לא ישנתי נורמלי ביומיים האחרונים, חיפשתי איך לסדר את השמיכה ככה שתעטוף את כולי, וזה לא עבד, משהו בגוף לא הסכים להרגע. חיכיתי שיגמר הלילה, ובאמת רק בבוקר הצלחתי לישון קצת. רק בשבת בצהריים הבנתי מה קרה, למה נרדמתי לחצאי שעות, והתעוררתי עם שרירים תפוסים. החלון הקטן היה פתוח, ופשוט קפאתי (ממתי 13° זה קר? איך 17° ואני יוצאת מהבית עם סוודר?).
אני לא יודעת מה קורה. הכל בעולם מסתבך לי בזמן האחרון, הכל מטושטש ולא במקום, נעלמו לי עכשיו כל המילים של ההרגשה הזו, אבל היו לי המון מילים כדי לתאר אותה. הימים נמעכים אחד לתוך השני, ברצף כזה שסוף סוף התחיל לתפוס צורה של שגרה, אבל לא באמת. האפליקציה אומרת שנשארו 110 ימים, אבל עוד מעט יהיה שתיימעשרה וזה ירד בעוד יום. הזמן עובר, לפעמים מהר מדי. ואיך כבר מוצאי פסח, אם לפני רגע היה ראש השנה?
אני לא מרוכזת בכלום. כל דבר לוקח לי פי ארבע זמן ממה שאמור להיות. כואב לי הראש או שיש לי סחרחורת כמעט כל הזמן. אני מתחילה לדבר עם אנשים והולכת לאיבוד באמצע המשפט. איך אייל עוד שואל אותי דברים ולא התייאש ממני כבר? אני לא יודעת איך עובדים כבר, איך עושים משהו יותר מכמה דקות בלי לעבור לדברים אחרים. בבחירות גיליתי קצת בהלם שעוד יש דברים שאני מסתדרת איתם, שאפשר לסיים יום בלי כאב ראש מטורף (כלומר כן קצת. אבל כאב כזה של להיות כל היום בשמש, שזה שונה לגמרי, ואם שותים קצת מים הוא נעלם), שרשימות ארוכות של שמות וכתובות ומספרי תעודת זהות לא דורשות ריכוז, וכמה כיף לשרוף את כל היום על דבר כזה.
אני תקועה כבר שלושה ימים על קוד שאני רוצה לכתוב, ואני יודעת שאני יודעת איך לכתוב אותו, כבר כתבתי משהו כזה שעובד. ובכל זאת לא הדלקתי עדיין את המחשב מצאת שבת. מה מפחיד בזה בעצם, עשיתי את זה כבר, כמעט בדיוק אותו הדבר, ובכל זאת.
לייק לב בפייסבוק זה מה שהתחיל עכשיו את הדמעות, רק לייק לב אחד (היא היחידה שהבינה נכון). מישהו שאל השבוע למה אני לא אוהבת את פייסבוק, אני חושבת שאולי כי זה מכריח לקחת אחריות על המילים, הכל מופיע בשם שלי, אי אפשר להגיד שזו לא אני, להכחיש קשר ולהגיד שאני לא יודעת על מה מדובר. (זה גם למה כל זה מתפרסם כאן. זה לא שכאן לא יודעים מי אני, ובכל זאת זה אחרת). המון זמן לא כתבתי כאן כלום.
בעצם המון זמן לא כתבתי בשום מקום, מאלף סיבות. בכיתי לה עכשיו על כמה אני מפגרת שאני לא מצליחה לשלוח הודעה, עם שאלה הגיונית לגמרי. בסוף שאלתי את אייל, קצת יותר קל לי מולו, אני לא יודעת למה.
זה היה צריך להכתב, אני לא לגמרי סגורה על שזה צריך להתפרסם. אני לא יודעת אם אני מקווה שמישהו יקרא, או שכולם ידלגו כי זה ארוך.
אני לא רוצה לישון עכשיו. אני לא רוצה לעשות משהו אחר. לא יודעת מה כן בעצם. לילה טוב.
(אני אוהבת את התמונה הזו, היא מתארת את ההרגשה הרבה יותר מדי טוב)