קצת אהמ... קושי בזה, אני אודה, אבל אם הביקורת בונה, אני אקשיב ולא אגיב. ואם מצב הרוח שלי טוב, אני אקשיב בהבעת הקשבה מלאה.

ובברסלב היו מקדשים את העבודה הזאת כל כך עד שמישהו פעם אמר "אם הייתי יודע שהולכים לתת לי ביזיון (הכוונה ביקורת בונה או לא בונה וכל סוג של ביזיון) הייתי הולך למקווה לפני"

אם את רוצה לעבוד על העניין מומלץ ללמוד ברצינות ולעומק את מאמר ו' בליקוטי מוהר"ן שם מוסבר כל העניין בעומק נפלא..

ובקיצור- עיקר התשובה (כל התקדמות אמיתית בחיים נקראת תשובה כיוון שעוזבים את המקום הנמוך לטובת המקום הגבוה..) זה לשמוע את הביזיון ולשתוק. מה הכוונה לשתוק? הכוונה להגיד בלב- "תכל'ס, לפי חטאי ופשעי, מגיע לי. ברוך ה' שיש ביזיון ואני לא צריך לסבול ייסורים יותר כבדים.." ועוד- כדאי לקחת את הביזיון בלב שלם ונפש חפצה כיוון שדרכו ה' מרמז לאיזה כיוון צריך ללכת..

ועוד- קבלת הביזיון אפשרית רק כאשר מאמינים באמונה שלמה שאין ייאוש בעולם ותמיד אפשר להתקרב לה' כיוון שבלי אמונה זו ברגע שמקבלים את הביזיון נופלים לדכאון וייאוש הגרועים מהכל..

בהצלחה רבה!

יש אנשים שמסתכלים עליי בצורה של ''מלמעלה למטה'' מרגישים שהם נעלים מהשאר\ממני. ו''מעל הרמה הזאת''

יש אנשים שנותנים את הביקורת שלהם בצורה עוקצנית.

וכיוצא בזה

אנשים כאלה, אני משתדל מאד לא לשים לב לביקורת שלהם, ולא להתייחס אליהם, וזה דבר מאד חיובי ונכון אם אני מצליח, כי הביקורת שלהם מגיעה ממקום רע, ממקום שלילי, ואם מתייחסים אליה, יכול לצאת מזה בד''כ רק דברים רעים, ולא חיוביים.

לעומת זאת,

יש חברים שלי, שבאים אליי כי הם אוהבים אותי, ויש משהו שהם חושבים שיעזור לי, והם אומרים לי את זה בצורה שמנסה כמה שיותר שלא לפגוע בי, אלא רק לנסות לעזור לי.

ויש רבנים שלי, שאני יודע שבאמת אכפת להם ממני, כי הם לא רק נותנים ביקורת, הם משתדלים לעזור, הם רבנים אכפתיים בכללי, הם פשוט אנשים טובים, אז כשהם נותנים ביקורת, גם אם זה קשה, וקצת מדהים אותי לפעמים, אני מבין את זה, ומשתדל לתקן ולקיים את הביקורת.

וכן הלאה..

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....