אני מתגעגעת.
מתגעגעת לראות את הטוב שבי,
מתגעגעת לשמחה שפעם הייתה מנת חלקי,
מתגעגעת לשמוע את הלב מדבר,
מתגעגעת לידיעה שהכל מסתדר.
איך חמקתי לעצמי מתוך הידיים,
נמסתי,
זלגתי,
נעלמתי.
הפכתי לרובוט,
שמסדר,
מנקה,
מניק,
מפנק,
וגם למצוא זמן לעצמי הפך לרובוטי,
להזיז את האצבעות על החליל כאילו זה לא אני.
ואיפה אני בתוך החיים?
איפה הנשמה שרוצה למצוא, לגלות, להבין?
איפה אני עומדת ביחסים שלי מול אלוקים?
מי אני בעצם, למה הגעתי לכאן?
אני לא כאן רק כדי לרצות את כולם.
ועכשיו אני על הספה, מתגעגעת.
מתגעגעת לחיפוש האין סופי אחרי האמת,
מתגעגעת לעליות ולירידות שבדרך,
מתגעגעת לחיות חיים על אמת ולא בערך.
מתגעגעת לעצמי.
מתגעגעת לתחושת השלווה והשמחה שאני זו אני,
מתגעגעת לתחושה המתוקה שהאנשים שסביבי הם מיוחדים בשבילי.
לא רוצה עין צרה,
לא רוצה עין רעה,
רוצה להיות פשוט שמחה.
במה שיש לי.
כי הפכתי להיות בעיניי זרה.

