-זהו. סוף סוף היא לבד!! הגיע הזמן.
~כן. אין בסביבה איש. השטח נקי.
- אז הנה. הגיע הזמן. נתנפל עליה בבת אחת, נתקוף מכל הכיוונים וננצח! לא יהיה חה סיכוי היא תיפול שבויה ביידים שלנו וזה יהיה הסוף שלה. זה לא יהיה מוות קל. לא בירייה וגמרנו, ואפילו לא כמה דקות של חנק וזהו, זה יהיה סבל ארוך ומתמשך. בתחילה נתקוף אותה, נחליש אותה, וכאשר תיכנע, נשתלט עליה. כאילו... כאילו שפחתינו היא. ואז...
~ואז נשאיר אותה לדעוך. לאט לאט. בקצב שלה... בזמן שלה... ב- ייסורים שלה. הם יציפו אותה ולאט לאט היא תאבד כל רצון טוב.
-כן! זה העוצמה שלנו! נילחם בה בכל הכח וננצח!
~למלחמה??
-מלחמה!!!
***
היא ישבה שם. בודדת. אומללה, ויותר מכל, חסרת אונים.
הם הקיפו אותה מכל עבר, לא משאירים לה פתח קטן של מילוט.
בתחילה זה עוד היה נראה שיש תקווה... היא ניסתה לנשום עמוק ולהיאבק. נשימה עמוקה... ועוד אחת... ועוד... האוויר נכנס מילא את הראות, ויצא בנשיפה כבידה.. ושוב נכנס ויצא אט אט. אבל זה לא עזר לה. הם חסמו אותה במרכז המעגל ואט אט התקרבו אליה. צעד... ועוד אחד... ועוד...
לאט, לאט... היה להם את כל הזמן שבעולם. העיקר- המטרה! להתעלל, להכות, ולהשאיר אותה לבסוף חייה-מתה. בלי רצון, בלי תקווה. מהלכת מתה.
היא רצתה לצעוק, אבל אחד מהם חסם את פיה. "מה לך צועקת?!" שאלה בנועם מדומה, והוסיף "את יכולה לצעוק כאוות נפשך, אך רק זאת דעי- זה יהיה חסר טעם." "את לבד!! לבד! הכי לבד שבעולם... אין איש סביבך. זה רק את ואנחנו! ואנחנו פה כדי לפגוע בך."
"בין אם זה ייקח דקה, ובין אם שתיים. בין אם שעה, ובין אם יומיים. אנחנו כאן, חדורי מטרה. מקיפים אותך ולך לא נשאר דבר, כי אם להיפגע."
היא התבוננה בו מבוהלת. מעיניה נשקף עצב עמוק, ולחלוחית של בהלה כיסתה את עייניה בדוק מחשיד.
"זהו!! זה הסוף!!" אמר אחר. "כשנלך מכאן לא ישאר בידך דבר, כי אם- לדעוך!"
הוא התקרב אליה בצורה מאיימת. היא כיסתה את עיניה בידה אך זה לא עזר. הוא היה שם. מאיים. מפחיד. פוגע.
ואחד נוסף הוסיף: "את זוכרת מה היה בפעם שעברה???? שתקי! הכנעי! וכך תדעכי מהר יותר ותסבלי פחות"
הפגיעה הזאת הייתה מתוכננת מראש לפרטי פרטים. אפילו התזמון תוכנן מראש... הריחוק מהאנשים, והבדידות.
בבת אחת, בעת ינתן האות הם פצחו בקרב.
האחד תקף אותה מאחורה, מכה בעוז, נלחם בכח.
היא ניסתה להכות בו, לסלק אותו, להסביר לו שהוא טועה, אבל... זה היה חסר טעם, כי הם היו קבוצה.
והיא... בודדת.
הם היו חזקים, רעננים, מלאי כוחות.
והיא... עוד שבורה ומרוסקת מהפעם הקודמת.
עם אחד עוד יכלה להתמודד, אך השני תקף אותה מלפנים, ועוד אחד מימין, ועוד מספר משמאל.
זה היה נראה מאבק חסר תקווה,
אך היא עדיין לא התייאשה. עדיין לא מתייאשת.
מנסה להלחם, להאבק, לסלק אותם, לזעוק לעזרה.
אך כוחותיה אוזלים, והיא כבר שבורה ורצוצה.
היא נאבקת במחשבות. עדיין...
הינצחו אותה המחשבות???
התיכנע להם???!
נ.ב. לכל מי שעדיין לא הבין, התוקפים זה המחשבות שלה. בכל מקרה, ממליצה לקרוא מחשד אחרי שהבנתם את זה.
) אז אני כותב בגוגל את המקור בע"פ שאני זוכר ואז כותב את המקור או לפעמים כבר מעתיק את כל המקור שאותו אני רוצה...
