פעם היו בקיצוניות אחת. הילד לא מקשיב?! יאלה, נחנך אותו עם מכות, עם חגורה...

היום יש הסתכלות רווחת (גם לא מוגעת) של "כל אשר יאמר אליך הילד עשה".

וכמו שהרמב"ם אומר- צריך ללכת בדרך האמצע.

לא להרביץ. לא מכות. ולא "כל מה שיאמר לך ילדך עשה", אלא ללמוד להציב גבולות, ולפעמים גם לתת עונשים (לא מכות) מתוך אהבה לילד ורצון לחנכו לטוב.

אגב, כשמרביצים לילדים היום (ולא מדברת על מקרים חריגים שילד נגיד הכניס אצבע לחשמל אז נותנים לו מכה קטנה ללמד אותו שזה אסור). אלא, כאשר זה נעשה על דרך שגרה, בין אם זה על ילדים, בין אם זה על נשים, אז זה בד"כ נעשה מתוך רצון לשלוט, או יצרים אלימים, או פשוט חוסר אונים שמתפרק בצורה לא נכונה. ו3 רעים.

ויכולה להעיד על עצמי שבזמנים שחינוך מגיע מתוך חוסר אונים/ כעס אמיתי ולא מתוך אהבה ורצון באמת לחנך אז הוא עובד הרבה פחות.  

המתאים (נגיד ילד בן עשר לא) אבל ילד בגיל ארבע אפשר לתת לו פליק קטן (אבל באמת קטן לא כאילו קטן).

היום זה לא יעבוד כי להורים אין באמת במה לאיים על הילדים שלהם (הרי פעם הפחד מהעונש הרתיע מלעשות מעשים רעים לפחות עד שהילד גדל להקנות לו הרגלים ראויים) והיום אם תכה את הילד הוא יתלונן עליך במשטרה או יברח הוא לא מפחד ממך... 

גם פעם היה אפשר להכות לשם חינוך והיה אפשר להכות מאכזריות זה תלוי בהורה איזה מן בן אדם הוא.

היום צריך יותר ללכת בדרך הרכה ב"ה, אבל כמובן להציב גבולות.

וגם פעם הילדים עם הקשב וריכוז קיבלו יותר מכות אבל בסוף נראה לי היה בחינוך הזה משהו לא מפונק והילדים האלה גדלו והסתדרו בחיים באיזו עבודה שכן מתאימה לתזזיתיות שלהם. 

היה מרחק רגשי גדול בין ההורים לילדים,ולדעתי זה לסרון גדול מאד

לא היה ''אז''

אז קצת קשה להגיע מהתשובות פה לאמת..

כל אחד פה די ''מנחש'' מה היה אז, ובונה תאוריה..

(או שאני טועה, ויש פה משהו מבוגר באמת בין התגובות?)

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....