אני לא יועצת זוגית בשום קנה מידה אבל משהו צעק לי מתוך כל מה שכתבת, הערכה. ודייקת את זה מאד

לדעתי אם לא חשים הערכה כל הזוגיות מתערערת וכל דבר קטן נראה קריטי ונוראי והורס

מציעה לך לכתוב לעצמך כל יום שני דברים שאת מעריכה בו. להזכיר לעצמך מה את מעריכה בו בזמנים שאת מתעצבנת על משהו, לעשות עבודה פנימית עם עצמך בנושא וגם... להזכיר לעצמך שאת לא מושלמת. שגבר אחר אולי היה משתגע מX כלשהו אצלך אבל בעלך מאפשר לך ושמח בך. התזכורות האלו מכניסות אותנו לפרופורציות.

בנוסף אם יש לכם אפשרות לקיים שיחה כנה ושכל אחד יציג לשני 2-3 דברים שממש מציקים לו וכל אחד בוחר משה ואחד שהוא מוכן לבוא לקראת השני. משהו אחד שבו כל אחד עושה נטו מתוך רצון לשמח את השני.

בהצלחה

אנסה לחלק לסעיפים לפי הסדר בו כתבת:

1. לגבי הטיפול הזוגי -

א. כתבת שהייתם בטיפול פעמיים והפסקתם באמצע.

תוכלי לכתוב מה כן קרה שם בטיפול?

האם היה שיפור?

מדוע הפסקתם באמצע?

ב. את יודעת לומר מדוע בעלך מרגיש לא בשל לכך?

הוא מפרט אולי מעבר? אומר מה בדיוק מפריע לו?

ג. לגבי הכסף - האם ניסיתם טיפול זוגי מוזל דרך עמותת "חיים של טובה" למשל, או דרך הקופה/דרכים אחרות שמסובסדות?

ד. האם חשבת על אפשרות ללכת ליעוץ זוגי לבד?

האם נראה לך שייך? מתאים? 

(הרבה פעמים כאשר יש סירוב של אחד מבני הזוג להגיע, מכל סיבה שהיא, יעוץ זוגי רק לאחד מבני הזוג גם יכול לעזור לא מעט...)

2. 

כתבת שאתם נשואים 4 שנים עם 2 ילדים.

הנתון הזה מראה על שינויים רבים וגדולים - בתקופת זמן קצרה.

זה אומר שלפני 4 שנים עוד היית רווקה בלי שום עול, בית לתחזק, ילדים, שינוי של הגוף וכו'.

ולעבור מרווקות לנישואין

להריון בנוסף

לגידול ילד

לעוד הריון

ועוד ילד

ולתחזק בית

ועבודה/לימודים

וזוגיות -

*המציאות הזו בפני עצמה* לא פשוטה ומאוד אינטנסיבית.

ומה שקורה לנו, בני האנוש, כאשר אנחנו במציאות מסוימת של עומס/לחץ וכן הלאה - אנחנו מגיבים באופן פחות טוב מאשר בד"כ,

אנחנו כבר לא ה"100%" שלנו, אלא פחות, לפעמים 90 ולפעמים 10% של עצמינו...

הסיבה שחשוב להבין זאת, היא כיוון שלפעמים בלי כוונה כמובן אנחנו "מלבישים" על בן/בת הזוג שלנו את כל התסכולים שלנו,בעוד שהרבה פעמים זו כלל לא האשמה שלהם, וכלל לא "כי הם-הם" - אלא כי המציאות עצמה היא זו שקשה וקשוחה כרגע.

אתן לך דוגמא קטנה ממש טרייה מלפני שעות בודדות - 

היום באופן די חריג עבדתי בשעות שאני לא עובדת בד"כ אלא נמצאית עם הילדים (בלת"ם שידעתי ממנו רק היום שאפילו לא היה קשור אליי אלא לזוג שגרם לי לשנות את השעות),

סיימתי בדיוק פגישה ראשונה "(שבד"כ ארוכה יותר ואינטנסיבית יותר) עם הזוג המתוק, וכ"כ רציתי להיכנס הביתה לבית עם ילדים אכולים ועדיף גם ישנים, אבל הם לא היו אפילו קרובים לכך... ולחשוב מה להכין להם כשאין כלום בבית ואני צריכה שנייה לנשום ולסדר עוד כ"כ הרבה דברים תוך כדי... זה פשוט הכניס אותי לתחושת עומס קטנה, ותפקדתי בה ממש לא 100% אלא יותר לכיוון ה70% (וגם זה עם עבודה גדולה, כי בעבר הייתי יכולה לתפקד גם פחות מ50% מעצמי...)

אז היה יותר קוצר רוח,

והרגשה לא נעימה,

והתבאסתי בלב מדוע בעלי לא הכין להם לאכול?! (למרות שסיכמנו מראש שכך יהיה ורק לאחר הפגישה הוא יכין להם)

והמשך השעה וחצי הבאות היה על אותו משקל - תחושת עומס שלי שמלווה ביותר קוצר רוח, בטון לא נחמד שלי, במילים שלא הייתי בוחרת עכשיו וכו', ואני עוד יותר התבאסתי על עצמי שאני לא עם הפניות והכוחות והרוגע לילדים, ואז זה מעגל שמזין את עצמו...

וממש ראיתי איך ממש ב"לייב" מה שנקרא - מתגנב לו תסכול על בעלי שלא הכין להם לאכול ואוף עם המצב הזה וכו' - למרות ששוב, סיכמנו על כך מראש שעדיף כך, והוא רק עשה מה שסיכמנו יחד!

תוך כדי שהתסכול מתגנב - אני מדברת לעצמי ואומרת "הכל בסדר. הרי סיכמתם. תירגעי, תנשמי, עוד מעט וכו' וכו'", ז"א גם אחרי שנים של תרגול ועבודה - זה עדיין קיים ונוכח ה"ברירת מחדל" הזו שיש לנו - להאשים קודם כל את בן/בת הזוג בכל מה שלא הולך או לא מסתדר, אפילו אם הם ממש לא קשורים,

אפילו אם הם רק טיפה קשורים

אפילו אם אנחנו בחרנו כך ופעלנו כך למציאות

ובמקום "להאשים" את המציאות שעמוסה,

את ההחלטות שלי,

את הבחירות שלי,

או פשוט לקבל את המציאות שלפעמים עמוס, לנשום עמוק, להרפות וכו' -

ה"ברירת מחדל" המרגיזה הזו בכל זאת תגרום לנו להרגיש פיכסה בלב על בעלי/אשתי.

אז ב"ה שהקב"ה טבע בנו גם את המודעות היכולת לתקן, לשפר, לקום, להתגבר

וב"ה שבהחלט אפשר שזה יראה גם אחרת.

בכל זוג ובכל איש ואישה קיימים את הכוחות הללו.

זה לא שאני "מיוחדת" או משהו כזה - זה עניין של בחירה,

של מודעות, של עבודה, וגם של הרבה מאוד פעמים שנכשלתי והמשכתי ופעם הצלחתי ופעם לא

או בקיצור - עבודת חיים עבודת המידות.

3. כתבת הרבה מאוד טוב על בעלך,

וזה כ"כ משמח לשמוע

ואכן ניכר שאת *באמת* אוןהבת אותו*

שהוא אדם טוב בעינייך

שיש ביניכם אהבה

שיש ביניכם הרבה הרבה רצון להתקדם ולפרוח

כל אלו הם אוצרות גדולים ויקרים מפז!

והם שלכם!

בניתם אותם ב10 אצבעות, והם נוכחים.

צריך להמשיך ולהשתמש בכל האוצרות הללו גם כהמשך לצידה לדרך הזוגית שלכם.

להעצים אותם,

גם בראש שלנו

גם בלב שלנו

גםפ בפני השני - לומר זאת בקול

להתמקד בהם יותר

לשים עליהם את הזרקור

וכמובן שלאט לאט גם להרחיב אותם שיהיו אפילו יותר נרחבים ונוגעים ביותר ויותר תחומים בזוגיות ובחיים בכלל...

4. לגבי הפערים שציינת - הפער בנושא הדת:

אז גם כאן אשתף אותך מניסיון אישי

כתבתי בפורומים בעבר כמה פעמים על כך, שאנחנו נשואים ב"ה 14 שנים, ובדיוק לפני 7 שנים אישי היקר חזר בשאלה (הייתי אז בהריון של השלישי, לאחר שהיינו נשואים 7 שנים כאמור...)

אז הטלטלה הזו גרמה לנו להוסיף עוד תקופה מאוד משמעותית לזוגיות שלנו - תקופה של למידה,

של קושי

ואח"כ צמיחה מהקושי

של הרבה מאוד הבנות

תובנות

העמקות בדברים

וב"ה אלף פעמים שהכל הסתדר על הצד הטוב ביותר.

אני יכולה מאוד להבין אותך שהרצון הכנה שלך שבעלך יממש את עצמו,

את הרוחניות שלו,

את הפוטנציאל שלו,

ממקום שאת אוהבת אותו ורוצה שיהיה לו טוב,

ובעינייך הטוב הזה הוא בשלמות של שמירת התורה והמצוות,

לגמרי לגמרי מבינה אותך.

רק שאחד הלימודים החשובים שאני למדתי גם על בשרי וגם בפן המקצועי - הוא שישנה הפרדה מאוד ברורה בחיים ולא הכל נכנס לתוך קטגוריה אחת.

למה הכוונה?

שמאוד עוזר לתחום כל דבר לפי הקטגוריות שלו:

יש את התחום שלך - של העולם האישי שלך וכל מה שקשור אליו - והוא שלך ובאחריותך

ויש את התחום של בעלך היקר - של העולם האישי שלו וכל מה שקשור אליו - והוא שלו ובאחריותו

ויש את התחום הזוגי שלכם - של הביחד שלכם - שקשור לשניכם

ויש את התחום של הילדים - שכמובן גם קשור לשניכם.

ובתוך 4 הקטגוריות הללו צריך לראות דבר דבר ולמצוא לאן הוא שייך.

אני מאמינה שכל תחום עבודת השם - היא בתחום העולם האישי בלבד.

עבודת השם שלך - שלך

ועבודת השם של בעלך - שלו.

ומה שזה אומר - שעלינו ללמוד להרפות במקומות הללו.

זה שלו. 

בינו לבין קונו.

ואם אני שואלת את עצמי: אבל מה הקב"ה רוצה *ממני* כאן?

אז אני לפחות עונה לעצמי: אם הקב"ה בכבודו ובעצמו אומר לנו שהוא ימחה חלילה את שמו מעל פני המים בכדי להשכין שלום בין איש לבין אשתו,

ושמותר למכור אפילו ספר תורה בשביל שלום בית,

ואם הקב"ה בכבודו ובעצמו אומר לנו:

"כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם!

מה אני מבקש מכם?

אלא שתהיו אוהבים זה את זה

ותהיו יראים זה מזה

ותהיו מכבדים זה את זה" -

אם הוא יתברך אומר זאת - אז גם אני הקטנה אלמד ממנו ואשים את שלום הבית מעל הכל.

את האהבה והאחווה השלום והרעות מעל הכל.

וזה לימוד. נכון.

וזו עבודה. בהחלט.

אבל בעיניי זו העבודה הכי חשובה ויקרה וגם מניבת פירות שיש.

לכן ממש מציעה לבחון את הדברים,

ולראות היכן את יכולה לשדר לאישך היקר שאת אוהבת אותו,

מאמינה בו,

גאה בו

מעריכה אותו

היכן את מקבלת אותו כפי שהוא

ללא תנאי

ממש אהבה שאינה תלויה בדבר, ממש כפי שאנו היינו רוצות שיאהבו ויקבלו אותנו גם כשאנו עצובות או כועסות או אחרי לידה או משוגעות לפעמים

שלא ירצו "לתקן" אותנו או לשפצר אותנו, אלא פשוט יאהבו.

פשוט יקבלו.

פשוט יכילו.

יהיו שם עבורנו.

גם אישך זקוק לכך.

יש בכוחך להרים אותו לגבהים מטורפים...

עם ההערכה שלך אותו והשדר הברור שלך: אני אוהבת אותך תמיד!

בכל מצב! אתה טוב! אתה שווה! אתה גבר מדהים בעיניי!

- לאט לאט הדברים הללו באמת ישתרשו בלבך יותר ויותר ואת ממש *תרגישי כך*, מבפנים.

ואז ממילא לא יהיה תסכול

ואז ממילא לא תהיה בושה, כי תהיי גאה בבעלך, במי שהוא, בכל הטוב שבו, בתכונות המדהימות שלו, באדם שלו, בלב הטוב שלו, בו.

ואם אחרים רוצים להסתכל בעין עקומה? שיסתכלוץ

הרי אין לנו שליטה על אחרים

רק על עצמנו.

ויותר מכך, לא משנה מה נעשה - תמיד אבל תמיד יהיה לאחרים מה לומר! תמיד!

לכן את תעשי מה שטוב לך, לכם

תתחזקי בטוב הזה שלכם ושל אישך

ואם מישהו רוצה לעקם פרצוף - שיהיה לו לבריאות...

את עם עצמך יודעת מה יש לך ביד ואיזה אוצר יש לך

5. לגבי הפערים במיניות - כאן זו תורה שלמה שממש חשוב להכיר אתכם לעומק בכדי לייעץ, ויש הרבה מאוד מה להאריך בנושא.

לא יודעת כמה אפשר לכתוב כאן בהודעה (אי אפשר), אבל בהחלט חשוב לשים את המיקוד על עניין הרצון.

אכן, מעשה ללא רצון עלול לגרום רצף שלילי שיכול ללכת ולגדול עם הזמן

לכן צריך בהחלט לעבוד ולעבד את הנושא

בכדי ששניכם תגיעו לשמחה והבנה ואהבה.

(חשבתי לשלוח לך סיכום שכתבתי על העניין במייל - אבל גם אז יהיה מאוד חשוב להתאים אותו לכם ולכוון את הדיוק לך ולאישך, מאמינה שמענה אמיתי הכולל בתוכו תהליך עמוק הן בפן הזוגי והן בפן המיני יוכל לעשות לכם רק טוב)

6. לגבי הנושא של משפחתיות וחברים -

גם כאן, בדומה לסעיף 4,

יש את העולם האישי של בעלך

ואת העולם האישי שלך

יש את האופי של בעלך ואת האישיות כולה שלו

ויש את האופי שלך ואת האישיות כולה שלך.

אין כאן נכון או לא נכון

אין כאן צודק או לא צודק

שניכם צודקים!

שניכם נכונים!

אתם פשוט שני אנשים שונים!

כל אחד חזק יותר במשהו אחד,

חלש יותר במשהו שני,

אוהב יותר משהו שלישי,

מעדיף יותר משהו רביעי

לא סובל משהו חמישי

וכן הלאה...

אז את אוהבת להיות עם המשפחה יותר

והוא עם חברים.

מצוין!

איזה כיף שיש לך אישיות משל עצמך!

איזה כיף שיש לבעלך אישיות משל עצמו!

הרי זוגיות טובה מורכבת משני יחידים שלמים ושמחים ומלאים שמתחברים יחד והופכים לאחד.

ובאחד הזה יש את העולם הפנימי והאישי של האיש

ואת העולם הפנימי והאישי של האישה

וגם את הביחד שלהם.

וככל שהעולם הפנימי של כל אחד מבני הזוג יהיה מלא יותר, שמח יותר, שלם יותר - ממילא הם יוכלו להביא את עצמם בצורה טובה יותר לזוגיות, והזוגיות שלהם רק תיתרם מכך!!!

(וזה עובד גם להיפך לצערנו...)

כל עוד תמצאו את האיזונים שמתאימים *לכם*

של מתי יש לך זמן למשפחה,

מתי יש לו זמן לחברים,

מתי יש לכם שניכם זמן לביחד שלכם

ותראו שאין דבר שבא על חשבון השני

או שזה לא בא על חשבון הזוגיות והבית - הכל הכל מעולה ומצוין!

ואם זה כן בא על חשבון - אז לראות איך אפשר להגיע למינון נכון ומדויק יותר עבורכם.

לא לבטל את זה, אלא למנן.

מינון שיהיה נכון לכולכם.

7. לגבי הפערים בעומק השיחות - 

זו גם עבודה שאפשר בהחלט לעשות.

יש בה כמה וכמה שלבים וקצת קשה לכתוב כאן את כולם,

אבל בכללי אפשר למשל ליצור הבנה הדדית דבר ראשון,

ליצור שיח יזום,

נושאי שיחה,

תרגילים או משחקים שיכולים לעזור,

להחליף אווירה,

זמן בלי הסחות,

זמן רגוע ולא עמוס,

דייט שבועי זוגי,

סדרי עדיפויות,

לימוד משותף

חוויה משותפת כמו בילוי משותף/הרצאה/סדנא/סרט/כל דבר אחר

וכמובן זמן בלי מטלות ובלי הילדים, זמן שלא עייפים ולא רעבים, זמן שמוקדש אך ורק לכם...

על גבי כל אלו אפשר לאט לאט לדייק גם את התקשורת ולהגיע לעוד עומקים ולגלות עוד רבדים.

(חייב כאן את שיתוף הפעולה של בעלך כמובן)

8. לגבי מה שכתבת: "מרגישה שהתחתנתי עם אדם טוב מאוד בבסיסו אבל לצערי לא מפסיקה לראות חסרונות ( הלוואי שתעזרו לי להעצים את הטוב )"

זו נקודה שכתבתי עליה פעם בהרחבה - שבעצם המעבר הזה מלפני הנישואין לאחריהם היא נקודה מאוד מרכזית שצריך להבין בתוכה את המהות של הנישואין ומה קורה בתוכם.

מצרפת לך את ההודעה כאן:

פותחת בשרשור חדש - הבנת המהות של הנישואין - לקראת נישואין וזוגיות

9. לגבי הצורך שלך ביציבות וגב מבעלך -

כרגע הוא לא עובד,

ובעבר עבר מעבודה לעבודה.

אז נכון שהתחום של מקום העבודה אינו יציב כרגע.

אבל האם יש תחום/ים אחרים בבעלך שכן יציבים?

האם אהבתו אלייך יציבה?

האם תכונה אחרת בו מרגיעה אותך או מסיבה לך יציבות?

מה את כן אוהבת בו עכשיו?

מה את מעריכה בו?

על מה את כן יכולה להוקיר לו תודה?

מה קיבלת ממנו מאז שהכרת אותו?

במה הוא משלים אותך?

מה החוזקות שלו? במה הוא דווקא יותר חזק ממך?

מתי כיף לכם יחד?

נסי ממש לענות בכתב על כל השאלות הללו

+

להוסיף תכונות טובות וחוויות טובות שלכם

אפילו תוכלי להכין מנחברת ייעודית לכך וכל פעם להוסיף בה עוד משהו טוב, עוד חוויה, עוד זיכרון, עוד ביחד שלכם

ומדי פעם תוכלי לחזור ולעיין במחברת ולראות כמה באמת טוב יש בבעלך ובזוגיות שלכם!

וכמובן עצם ההתמקדות של העין הטובה וחיפוש הטוב - היא היא תעצים ותפתח את "השריר" הזה של העין הטובה וראיית הטוב...

ממש חדר כושר של הלב ככל שתתרגלי בכך זה יהיה לך עם הזמן ממש כמו טבע שני...

(- וגם בפן של העבודה עצמה - נסי להביט על כך במאקרו ולא במיקרו.

ב"ה בעלך לא עצלן אלא מנסה ומנסה, גם אם לא הולך, עדיין מנסה!

עבד בעבר וב"ה יעבוד גם בעתיד.

אז ב"ה עוד כמה זמן הוא יעבוד,

תגיעו לאיזון גם בזה.)

10. לגבי מה שכתבת: "הרבה דברים נשארים איתי כי שאני פותחת נושאים רגישים הוא מאוד מתכנס וזה מביא לפיצוצים.."

מאוד הגיוני מה שאת מתארת.

וצריך להבין כאן את הדינמיקה הזוגית ביניכם שגורמת לכך.

להבין מהם הצרכים שלך

ומהם הצרכים שלו

ואילו מהצרכים לא ממומשים כרגע - מה שיכול לגרום לאותם "פיצוצים" כמו שכתבת - כיוון שאם בטעות לוחצים על "כפתור רגשי" של בן/בת הזוג - זה מוביל אותם לפעול לפי מנגנון ההגנה שלהם -

שיכול להיות או התקפה

או בריחה

או קיפאון

(זה שכתבת שבעלך מתכנס זה יכול להעיד למשל על מנגנון של בריחה במשמעות של ניתוק מהסיטואציה המלחיצה שמתפרשת במוח כאיום,

וזה שכתבת שמוביל לפיצוצים יש להעיד למשל על מנגנון של התקפה של צעקות או בכי וכו' על מנת להתמודד ולהסיר את האיום...)

אותו "איום" הוא בעצם צורך לא ממומש שלך/שלו.

וכאשר יש לנו צורך לא ממומש - המוח משדר לנו שאנו בסכנה, שיש כאן איום,

וכדי להסיר אותו, כאמור, אנו מגיבים באחד או יותר ממנגנוני ההגנה שפירטתי...

צריך להגיע למצב שבו מזהים מהם אותם הצרכים שיש לכל אחד ואחת מאיתנו,

מדייקים איזה צורך מביניהם לא ממומש,

מבינים מה אנו מרגישים בעקבות זה ומעמיקים עוד בכך,

מתבוננים מתוך אילו מנגנוני הגנה אנו פועלים

וכמובן מובילים מצב של שינוי - לזהות את הצורך ולהגיע לכך שהוא ימומש מבעוד מועד

ובעצם כך מניעים את הזוגיות שלנו ממעגל הרסני, שבו כל אחד דורך (בלי כוונה כמובן!) על הכפתורים הרגשיים של השני/ה ורק מעצימים אחד לשני את הצורך הלא ממומש - מה שגורם בהתאמה לפעולחה עוד יותר עוצמתית של מנגנון ההגנה שלנו - וזה ממש לופ הרסני שאנו תקועים בו -

אז לומדים איך להניע ממצב כזה למצב של מעגל חיובי -

מעגל שבו אנו עונים אחד לשני על הצרכים

ופעולת ההמשך הישיר של כך שהתנהגות שלנו תהיה פעולה שמקרבת ולא מרחיקה, שמרבה אהבה והבנה ושלום ולא כעס תיסכול ומירמור...

בהצלחה רבה רבה יקרה!

מקווה שהצלחתי לעזור קצת... אין ספק שלימוד עמוק ומובנה של הדברים בתוך תהליך עמוק ושלם ומותאם אישית יהיה הכי אפקטיבי עבורכם, וכאן מחזירה אותך לסעיף 1 - אולי בכל זאת תבררו דרך הגורמים שהזכרתי דרך שכן תגיעו לתהליך אמיתי שיקפיץ אתכם קדימה ב"ה 

בשורות טובות טובות 🙏🌹🙏

לדעתי אם זה עובד לך ואת מתכננת מניעה של יותר משנה הייתי מנסה את זה שוב,

במקביל לוקחת ברזל וB12 ומקפידה שהם יהיו על הצד היותר גבוה של הטווח הרצוי כי זה מאוד משפיע על אורך הדימום, וגם לוקחת ביופלונאידים.

מהיום השלישי לדימום הייתי שותה מיץ לימון טבעי- פעמיים ביום כל פעם לימון אחד, שותה המון מים

ובימי הדימום שוטפת את האזור עם מים בצורה תכופה (לפחות 5 פעמים ביום בשרותים)

נובה רינג יכול לעשות השפעות הורמונליות, יש נשים שזה טוב להן יותר מגלולות ויש הרבה שלא.

לא מצאתי משהו אחר שמשתווה לאיכות חיים איתו

כנו שכתבת, אישה נורמלית, עם חשק, שמחה ימרוצה בסך הכל

ולא גוש הורמונים עצבני ;)

מסייגת שאצלי הדימום במחזור כן בד"כ כרגיל, הפסק ביום החמישי גג שישי.

אם את יוצאת עם תובנות תשתפי, אשמח להחכים

מניעה מקומית שלא משפיעה על כלום

בשימוש נכון מונע באחוזים גבוהים

לפי הסיפורים שאני שומעת עם התקנים לא הורמונליים נראה לי שזה כבר די דומה מבחינת האחוזים..

מבחינה מסויימת בקטע של השימוש.

אבל זה בהחלט אופציה טובה למי שהתקן ממש לא טוב לה

יש ככ הרבה סיפורים של נשים שנקלטו עם התקן

או התקן שזז או נפלט ולא שמו

אם הולכים למתאמת אני חושבת שהאחוזים ממש גבוהים

אני אישית משתמשת בזה בלית ברירה ונורא חששתי מזה כי אני בלי מניעה נקלטת מיידי (נדיר שקרה שהייתי בחי מניעה ולא נקלטתי..)

ובינתיים זה מןנע כבר כמה חודשים

כך שבלי ספק זה עושה את העבודה

המניעה של התקנים, וגם בין התקנים יש הבדלים...

ובע"ה את תהיי שייכת לאחוזים הרבים שזה מונע להן מצוין

על התקנים

שמעתי ככ הרבה סיפורים שזה לא הגיוני האחוזים שמדברים עליו

אני אבל יכולה להבין שזה באחוזים יותר גבוה מדיאפרגמה אבל עדיין כנראה שההורמונלי או הורמונים בכללי (גלולות, טבעת וכד) כנראה קצת יותר יעילים מהתקן נחושת

התקנים בראש הרשימה בצורה מובהקת.

זה היה 3 סקרים בשנים שונות.

אז גם אם הדיאפגרמה ממוקמת באחוזי מניעה פחותים מהתקן אין סיבה להחליף, זה לא אומר שבדיוק את תהיי מהאחוז שזה לא היה המניעה המספקת...

כאילו כל חודש לוקחת הימור (בשלב זה בחיים זה בסדר מבחינתי ההימור הזה)

אבל ככל שעובר הזמן אני חושבת שזה באמת מונע טוב כי ברור לי שבלי מניעה כבר הייתי נקלטת מזמן.. (כמובן הכל בידיים של ה' אבל מנסיון עבר)

בשונה מנרות ושקפים שזה באמת הימור, למרות שגם זה יש נשים שזה עובד להם יופי במשך כמה שנים.

לפספס כמו גלולה או דיאפרגמה?

לפעמים אפילו לא קולטות שדילגו על גלולה

כך שהמנייה עצמה כן מונעת טוב הבעיה זה בשימוש שלה

חוץ מדרך המניעה (כלומר איך הסוג מניעה מונע את ההריון) חלק נכבד ממה שמשפיע על איכות המניעה זה כמה סיכויים שהשימוש במניעה לא יהיה טוב.

למשל התקן בלרינה הוא התקן לא מומלץ כי הוא נפלט/זז מהמקום הכי הרבה פעמים בגלל הצורה של ההתקן שאומנם חוסכת את הדלקות שקורה הרבה פעמים עם התקן אבל זז יותר בקלות.

גלולה זה לא רק לדלג, זה גם אם היה נניח וירוס בבטן אז יש טווח זמן של בערך שבוע שרמת ההשפעה של הגלולות יורדת וצריך להשתמש במניעה וספת או לא לקיים יחסים

גם דיאפגרמה עלולה אחרי תקופה לא ממש להתאים וכו' בלי ששמים לב...

לכן מאוד חשוב בכל סוג של מניעה זה ממש להקפיד על ההוראות, וחוץ מזה להחליט על מניעה לפי רמת הדחיפות במניעה

תודה!

אבל להרבה נשים זה משפיע על אורך הדימום, כתמים, כאבים ברחם

אז הדיאפרגמה במקרה כזה לא חושבת שזה משהו שההתעסקות איתו אמורה להרתיע.

כמו להגיד שבוסת צריך להתעסק עם פדים וכד' אפילו פחות מזה..

זה משהו ככ בקטנה ומהיר וקל שבאמת לא מפריע לכלום

ואם את מזהה ביוץ בכלל אפשר לשים רק בימים הפוריים

אבל כן חשוב לי לכתוב שוב שחייבים לשאול על זה רב לפני כי הבנתי שיש פסיקות שונות בנוגע לשימוש בזה (אצלי הרב התיר אחרי שכל האופציות האחרות לא באו בחשבון בשום צורה)

זה בסדר

טיפה הכתמות פה ושם ופעם ב מאריך לי את הווסת ביום יומיים. חוץ מזה שום דבר אקוטי.

כן אכתוב שיש לי חברות שמאוד השתנה אצלן איך שההתקן תפקד מפעם לפעם (מהתקנה אחת להתקנה אחרי לידה אחרת), אז אם זה אופציה לנסות שוב ואם לא ילך לחשוב איזה עוד סוגי מניעה אפשריים, אולי שווה לשקול את זה

זה גרם לי לדלקות

3 התקנים שונים

נובה טי

גנפיקס

ומירנה

כנראה שאני רגישה לחומרים שיש בזה.

אולי בעתיד כשאסיים את הילודה אשקול לנסות שוב כי אז אין את הפחד של פגיעה בפוריות

זה בד"כ הולך יחד, רגישות למתכת. (יש הרבה שרגישות לעגילים ולא להתקנים אבל אין הרבה שרגישות להתקנים ולא לעגילים)

ואם בעתיד יהיה לך צורך לנסות שוב התקן הייתי מנסה פלקס-טי מהסוג שמצופה פלסטיק כי יש יותר סיכוי שיעבור אצלך בשקט בלי דלקות.

זהב או מצופה זהב

מי ישמע שאני כזאת עשירה חח.. פשוט הולכת עם כמה עגילים קבועים כמה שנים ומידי פעם בעלי קונה לי חדשות ואם כבר קונה אז משקיע..

אבל ממש מעניין לגבי ההתקן עם הפלסטיק אני אברר את העניין בהחלט לפעם אחרת

וההתקן בסדר גמור לי

@פרח חדש וואו לא הכרתי שההתקן גורם לכאלה דברים, אויש מבאס ממש

כי תכלס זה האופציה הכמעט יחידה של שגר ושכח באמצעי מניעה

היה לי ממש כיף עם המירנה לא לקבל מחזור..

ממש באסה

הייתה בעיה עם ההתקן! איפה המידע הזה נמצא ?

אולי צריכים להמציא התקן מפלטינה כי איתה אני חיה בשלום🤭

😅

ההורמונים בו משמעותית פחות מגלולות

וזה גם בהפרשה מקומית

יתכן ולא ישפיע בכלל על המצב רוח

הענין הוא שעד שלא מנסים לא יודעים

יש למשל בנות שהג'נפיקס או הבלרין ( אם אני לא טועה שניהם לא הורמונליים) גרמו להן לפחות תופעות לוואי מהנובה טי

מה ההבדל בין ההתקנים האלה, הם כולם נחושת?

כי ניסיתי רק את הנובה טי הרגיל.

אבל אולי תפתחי שרשור נפרד על התקנים לא הורמונליים...

מה שכן, נשמע שלא שווה לך לוותר על היתרונות של אמצעי לא הורמונלי אחרי שזה היה כ"כ משמעותי אצלך

1. צורה- נובה טי/פלקס טי הם בצורת עוגן חלק מהפלקס-טי מצופים חומר פלסטיקי שהגוף מגיב לזה אחרת, בלרינה- כדורי נחושת שמסודרים בצורת כדור וזה לא פוצע את הרחם, ג'ניפיקס צורה קצת שונה יותר דומה לשרשרת וזה ממוקם אאל"ט בדופן הרחם

2. גודל- כל התקן הוא בגודל שונה, יש סוגים שיש להם כמה דגמים

3. רמת גמישות שונה לכל דגם וממילא הגוף מתייחס לזה אחרת.

נחשב פחות מאריך ומכביד ווסתות

אבל בסוף זה אינדיבידואלי וגם תלוי בהנקה

ורק פרטי

ומסתבר שיש חשד לשארית שיליה

אוף איזה סרט.. אמרו לי לבוא עוד שבוע לראות איך זה

ובנתיים אישרה לי להתחיל נובהרינג אבל לא התקן

קחי בחשבון שזה יכול לגרום לך לדימום שוב

ואז עוד פעם לעשות הפסק ולטבול וכו

הנובהרינג או הבדיקה?

מאתמול בלילה יש לי דימום, חשבתי שזה מחזור אבל היום באולטרסאונד לא היו בטוחים אם זה ווסת או שהרחם מנסה להתנקות מ(אולי) שארית שיליה

האמת ששבועיים עכשיו לא היה לי כלום והספקתי כבר לטבול, ואני זוכרת מלידות קודמות שאני קבוע מקבלת מחזור בזמן הזה אז לדעתי זה כן מחזור

ולא תצטרכי פרוצדורה אח"כ להוציא אותם

בע"ה שילך חלק

הספרים הראשונים קלילים ובסדר, בהמשך הסדרה הופכת לטיפשית ונכתבה בבירור ע"י AI (לא ממקור רשמי, רק לפי ההרגשה). לא זכור לי יחסים חד - מיניים, אבל יכול להיות שיש וזה לא מרכזי. בת כמה הבת שלך? יש שם הרבה עיסוק במי יהיה החבר של הגיבורה, אבל בצורה נקייה יחסית

היא בכיתה ז'.

עד איזה ספר הוא קליל ובסדר?

מהספר הרביעי בערך זה מאוד מורגש שהוא נופח ע"י AI. הפסקתי לקרוא בספר השביעי, כי נמאס לי

ובסדרה הזו לא הרגשתי בכלל

מה גם שכשספר 7 יצא הAI עוד היה בחיתוליו... או שבקושי נולד

כי ספר 7 יצא באנגלית ב2018.

אני מאד מאד אהבתי את הסדרה מלבד הספר 8.5 שהיה מיותר

9.5 גם יכלו לוותר עליו, אבל היה יותר טוב

כאלו מן הספר.

אני אהבתי את הסדרה, אבל לבת שלי לא נתתי לקרוא.

חשבתי לתת לה השנה, אבל החלטתי לחכות עוד קצת.

אבל היא עד עכשיו קראה רק ספרות חרדית, אז אני כנראה לא פונקציה....

קראת את כל הסדרה?

מסכימה לשתף למה לא נתת לה לקרוא? בת כמה היא?

היא גדולה.. מאד, 17+

תולעת ספרים שלא נראתה כמוה בעולם, אבל היא אף פעם לא קראה ספרות לא חרדית

בעקרון אני חושבת שזו סדרה מצוינת, ממש נקייה

בגלל שכן יש טיפה ענייני זוגיות חשבתי לתת לה רק בשנה הקרובה.

שכבר ניסינו שני חוגים לכל אחד

וההתנהגות שלהם והעקשנות והסירובים לעזור/להתקלח/מאבקים

אני יכולה לישון מוקדם ולהשאיר את הבית נוסע או שוב לא להכין שיעורים למחר ולהיות בלחץ לעבודה שלי

או שהכל יהיה פיקס ולישון מאוחר מאד

להיות במיטות, ומשם ללכת אחורה לכל משימה ועוד קצת מרווח להתמרחויות.

יש לי ילד בכיתה א בשעה 19 הוא אחרי מקלחת אוכל. אם את צריכה זמן להתאושש אחרי עבודה אז ממש לא לרשום לחוגים.

באיזה שעה אתם חוזרים הביתה?

כשהם ילכו לישון בשעה סבירה זה ישפיע גם על היכולת שלהם לשתף פעולה ( לא פותר את כל הבעיות, אבל עוזר מאוד), יישאר לך זמן למטלות הבית ותוכלי לישון בשעה סבירה ולחזור פחות גמורה מהעבודה.

הודעות ששולחים בשעות מאוחרות, האמת? שולחת פתק שלא עשינו כי קיבלנו את ההודעה מאוחר ולהעלות את העניין באסיםת הורים.

אני לאט לאט למדתי שתחילת שנה זו הצפה והרבה הודעות ולהחזיק ראש, יודעת שאחרי החגים דברים נראים אחרת

ואני אומרת לא הם ממש בכו וצרחו

יצא לי החשק להזמין להם

ומצד שני מבינה את הצורך החברתי

אבל התגובה שלהם הפתיעה אותי

שמתי להם מסך והלכתי לנוח שעה

וכשקמתי לאחד הייתה ציפיה שאזמין חבר

והשני רצה ללכת לגינה

ושניהם צרחו והיו לא מווסתים

ונראה לי שהזדקנתי בשנה

לא הייתי חד משמעית איתם והתבלבלתי שהיה

איך אתן מתנהלות מול זה?

הרצונות שלהם זהנחמד אבל זה צריך להתאים גם לי. בטח במשו לא אקוטי כמו לפגוש חבר

אמרת לא והוא מתבאס? תני לו. לא חייב לרצות אותו. הוא יצרח עד שיירגע,תתני לו חיבוק ותמשיכו הלאה בחיים

אני גם תמיד מסכימה להזמין ללכת, אפילו שיש לי ילדים גדולים שיכולים ללכת לבד ולחזור לבד אם אני מרגישה שזה ישבש את הלוז ולא מתאים לי, אז לא

ובכללי התחלות חדשות

הם חוזרים ממש מוצפים

וטלוויזיה זה עוד יותר מציף

אז לא אומרת לא להביא אם את צריכה רגע לנוח, פשוט להבין שזה התוצאה של אחרי ולנשום עמוק לקראת זה

אני מעדיפה לשבת איתם רגוע כשהם חוזרעם ואז להוציא משחק שלא הוצאנו מלא זמן- פליימוביל, מגנטים

ולשכב על הספה לידם כשהם נכנסים לקטע

קופסאות אוכל- הכנתי איתם ביחד טבלה של מה מכינים כל יום. הם החליטו מה כל יום, רק דברים שהם אוהבים. שוקולד מסכימה ביום שישי. ואז זה ממש מסודר לנו ולהם

קופסאות אוכל מכינה בערב

ושיעורי בית אצלנו זה בקטנה עכשיו.. אז לפעמים כשחוזר מהבית ספר ולפעמים בערב כשרגועים יותר

מה עם בעלך? אנחנו מנסים לסדר את הבית תוך כדי המקלחות וההרדמות ומה שנשאר אז אחרי שנרדמים

לק"י

אלא אם כן, יש להם רצון להכין בעצמם. וגם אז צריך להכין איתם או לבדוק שהכינו נכון.

יבוא יום והם יכינו. תורידי מעצמך דברים מיותרים.

היה צהרון

וחוג אחד בשבוע לכל ילד ונגמרתי

אם את שואלת אותי זה נחמד אבל לא מאסט. יותר חשוב בעיניי לשבת איתם על שיעורים ולצאת לגינה/ לעשות ערב בבית. החיים עמוסים וסה קשוח אחרי יום עבודה להתחיל חוגים גם, בטח כשאת ככ עמוסה. אז הייתי חושבת על זה שוב, מבחינת תדירות וכמות ונחיצות

מעירה מוקדם משכיבה מוקדם

מערכת אני דואגת להם כי לא ציפיתי מהם לדאוג לזה בטח לא בתחילת שנה

לדעתי הבעיה היא שאת עובדת גם אחרי שעות העבודה, והרבה. זה גוזל ממך מלא אנרגיות וזמן

הייתי הולכת לכיוון של הפחתת עבודה יומיומית מהבית ככל הניתן. את גם בנאדם.

מה יש להם חוץ מחשבון ועיברית?

אצלי הם לוקחים כמעט הכל כל יום ודי.

לא הייתי משדלת אותם להכין איתך. אפשר לחכות עם זה.

אוכל - תחליטי איתם תוכנית מראש לכמה ימים ותכיני להם זריז לבד.

תודיעי להם שחברים תזמינו רק בהמשך אחרי החגים.

ומסכימה שזה עמוס ומלא דברים קטנים ומעצבנים בבת אחת. אחכ זה מתאזן לדעתי.

לק"י

אבל אני בהחלט מכינה לה בעצמי.

לפעמים היא רוצה להכין, אז מכינות ביחד.

וגם אם יש, זה דברים שנשארים בתא לא?

וגם אם אין תא, בכיתה א' אין קיצושע או חומש הכל חוברות דקות

לק"י

אצליכם לומדים רק קריאה וחשבון?

לא נראה לי שהם משאירים הכל בכיתה.

ואם לוקחים הכל כל יום- זה יכול להיות עוד 3-4 חוברות+ מחברות. וזה מכביד...

אבל שאר הדברים אין מה לקחת הביתה משאירים הכל בתא.

לא זכור לי שהיה ש''ב בא' חוץ מבחשבון וקריאה

לא היה הבנה לזה שהילקוט ממש ממש כבד אם לוקחים כל יום ה-כ-ל

בסוף הצלחתי להגיע לפשרה שחלק מהספרים משאירים בכיתה, לא היה מושלם אבל לפחות היה פחות כבד.

רק מה שיש שיעורי בית מחזירים הביתה. וזה משהו אחד כל יום

זה מוריד הרבה.. לעשות מערכת בגיל כזה נראלי קשוח

זה בהחלט שינוי משמעותי, ולוקח זמן להתניע את זה. זה הכי הגיוני וטבעי שעד שזה יכנס לשיגרה יותר מוכרת והמשימות יקחו הרבה פחות אנרגיה- זה יהיה איטי ומעצבן ודורש ריכוז גבוה ויותר כוחות כדי להשתלט.

לא כיף, חיבוק גדול, בעזרת השם אחרי תקופת הסתגלות לחוצה יותר זה אמור להסתדר.

עד אז, להיות בחמלה כלפי עצמך וכלפי כולכם. לא להצליף בעצמך על כל טעות, גם לך קשה ומותר להיות אובדת עצות 😉, טעויות הן חלק מהחיים והן מדייקות אותנו ומציבות לנו מטרות שיש דרכים להתקדם אליהן. לחבק את הילדים ולהיות איתם בזה גם אם אמרתם להם לא, ואגב, לגמרי יש בהם כוחות לשרוד כשאומרים להם לא.

ובבקשה, אל תשמעי את זה בטון מנוסה ומתנשא, כל כך מכירה שהתקופה הראשונה של שינוי גדול היא כבדה פי שמונה מהשיגרה שתגיע. ומה שרובנו חוות כל פעם עם ילד אחד- אצלכם זה כפול! אז זה באמת נורמלי ההרגשה שדברים יצאו מאיזון ואני מעריכה שתוך שבועיים שלושה זה יהיה בעזרת ה' מאחוריכם. בהצלחה יקרה, זה באמת לא פשוט.

משאירים הכל במגירה בכיתה, חוץ מחוברת קריאה שחוזרת הביתה לשיעורי בית כל יום. אין אצלכם מגירה בכיתה להשאיר חוברות?

ולא בסדר ששלחו שיעורי בית ב6, הייתי מוותרת באותו יום...

לא חייב חוגים אם זה מעמיס. השנה לא רשמתי אף ילד לחוג כי הרגיש שזה יותר מדי בשבילי.

כל החוסר ויסות הרגשי ישתפר עם הזמן. הגיוני שהם עדיין מוצפים מתחילת שנה.

ולגבי אוכל, לא להתרגש מזה שלא אוכלים. חבל, זה יוצר לחץ סביב האוכל. אולי תעקבי בשביל עצמך כדי לראות מה אוכלים ומה פחות (נגיד שמתי לב על אחד הילדים שלי שאם אני מביאה לו אותו כריך יומיים ברציפות אז ביום השני הוא פחות אוכל ומאז אני יותר משתדלת לגוון) אבל אל תדאגי, הם לא ירעבו...

אצלינו הדבר היחיד שהשתנה בלוז צהריים בתחילת כיתה א' זה 10 דקות שיעורי בית שהתווספו.

אתם ממש בתחילת שנה, לאט לאט תלמדו איך לסדר את הלוז בצורה יותר יעילה, וכולם יסתגלו ויהיו יותר רגועים. אל תרגישי שהמצב כרגע זה המצב הנתון לכל השנה. שיהיה בהצלחה!

תמיד ההתחלה קשה, אחר כך הם מתרגלים ואת מתרגלת והסדר יום החדש כבר יותר זורם.

בשלב הזה לא צריך לדרוש מהם לסדר את התיק.

אם זה בא מהם, אז מצוין, אבל אם לא- יותר קל לארגן לבד מלרדוף אחריהם.

בהמשך הם ילמדו לקחת אחריות ולסדר את התיק.

לגבי האוכל, אני מבינה שזה חדש לך כי בגן עם קיבלו אוכל.

לא צריך יותר מידי להשתגע.

אם הם אוהבים משהו מסויים ואין להם צורך בגיוון, אפשר לשלוח כל יום אותו דבר.

וגם אם הם לא אכלו, לא להילחץ מזה.

אפשר לנסות אפשרויות שונות ולמצוא מה הם אוכלים, אבל בלי לחץ.

אם יותר קל לך, אפשר להכין את האוכל מהערב.

אם שולחים שיעורי בית רק בערב זה לא תקין, וכדאי להגיד למטרה.

אפשר לשאול את הילדים מה היה לשיעורי בית, יכול להיות שהם ידעו מעצמם, או לבדוק אם סימנו עמודים בחוברת.

פעילויות אחר הצהריים, זה תלוי ביכולת שלך.

את יכולה להסביר להם שבתחילת השנה לוקח זמן להתרגל, ולכן כדאי פחות ללכת לחברים וכד'. ובהמשך תוכלו לחזור לפעילות אחר הצהריים.

מתי הילדים חוזרים הביתה?

יש הבדל אם מסיימים מוקדם, או שיש צהרון.

אצלינו לא היה לוז ממש קבוע.

היינו חוזרים הביתה בסביבות 14:15 אוכלים ארוחת צהריים.

לפעמים מייד אחרי זה היה שיעורי בית, לפעמים זה היה יותר מאוחר.

לפעמים היינו בבית, לפעמים יצאנו לגן שעשועים.

אחר כך ארוחת ערב, מקלחת השינה.

תתכנני את הזמן כך שהם ילכו לישון בזמן ולא יתעכבו.

ממש שומעים את העומס הטכני והרגשי ממה שכתבת.

כל שינוי דורש הסתגלות.

המח שלנו פועל על אוטומטים כדי לחסוך באנרגיה, וכל שינוי בשגרה דורש ממנו חיווטים חדשים ולכן ההתחלה תמיד דורשת יותר אנרגיה - גם אם זה שינוי משמח. תחשבי - מעבר דירה, חתונה, עבודה חדשה. בהתחלה כל דבר לוקח המון זמן ואנרגיות ונגמרים מוקדם בערב, או כבר בצהריים... ועם הזמן הרבה מרכיבי שגרה הופכים לאוטומטיים ואנחנו יכולים להמשיך בשגרה תוך כדי שמתפנה לנו אנרגיה להשקיע בדברים אחרים.

אז דבר ראשון להבין שבשבועות האלה את מסתגלת לשנה חדשה בעבודה יחד עם ילדים בבית ספר, את מושקעת בזה ולכן חייבת להניח בצד כל מה שלא דחוף - להוריד סטנדרטים בבית, לקחת עזרה, כל מה שיכול לעזור. לאפשר לעצמך מנוחה במשך היום וממש ממליצה להכניס ללו"ז פעילויות משחררות - יציאה לטבע, ריקוד, אומנות, בלי הילדים או איתם מה שיותר נגיש העיקר שתיהני. ולהחזיק בראש שעם הזמן יהיה קל יותר.

עם שאת, אם שגרת העבודה שלך דורשת יותר מידי אנרגיות - צריך לעשות שם שינוי: הקטנת היקף משרה, אימון מקצועי שיעזור לך להיות יותר יעילה או אפילו הסבה מקצועית.

דבר שני לגבי הילדים.

גם הם מסתגלים כמובן... גם להם יש עומס גדול של צוות חדש, חברים חדשים, הסעות... הרבה דרישות חלקן מתסכלות, לפעמים יש בכיתה מורים קשוחים או מריבות אלימות שאלה דברים שגורמים לילדים הרבה מתח גם אם הם רק צופים מהצד.

אז את כל החוויות האלה הם צוברים וצוברים, כי בית הספר דורש תפקוד והתנהגות נאותה, ולכן עולה מגננה שגורמת להרגיש פחות. וכשמגיעים הביתה זה צריך לעבור עיבוד ולהתפרק מהגוף, ולכן חייבים לוודא שאחר הצהריים מותאם לעיבוד ופריקה רגשית.

טלוויזיה זה עוד קלט, היא רק דוחה עוד את הפריקה.

חוגים זה עוד מטלה (בדרך כלל), ועוד זמן שילד מחזיק את עצמו ועושה מה שצריך, ועוד לחץ ועומס על ההורה. אפשר אבל לשקול טוב אם זה שווה את זה, ולא להעמיס. במיוחד לילדים שנמצאים בצהרון.

מה כדאי לעשות אחר הצהריים:

1. הכי חשוב - מרחב של זמן. לא להפוך את אחר הצהריים לשורת משימות שצריך להספיק. במרחב הזה המח של הילד יוכל להוביל אותו לעבד מה שצריך ואיך שהוא צריך.

2. משחקים פיזיים - טרמפולינה, כדור, יציאה החוצה, משחקי תנועה (המלך אמר, ים יבשה וכו'). אם את מזהה תסכול ואגרסיביות אז משחקים יותר אגרסיביים - מלחמת כריות/נודלים (האלה של הבריכה), היאבקות וכו'. להכניס צחוק למשחק, כמה שיותר זה מאד משחרר.

3. משחקי דמיון - פליימוביל, תחפושות, יצירה חופשית, הצגות, אחד ממציא התחלה של סיפור השני ממשיך וכו'.

4. אחרון והכי חשוב - בכי. בכי הוא הפורקן האולטימטיבי של עומס רגשי. הוא מאפשר ריפוי עמוק של תסכול ומקדם הסתגלות. אני מזמינה אותך להתיידד עם הבכי, לצפות שהוא יגיע בתקופה הזאת יום יום ואפילו להזמין אותו - כמו שעשית בלי כוונה כשאמרת "היום אין חבר". עשרת לילד להרגיש את התסכול ובעקבותיו באו הדמעות שלא היה אפשר לשחרר בבית הספר. אלה דמעות מבורכות, תשמחי בהן! תשמחי בשביל הילדים שלך שיש להם בית שאפשר להרפות בו.. זה כל כך משמעותי.

את כל הדרישות והמטלות של השגרה - שיעורי בית, התארגנות וכו' - להנמיך ציפיות, למנן, הכל בסדר. ילדים משוחררים ורגועים לומדים בקלות.

שמחה שעזר

ושמחה שכתבת לי

איזו הכלה !

לגבי הבכי של הילד אני חושבת שלא הייתי ברורה הוא הבין ממני שאולי הם יוזמנו אחרי המסך ואז הוא התנהג יפה לכאורה נתן לאמא לנוח וראה מסך וכשאני קמתי עייפה ומבולבלת ציפה שאזמין וכשאמרתי שלא- הוא התאכזב אותי גם ממני כי לא שללתי ולא אישרתי ולא קיימתי מבחינתו את החוזה.

עוד דבר בגלל שאחה"צ הפך לעומס טכני לי שידרתי פתאום כבדות וחרדה, איפה התיק? מה השיעורים? בואו נארגן אותו למחר ופתאום שמחת החיים נעלמה ממני ובהתאמה גם להם ולמה??? הם רק לפני שניה היו ילדים שיורדים לגינה. עצוב שפתאום המחויבות הזו מתווספת לי ולהם.

אם היית מסרבת מוקדם יותר, היית מקבלת כנראה את אותו בכי בדיוק - פחות המצפון שלך שאולי זה בגלל שגרמת לו לצפות ולהתאכזב.

והחלק השני זה החלק החשוב יותר

אחר הצהריים צריך להיות זמן כיף, רגוע ומשוחרר, זה מה שמאפשר את ההחזקה של הבוקר בלימודים ובעבודה. והתשומת לב שלך לתחושות שעוברות בך נותנת לך מצפן לבחון את זה.

אז היא הכיר את הצוות ואת רוב הילדים ופה זה חדש לו, אבל אני רואה ילדים אחרים שכבר סבבה ואצלי זה כאיחו יום ראשון שלו

עצם זה שקיבלתי המון המלצות על הגן שם עודד אותי אבל בפועל זה שונה ממש, לכן לא מסתדר לי

אבל זה לא מוזר לי כי גם בשנים קודמות היה לו קשה למרות שהכיר ילדים,

ועכשיו שהוא נכנס לגן חדש לגמרי אני לא מצפה אפילו להסתגלות עד שבועיים אחרי סוכות...

ולפעמים הרושם שיש לנו בהתחלה הוא לא הרושם שנקבל בהמשך אז אני כן הייתי נותנת הזדמנות וגם מדברת עם הגננת בערב לראות מה אפשר לעשות.

ואין וואטסאפ עם תמונות. לפחות מעודד שקיבלתם המלצות.

אבל התחלתם ממש לפני שבוע, זה נשמע לי קצת קיצוני, אבל עדיין הגיוני לשלב הזה. גם לי יש ילד בגן שממש מחורפן בבית מאז תחילת הלימודים, ויש בקרים שבוכה בפרידה. בכללי אני מכירה אותו שלוקח לו זמן להסתגל ולרוב זה קורה רק אחרי החגים. אם שבועיים שלושה אחרי החגים הוא עדיין יהיה ככה, אז הייתי מתחילה לחשוב על הכיוון של להחליף גן.

כי ההתנהגות שלו מוזרה גם בבית. אולי כי עוד קשה לו

הוא אומר "לא כייף לי שם בכלל"

תיכף יוצאים לחופשת חגים אז כל הרצף נקטע

איך אפשר לעזור לו. אולי אפשר להכין לו ספר על הגן החדש עם תמונות מהגן עם הצוות ולהקריא לו בבית. ואולי לגננת יהיו עוד רעיונות.

אני משערת שלא מצלמים מסיבות סודיות. אולי אפשר לבדוק את האפשרות לצלם רק אותו בשבילך כדי שתוכלי לדבר איתו מה עשה בגן באותו יום.

אבל לסייעת יש ווטצטפ, הם אמרו אנחנו לא צלמות אנחנו גננות...

הם פשוט לא רוצים כי תמיד ניתן למצוא פתרון כמו מייל/דדך הסייעת

כשאת נמצאת בסביבה שבה לכולם יש ווטסאפ, ולכל דבר יש קבוצה, תרגילים לשלוח תמונות. אז את מצפה לקבל תמונות מהגן במשך היום.

אבל בחברה שבה אנשים מתנהלים בלי ווטסאפ. וגם אם לחלק יש, אין קבוצות של כל מסגרת. אז לא רגילים כל הזמן לצלם ולשלוח תמונות.

תחשבי איך היה עם הגדולים שלך.

אני מניחה שאצלם לא שלחו תמונות בקבוצת ווטסאפ, ולא ציפית לקבל.

יכול להיות שהצוות בגן לא מבין את הצורך שלך בתמונות, ולא ישקיע בשביל למצוא פתרון, גיזה לא משהו שהן רגילות אליו.

הוא נוסע בהסעה לגן?

קודם כל לגבי הכניסה של ההורים לגן, גם אצלנו לא נכנסים, לא כי אנחנו מסתירות משהו, בעיקר כי כל הורה פועל אחרת, יש כאלו שנשארים הרבה זמן, מתחילים שיחות עם הצוות, עם הילדים ומפריעים להתנהלות של הגן.. אז מעבר לכמה ימי הסתגלות שבהם כן נכנסו ההורים, משהו כמו יומיים שלושה וזהו, נפרדים מהילד בדלת והילד נכנס לגן.

לגבי הבכי, יש לנו עדיין ילדים שבוכים, ויש כאלו שעדיין בוכים כל היום כמעט, הם עדיין קטנים, באים ממעון, כמו הבן שלך, ולא מכירים את שאר הילדים וזה יותר קשה.

אני לא הייתי ממהרת להסיק שקורה שם משהו, הייתי מציפה את המורכבות מול הגננת ורואה איך אפשר לעזור לילד.

וזה מה שמפריע לי

שדיברתי עם הגננת השבוע אמרתי חה זה ילד עדין ורגיש מאוד, אמרה הוא בסדר בגן, כן כמו שאמרו לי במעון שהוא בסדר בסדר ובתכלס היה פער מטורף

היום הוא בכה כל אחהצ, כבר ממש הייתי על הקצה אפילו לא אכל כלום, זה לא הילד שלי..

קשה לי להאמין שיש אלימות וכאלה אבל הקרירות שלהם מוציאה אותי מדעתי

לאלימות וכו'.

גם אם הגננות מקסימות,

ברור שהילד לא מקושר אליהן

ולא מרגיש בנח בגן...

וזה לא טוב, לא טוב לילד קטן להיות כמה שעות בואקום היקשרותי -

גם אם יש גננות או הורים אחרים שחושבים שזה נורמלי.

"ימי ההסתגלות" לא מעניינים, מעניינת ההסתגלות עצמה, והילד שלך לא הסתגל ועדיין זקוק להיקשרות העיקרית שלו בתקופת המעבר הזו.

אני חושבת שאם לך יהיה ברור מה הוא צריך ולתווך את זה לגננת - יש סיכוי לרכך אותה כלפיו, וגם מבחינת הנהלים מול הצרכים שלו.

אם תרצי מוזמנת לפרטי, אשמח לעזור לך להתכונן לשיחה הזו.

לילד שעוד לא הסתגל, עוד לא נקשר לגן ולגננות.

1. שידוך - לדבר איתו על הגננת, מה בה מוצא חן בעינייך ואם יש משהו משותף לשניהם אז לציין אותו (יש לה עיניים ירוקות כמו לך!). לספר לגננת עליו מה החוזקות שלו, מה הוא אוהב שירגישו שהם מכירים קצת יותר.

2. להעביר היקשרות בהדרגה ומתוך חיבור בין ההיקשרויות - כשמגיעים לגן בבוקר, לא לזרוק את הילד לזרועות המטפלת אלא לדבר איתה בעצמך קודם בחום ובלבביות. ילד לומד על מי אפשר לסמוך מתוך המעגלים החברתיים של ההורים שלו. (אם היא חברה של אמא - סימן שהיא "משלנו").

3. לוודא שהילד "נאסף" ע"י מישהי מהצוות, ועדיף מישהי קבועה. נאסף הכוונה ליצירת קשר עין, ואיזושהי מחווה שזוכה למענה מהילד. אפילו הנהון לשאלה "מה שלומך". רק לא לשים אותו בחלל הגן וללכת, ואפילו לא על ברכי הגננת אם היא לא אוספת אותו.

4. לגשר על הפרידה - למקד את תשומת הלב של הילד בפגישה המחודשת ולא בפרידה (בצהריים אני אבוא לגן לקחת אותך הביתה ונאכל ביחד ארוחת צהריים).

5. לתת לו מזכרת, משהו משלך שיוכל לאחוז בו בזמן שאת לא נמצאת. עדיף משהו שמותאם לשלב ההתפתחותי - למשל חולצה שישנת איתה יהיה מעולה לתינוק בן פחות משנה. עם ילדים גדולים יותר זה יכול להיות סתם חפץ שלך (תשמרי לי על הצמיד הזה ותחזירי לי בצהריים), תמונה משותפת, ציור שציירת - הכי פשוט, פתק לילד קורא. זה יכול להיות לב קטן שציירת בבוקר על היד שלך ושלו, ללבוש משהו באותו צבע, לשים לשניכם את אותו אוכל בקופסא וכן על זו הדרך.

ספר ילדים מקסים שעוסק בפרידה תוך שמירה על הקשר -

"החוט הנסתר" פטריס קארסט.

י שעוד כמה

את יכולה לבקש מהצ'ט שיתן לך רעיונות לספרים נוספים.

נסי לשקף את זה לגננות, לא מתוך האשמה אלא מתוך רצון לשותפות, שהן יעזרו לך לעזור לו.

בתקווה שזה יעזור בע"ה...

הגיוני שהוא באמת בסדר בגן ואז משחרר את הקושי בבית.

תשאלי אותו מה לא כיף לך בגן?

מה היית רוצה שיהיה אחרת?

תשמעו ממנו מה הוא יכול ומצליח לשתף אותך. אולי כיוונים שלא חשבת בכלל.

שלא מכניסים הורים ומביאים אותם לדלת.

באיזה קטע? מה אנחנו בקורונה?

היה מפגש הכרות לפני תחילת השנה? נכנסתם פנימה?

אנחנו לא בקורונה.

הבן שלי גם התחיל גן

הוא בוכה כל בוקר שלא רוצה ללכת

אני משחקת אתו קצת בגן ואז הולכת

מוציאה אותו מוקדם ולא משאירה לצהרון…

הגננת שולחת תמונה שנרגע.

אומרת גם לעצמי לקחת עוד קצת אוויר.. יהיה בסדר

בהצלחה!

ההורים לא נכנסים לגן עצמו והצוות מוציא להם את הילדים, זה נוהל סטנדרטי בהרבה מקומות.

עבדתי תקופה במעון שיקומי, ההורים היו מחכים בכניסה והצוות היה מוריד את התינוקות מהכיתות למעלה עד הפתח.

לא שולחים תמונות בגנים שפתיים- צריך אישור מכל ההורים, אסור ככה לשלוח

את יכולה לבקש אישית שישלחו תמונות רק של הבן שלך במהלך היום, לא כל הגננות אוהבות את זה...זה עלול להפריע למהלך סדר היום כשהן שניה מוציאות טלפון.

בחינוך מיוחד- שפתי- לרוב לא אוהבים לתת להורים להיכנס, כי יש ילדים עם בעיות שונות וזה עלול לעשות להם לא טוב וכו.... למה אמא שלו באה ושלי לא... בד"כ יש הסעות.

צוות קר- תבדקי ותעכבי, יצרת קשר עם הגננת? אם לא זה הזמן, תסבירי לה שקשה לו, והוא צריך תשומת לב ויחס וחיבוק בבוקר כשמגיע.

בגן של הבת שלי ביקשו אישור מכל ההורים לצלם את הילדות ולשלוח את התמונות של כולן לכל הילדות הביתה.

בגן שלה דווקא מכניסים את ההורים לגן אם הם באים, ומעודדים לזה אפילו, אבל האמת שאני יותר מבינה את הגישה ההפוכה, שלא רוצים לבלבל את הילדים, מה שיכול לקרות כשהורה נכנס, ולכן הגיוני לא לתת להורים להיכנס לגן.

בכל אופן, פותחת יקרה, יש מקום לתחושות הבטן שלך, אז תמשיכי לעקוב❤️

ונשמע לי הזוי שלא נותנים להורים להכנס.

לק"י

וגם בעבודה שלי שזה חנ"מ- נראה לי שמותר לשלוח להורים תמונות רק של הכיתה הספציפית. נראה לי שגם חותמים על זה.

בצהריים אני מבינה שמשחררים ילדים לכניסה לפי ההורים שמגיעים, כדי שלא יקרה מצב שבבלגן של הורים שיוצאים ונכנסים יצא ילד שלא אמור לצאת.

בבוקר אני גם לא מבינה מה הבעיה להכנס (עד שעה מסויימת), אבל אולי זה שונה קצת כי זה חנ"מ.

שבכל הגנים לא שולחים תמונות לפני שכל ההורים חותמים, חנ"מ ורגיל.

לא הבנתי למה בגן של הפותחת לא מחתימים הורים ושולחים תמונות...

לגבי הסוף מסכימה איתך

הנוכחות של ההורה גם נצרכת בפרידה של הבוקר הרבה יותר מאשר בצהריים.

ילדים קולטים ניואנסים, אי אפשר לזייף את זה.

נשמע שיש לך חששות שאת צריכה לברר מולך כדי להקל על הבן שלך את ההסתגלות.

אם יעזור לך מקליט, שימי מקליט.

כתבו לך לגבי תמונות וכניסה לגן. כשממילא את חוששת, כל דבר מועצם.

אני חושבת שאת צריכה להתמקד בלהיות משוחררת יותר מאשר בלנסות להעביר אותו גן.

לחשוש זה לגיטימי, אבל נשמע שהחשש הזה מנהל אתכם ולא מאפשר הסתגלות אמיתית.

לגבי פרידה הדרגתית אפשר אולי לשהות איתו בחצר/ מבואה של הגן?

אולי אפילו יסכימו להוציא משחקים מהגן למבואה. אצלנוניש משחקים כאלה על הקיר כמו שיש במרפאות, ואנחנו עוברים את ה"מסלול" ביחד לפני הכניסה לגן.

רק לגבי הכניסה לגן- בחנ''מ יש גם בעייתיות להכניס הורים בגלל סודיות רפואית של הילדים האחרים. פחות מתאים שאמא תראה קושי מסוים של ילד אחר, או דרך התנהלות שנבחרה מול ילד. אני יודעת שיש מקומות שיותר מקפידים על זה ומקומות שפחות.

ובכללי, אולי כדאי לקבוע שיחה עם הגננת. מהחוויה האישית שלי, הצוות (במיוחד בחנ''מ) הרבה פעמים מאוד מגויס ורוצה לחשוב יחד עם ההורים על איך אפשר להקל ולשפר. אולי כדאי לקבוע איתה שיחה מסודרת (טלפונית או פנים אל פנים), שתוכלי להעלות את כל החששות שלך ולחשוב איתה על פתרונות, בלי לחץ של זמן.

חיבוק, לא פשוט בכלל❤️

לא צימר

בד"כ הצימרים הפנים לא כזה מרווח בטח לא הסלון

יותר שמים דגש על מרחב חוץ

ווילה יש בה בד"כ גם שטח פנים מרווח, פינת אוכל גדולה וכו

צימרים יש המון ביישובים סביב בית שמש, היינו בכמה אבל כולם לא עם סלון גדול בכלל

לא יודעת למה יצא לי צימר

ולא צימר. מתחם שיש בו גם מקום לערוך שולחן.

אין לי מושג אם ואיפה יש דבר כזה... אבל אולי המיקוד יעזור לך בחיפוש.

בהצלחה!

על חשבונך?

אעאהרעהאעאהההה😭😭😭😭😭😭😭😭

לוקחת על חשבוני אבל יש עבודה שאיאפשר לא לעשות

מקווה שיעבור בטוב♥️

אני גם עובדת חול המועד, אבל פחות שבשגרה, דווקא השנה מרגיש לי סבבה כי יש חול המועד ארוך

אופ

לא עובר לי

דווקא כשזה ארוך זה מורגש

הילדות בבית

כולם בטיולים

זה לא יוציים בקושי מספיקים ללכת לפארק ונגמר

יש מקומות שמורידים על חול המועד רק חצי יום.

זה באמת מבאס מאוד מאוד

מבינה אותך ממש

אני יודעת שלא כולם יסכימו איתי אבל אני אישית כשמחפשת עבודה דואגת להתנות את ההסכם בזה שלא עובדת בחול המועד ואם אין אפשרות אז פשוט לא הולכת לשם. כבר ככה כל הימים והזמן והכוחות שלנו הולכים על עבודה אז לפחות שהחגים ישארו לי לנשימה

מעודדת אותך לא לוותר ולנסות כן לקבל משהו

אולי להוציא מחלה? זה בריאות הנפש 🫣