אני חייבת לציין ששנה זו היתה מין המטורפות, ולכן, כנראה ומין הסתם השאירה אותי בחווית מטורפות כזאת, שלא ראיתי קבר, מכוסה אבנים, ותהום, וכאב. ראיתי את ההר עליו היא שוכנת לה, כמו מלאך, כמו חנהלה בשמלת שבת, בשלווה, בלי להתרעם. ככה. כולם שוכבים שם בהשלמה מוחלטת לחיים.
והמטורפות של המחשבה הזאת גערה בי ואמרה, תראי, תראי ותפנימי.
הכל מאת ה'.
ואנוכי ושאר אנשי האהבה הקשורים זה בצערו של זה, זה באבלו של זה. פתחנו את הספרון עם הפרקי תהילים ודיברנו אותם. והאותיות התחברו לתפילה קוסמית. תפילה שכולה אומרת השלמה. כולה אומרת, זה קרה, ותודה שזה קרה. ויש אנשים פה, גם, שבוכים.
המילים עפות לי מעל הראש, אחד הגברים מרים קול ואומר, מזמור ל"ג:
וכולם מלחשים רננו צדיקים באדני, לישרים נאוה תהילה. שירו לו שיר חדש, וזה מתחבר לי, בשלווה, ההשלמה, שירו לו. ככה. הוא אמר ויהי, הוא ציווה ויעמוד. נפשנו חיכתה, כי בו ישמח ליבנו. הכל מתעופף ומתחבר ושלווה גדולה יורדת עלי.
מאוחר יותר, בעוד אנשים מחפשים זרם מים לטהר אותם, משום הכיור הנעקר משום הקברים החדשים. אני צפיתי לעבר הים המשתקף, ייחלתי בכל מעודי להשלים השלמה שקטה ואוהבת עם המציאות. כל מציאות באשר היא. חסד שבחסד. כאשר ייחלנו לך.
ויצאנו, ועלינו הביתה, ואכלנו מרק עם אורז ועוף. וכולם דיברו פתאום על פסח וכו וכו וכו
כי ישר דבר ה' וכל מעשהו באמונה.
והלב מתנקה.

