שמעתי היום את האימרה הזאת בשיעור, זה תפס אותי, אך בלתי נמנע לפעמים להעלות תהיה.
לפני שאכתוב את התהיה, אעלה עוד כמה משפטים שיכולים אולי לחדד אותה-
"אל תאמן בעצמך עד יום מותך"
"תפקיד האדם הוא לשבר את הטבע"
"לא בשמיים היא..", "התורה לא ניתנה למלאכים..."
"כשם שאדם צריך לדעת את חסרונותיו הוא צריך לדעת את מעלותיו"
(אולי לא דייקתי מילה במילה אבל זה הרעיון הכללי)
עכשיו התהיה-
מצד אחד אומרים לך משפט כזה,
מצד שני אומרים לך להאמין בעצמך ולקבל את עצמך, אז אם אתה מקבל את עצמך עם החסרונות למה שתרצה לתקן אותם?
כמו אנשים שיגידו "טוב יאללה ככה אני" בהתמודדות עם גילוי חסרון של עצמם מול הזולת.
(במיוחד כשיש שאיפה טבעית לאדם לרצות להתקדם ולהיות טוב ושאיפה מסויימת לשלמות המידות, כמובן כשזה רחוק שנות אור מהמציאות ושם לפעמים זה יכול לפגוש ולפתח סוג של קונפליקט)
מה דעתכם על זה? איפה לדעתכם נמצא האיזון הנכון בין כל המשפטים האלה ואיפה זה פוגש אתכם בעבודת המידות שלכם?
( מקווה שאני ברורה 
)
