ובדרך חזור היה שקט ועצוב. והיה שקיות של מאפה נאמן עם קצת בורקסים ורוגעלך. אין מה לעשות. עשיתי מה שיכלתי אז אין עוד מה לומר. שתקתי. אז לקחתי רוגעלך בטעם שוקולד והרגשתי מסכנה. הדמעות היו קרובות אז עצמתי עיניים ועשיתי את עצמי חצי ישנה. אבל מדי פעם זרקתי כמה מילים אז הם ידעו שאני ערה. חבל שספירת העומר ואי אפשר לשמוע שירים, לפחות איתם אתה מרגיש פחות לבד. בעצם טוב לא לשמוע שירים לפעמים, קצת שקט ולנקות את הראש. אתה ועצמך והעצב וזהו. ובכלל השירים התנגנו לי בראש כל הדרך, אחד אחרי השני, כמו פלייליסט מותאם אישית עם כל השירים שמתאימים לסיטאציה. כל השירים שאני אוהבת. כל השירים העצובים.
דווקא הדרך היתה קצרה.