פשוט חייבת לפרוק ולשתף איכנשהוא...
הלב שלה כבוי, ועיניה יבשות,
כל כולה מלאה בעייפות ועצבות.
זיכרון נושן צף ועולה בה, זיכרון אשר משאיר אותה בחיים ומחזיק אותה כל חודש מחדש לומר לא אמות כי אחיה ואספר מעשי קה.
זיכרון אשר משתנה ומתחדש בעקבות הזמן וחוויותיה.
בהתחלה היה הזיכרון שם, מול האבנים, מדרום להר, ברקע המואזין, עומדת ברחבה קדושה, עזובה ושוממה.
זכרון של לב שנפתח ויחד איתו ארובות העיניים,
זיכרון של שיחה שלא רצתה להפסיק, עד שהזמן בה דחק..
בהמשך הזיכרון עבר צפונה משם, להר מיוער אל מול שמש חמימה ופריחה מלבבת, ברקע ציוץ הציפורים, עומדת היא מוקסמת ובאוויר אווירת השבת.
זיכרון של הבנה עמוקה שחדרה בה, יחד עם שמחה רגעית אך לראשונה אמיתית ופשוטה אשר הובילו לשינוי..
ומאז, הזיכרון משתנה, פעם לגג חשוך בחצות הליל,
ופעם לזעקה אשר נשמעה בלב שדה.
פעם לשיר שניגנה,
ופעם פשוט לבכי במיטה.
אבל כעת היא עמוק בתוך הבור,
רוצה אבל לא מצליחה, אין לה איך, אין לה כח.
היא לא מפסיקה לכעוס, להאשים ולהילחם, בעצמה.
כל גופה כבר מלא בשריטות ובחבלות,
עצרי! זועק לה קול, את טוב גמור!
אך מזמן כבר לא שומעים אותו, וגם את השריטות כבר אינם רואים, שהרי כל גופה עטוף בשכבות של בגדים אשר מסתירות את נשמתה שזועקת.
ואולי, אי מי שיביט בעיניה ימצא את העצב, הכאב, הכעס, הבילבול, האשמה והרצון הבלתי נתפס.
אבל לא, דואגת היא שעיניה יושפלו, גופה שפוף, "זה התיק שמכביד" מתרצת בעליצות אשר אופיינית לה אבל כל כך חיצונית,
עליצות אשר מחפה לה על הנפש פנימה, הנפש שזועקת,
ילדה ממנו איך את מסתתרת?!
הלב שלה כבוי, ועיניה יבשות,
כל כולה מלאה בעייפות ועצבות.
זיכרון נושן צף ועולה בה, זיכרון אשר משאיר אותה בחיים ומחזיק אותה כל חודש מחדש לומר לא אמות כי אחיה ואספר מעשי קה.
זיכרון אשר משתנה ומתחדש בעקבות הזמן וחוויותיה.
בהתחלה היה הזיכרון שם, מול האבנים, מדרום להר, ברקע המואזין, עומדת ברחבה קדושה, עזובה ושוממה.
זכרון של לב שנפתח ויחד איתו ארובות העיניים,
זיכרון של שיחה שלא רצתה להפסיק, עד שהזמן בה דחק..
בהמשך הזיכרון עבר צפונה משם, להר מיוער אל מול שמש חמימה ופריחה מלבבת, ברקע ציוץ הציפורים, עומדת היא מוקסמת ובאוויר אווירת השבת.
זיכרון של הבנה עמוקה שחדרה בה, יחד עם שמחה רגעית אך לראשונה אמיתית ופשוטה אשר הובילו לשינוי..
ומאז, הזיכרון משתנה, פעם לגג חשוך בחצות הליל,
ופעם לזעקה אשר נשמעה בלב שדה.
פעם לשיר שניגנה,
ופעם פשוט לבכי במיטה.
אבל כעת היא עמוק בתוך הבור,
רוצה אבל לא מצליחה, אין לה איך, אין לה כח.
היא לא מפסיקה לכעוס, להאשים ולהילחם, בעצמה.
כל גופה כבר מלא בשריטות ובחבלות,
עצרי! זועק לה קול, את טוב גמור!
אך מזמן כבר לא שומעים אותו, וגם את השריטות כבר אינם רואים, שהרי כל גופה עטוף בשכבות של בגדים אשר מסתירות את נשמתה שזועקת.
ואולי, אי מי שיביט בעיניה ימצא את העצב, הכאב, הכעס, הבילבול, האשמה והרצון הבלתי נתפס.
אבל לא, דואגת היא שעיניה יושפלו, גופה שפוף, "זה התיק שמכביד" מתרצת בעליצות אשר אופיינית לה אבל כל כך חיצונית,
עליצות אשר מחפה לה על הנפש פנימה, הנפש שזועקת,
ילדה ממנו איך את מסתתרת?!
