אם אתם מרגישים בנוח עם זה, אין בעיה

קביעת יום השואה בימי ניסן היא מנוגדת להלכה. ואדרבה - אין לשתף פעולה עם זה ולנהוג באמת במיעוט שמחה.

מילא כשלא עושים כלום.. אבל מי שרוצה לעשות משהו כיף ונמנע מכך בגלל יום השואה - לכאורה עובר על ההלכה.

להמנע אקטיבית זו מעין אבילות בפרהסיא. אסור.

ולא שומעים מוזיקה.

הם גם לא בסדר?

אם יש מנהג קדום לנהוג אבלות (מסוימת) בחודש ניסן, לא רואה הגיון לאסור על המדינה לקבוע יום זכרון בחודש ניסן.

אם זה סתם כי אתה שונא את המדינה, זה לא בריא לך לשנוא מוסד שחזק ממך.

אתה נכנס לנישות מיותרות, אני האחרון ששונא את המדינה (יכלת להסתכל קצת בכ"א...)

השאלה היא מידת הסמכות, זה הכל.

כל הרבנים, והרבנות הראשית, התנגדו לקביעת יום השואה בניסן (ר' אברום פעל הרבה למנוע את זה) והם היו יהודים שנהגו דיני ספה"ע לכל דקדוקיהם.

שהמדינה היא מדינת היהודים לכל דבר ועניין, ומתוקף היותה כזאת, איננה יכולה להנחיל מנהג אבלות שמנוגד להלכה פסוקה ושררה על זה הסכמה בין כל הרבנים. (דבר שהוא די נדיר, אגב...)

ועוד משהו שאני לא מבין, המדינה היא "ממלכתית" מאוד כמו שאת אומרת, ומייצגת את כולם וכו'...אך כאשר מתגלעת מחלוקת שקשורה לנושא הלכתי ודעת הרבנות הראשית שהיא קובעת הסמכות לעניינים אלו וסמכות זו ניתנה לה ע"י הממשלה, היא לא כדעת "המדינה", איך היא ממשיכה ללכת ראש בקיר וליצור מחלוקות מיותרות...?
אם הייתה מקבלת את דעת הרבנות הראשית, הכל היה בא על מקומו בשלום, במיוחד לאור העובדה שמצד אחד הטיעון של הרבנות הוא טיעון הלכתי שאסור לנו לעבור עליו, ואילו כל הסיבה שהתאריך הזה נקבע ע"י הממשלה הוא סמלי בלבד ולא מהותי, ולפי דעתי מרד גטו ורשא הרבה פחות ייצוגי וסמלי מאשר עשרה בטבת, אבל נו, שוין, ולמרות זאת הממשלה התעקשה ובחרה בתאריך הזה.
אינני שונא את המדינה (למרות שטיעון זה לא הולבש עליי, אך שלא יהיו חלילה אי הבנות...), אך כאשר "המדינה" איננה מתנהלת בצורה נכונה ומתערבת בדברים לא לה ומתעקשת על דברים וכופה את דעתה בנושא ששייך לרבנות הראשית, זהו דבר שאני לא מסכים איתו ומבחינתי החלטות של בשר ודם, פוליטקאים שאינם מבחינתי מייצגים כלל את העילית של החברה, אינן החלטות "קדושות" שאני חייב להסכים עם כולן ולהתייחס לכולן כאל "גזירת הכתוב".
ומבחינתי ההגדרה שלך ל"מדינה" איננה נכונה, אבל בסדר...ההגדרה של מדינה היא לא רק הפוליטקאים ולא רק אותם אנשים שקבעו את זה, בכוונה יש חלוקת כוחות לכל מיני גופים, והגוף שנועד להיות הגוף שאחראי לענייני דת הוא הרבנות הראשית ומבחינתי הוא המייצג שלי של המדינה לענייני דת ולא אף פוליטקאי דיקטטורי אחר.

לא בהכרח עשרה אנשים..

(מותר לאבל לשבת על כסא נמוך בשבת אם הוא לא בציבור? אסור.

לכאורה המדד הוא ה"אקטיביות", בחירה לעשות/ לא לעשות משהו בגלל זה.

החשבון שלך נכון לגוית, אבל בניסן גם אסור להתאבל.

ספיה"ע לא דומה. יש הבדל בין המתקנים...

לא דיברתי כאן לענין חילול ה' וקידושו.

למעשה, אני לא יודע למה בכלל נכנסתי לפינה של כן פרהסיא או לא פרהסיא, אבלות אסורה בניסן גם בצנעא.

@חסדי הים

@אדם כל שהוא

זה פרהסיא (יו"ד ת,א)

הלכתית כל ימי ניסן הם שמחים ולא אומרים בהם תחנון.
והרבנות הראשית התנגדה לקביעת תאריך זה בימי ניסן, אך המדינה בכל זאת החליטה לקבוע בימי ניסן, וזה לא נתפס על הדעת, למרות הגישה של המדינה בהרבה נושאים של "ממלכתיות", פה דווקא היא בחרה ללכת "ראש בראש" ולא לקבל את דעת הרבנות הראשית ודעת ההלכה היהודית הפשוטה בנושא. בושה.

אסור לאבל לצאת לדייט?

פעם ראשונה שאני שומעת על כזה דבר.
 

לא אסור לאבל לצאת לדייט. אבל כשמישהי שואלת אם למנוע יציאה - היא באה ונותנת משקל לקביעת האבלות של היום הזה. וקביעה זו היא נגד ההלכה. 

אני גם חושבת שזה דבר נורא ונגד ההלכה לנהוג מנהגי אבלות בימי ניסן

עם זאת בחורה שנמנעת מלצאת לדייט,

אולי משתפת פעולה עם מי שהחליט לקבוע את היום בתאריך הנל נגד רצון ד',
ובמילים שלך נותנת משקל לקביעת האבלות של היום הזה
אבל לא נראה לי שאפשר לומר שיש איסור הלכתי להימנע מלצאת לדייט/
שאם היא נמנעת היא עוברת על ההלכה כי נוהגת מנהגי אבלות בפרהסיא.
פשוט כי זה לא מנהג אבלות להימנע מלצאת לדייט


כ"ש וק"ו כשזה לא פעולה אקטיבית.



 

אני לא אומר שהמניעה יציאה לדייט בעצמותה - היא מנהג אבילות.

אלא שמי שלא יוצא - ומנמק, לעצמו, באבילות - אז לא משנה אם אכן זה מנהג אבילות או לא, על כל פנים הוא מחליט "להתאבל", בדרכו שלו.

נכון שזה לא אקטיבי, חיפשתי הגדרה שתסביר בכל זאת.. הנקודה היא שזה אמנם לא אקטיבי פרקטית, אבל זה אקטיבי רעיונית - שי כאן בחירה מוצהרת להימנע, בדווקא. זה לא שבמקרה היא לא יצאה.

לבא ולומר: "אני לא עושה היום XYZ (ולא משנה אם זה דברים של אבלות במהותם או לא) בגלל יום השואה" - זה לקבל את האבילות.

גם אם מדברים על כך שזה נקבע בחודש ניסן מציינים את היום בצורה מכובדת.

מה המטרה של היום? האם זה גורע מהמטרה?

שסבר באמת שהדרך לדתיים לציין את יום השואה היא בניסיונות להתחתן או משהו בסגנון.

שוב נזכרתי שפעם הייתה איזו מישהי שהתעניינה בי או משהו (בטח זה היה להפך) ואיכשהו כי צבא יצא שאנחנו יכולים לצאת לדייט ראשון רק בערב יום השואה או שנחכה שבועיים. שנינו לא רצינו לחכות אז אמרנו טוב זה שנצא זה יהיה הניצחון על הנאצים ועוזריהם, בואי נצא.

בקיצור יצאנו וכל בתי העסק סגורים מה גם שזה לא מתאים אז הלכנו לאיזו גינה קטנה בגבעת שמואל וישבנו שם אני והיא בנדנדה כזו שאם האחד עולה השני יורד ולהפך, ושם התנדנדנו וניסינו לדבר על כל מיני דברים כמו איפה למדתי ביסודי ואיפה היא עושה שירות לאומי ומכיון שהמרחק בין שני צדדי הנדנדה גדולים, היינו צריכים לצעוק זה לזו ולאט לאט נמאס לנו עד שהשתתקנו ורק התנדנדנו בשתיקה.

ואחרי כמה זמן המישהי אמרה תגיד מה היה קורה אם היינו ניצולי שואה, ואני אמרתי מה זה אומר, והיא אמרה תחשוב שאנחנו ניצולים ונפגשים באקראי בגינה בלודג' ומגלים ששנינו יהודים, מה היה קורה? ואני אמרתי - אני לא אוהב את הכיוון שהשיחה הולכת אליו, והיא אמרה מה יש לך, תזרום.

אמנם אין חוק שמכריח אותנו לזרום בדייט ראשון אבל אף אחד לא רוצה לצאת כבד, ואמרתי אוקיי, מגניב. נראה לי שהיינו מספרים בדיחות שואה. והיא אמרה בטח היינו מספרים זה לזו בלחש שאין אלוהים. ואני אמרתי 'אין אלוהים?' בתמיהה מזוייפת, והיא אמרה 'נו, בשואה', ושנינו צחקנו לרגע קצת כדי להסתתר עם הצחוק מאחורי המחשבה שאולי באמת אין.

והיא אמרה נראה לי שאם שנינו היינו ניצולים היינו מתנפלים אחד על השניה ולא היה אכפת לנו מי זה מי ומה זה מה ואם יש אלוהים כן או לא רק נוגעים ומשתגעים ומתחבקים ועושים כל מיני דברים כי מה זה משנה אופי ואישיות העיקר שנינו יהודים ונמשכים זה לזו וזה מספיק.

ואני אמרתי - כן נשמע הגיוני שככה. והיא אמרה - טוב. ואני אמרתי - טוב. והיא נרעדה ואמרה - קר לי. ואני אמרתי - טוב. ועשיתי מה שגברים עושים כשנשים אומרות שקר להן. ואחר כך חזרתי הביתה וחשבתי שהיה מוצלח בעצם וסיפרתי הכל בטלפון לעומר. ועומר אמר - עזוב, היא תזרוק אותך בסוף.

ואני אמרתי איך אתה יודע. ועומר אמר כי היא לא רוצה אותך, היא רוצה מישהו באופן כללי, ואתה פשוט הזדמנת למקום. פשוט קר לה בנפש, וברגע שיתחמם היא תבין שהיא לא רוצה אותך ותלך. ואני אמרתי איך אתה יודע, והוא אמר כי רק נואשים מדברים על שואה ומין ואלוהים וקור בדייט ראשון.

ואני אמרתי - גם אני נואש. והוא אמר - הכל עובר בסוף, וגם לך זה יעבור. ואני אמרתי - מה אתה מבאס. ועומר אמר- מה אתה יוצא לדייט ביום השואה. ולא היה לי מה לענות לו, מה גם שהוא צדק והיא נפרדה ממני אחרי חודש בשיחה של שלש שעות שמתוכן היא שתקה שעתיים ושלשת רבעי. ועומר אמר כן, זה היה ברור שהיא תשתוק. ואני שאלתי למה, והוא אמר - כי אחרי השואה כבר אי אפשר להגיד כלום, רק לשתוק.

וזה היה קצת בדיחת שואה, אבל גם קצת נכון.

או ששאלת שאלה רטורית?

אבל אולי באמת אשים ציטוט שיהיה יותר מובן

עריכה: אי אפשר לערוך, אבל תזרום 

חיבור לרגשות זה דבר חשוב.

מי שלא בוכה גם לא יצחק וירקוד.

עת לכל חפץ

ע"ע פירושו של הרב קוק בעין אי"ה שמדברים על "הנעלבים ואינם עולבים" ומדייק שהם אנשים רגישים שנעלבים ועצם זה יש להם אפשרות להעלב ולהתגבר על כך זאת המעלה שלהם - 

"לא אמר מי שמעליבים אותם ואינם עולבים, כי אז היה אפשר להכניס בכלל גם את אותן שהושפלה נפשם עד למדרגת ההמתה הרוחנית, באופן שהחוש המרגיש את רגשי ההנאה של הכבוד ורגשי הצער של העלבון נ(ת)טמטם אצלם, ובאמת לא זוהי דרכה של תורה, כ"א שהנשמה תהיה חזקה, כח החיים יהיה במילואו, הרגש של הרגשת הכבוד ומכאוב העלבון הטבעי יהיה במלא בנינו הנפשי, במדה הראויה לאדם מצד צלם אלוקים אשר לו, המופיעה על מעלת נשמתו שהיא כבודו, אבל בכל המעמק של ההרגשה הברורה בצער העלבון, עד שהם נעלבים, בכ"ז רגש המוסר ואהבת הבריות, גם אותם שהעוו את דרכם והעבירו את הדרך עליהם, הוא חזק כל כך עד שהם אינם עולבים, דוקא עם אותו המכאוב הגדול שנפשם מציירת בעלבונם הם משתמשים בו לעצור ברוחם, שלא להיות הם מזיקים ומכאיבים את אחרים אע"פ שהם הם עולביהם עצמם. זאת היא גבורת הקודש של החיים"

עין איה על שבת ט פג – ויקיטקסט

לכן צריך לבכות, ואז אח"כ לקום. אבל לא לבכות בכלל זה טמטום הלב, בטח שזה לא יתרון.

זה נראה לי ברור

אז קודם כל זו פוזיציה בעייתית כי כביכול את שואפת להפוך למשהו מאוד מאוד שלילי על פי השיר, את שואפת להיות נשואה וכאמור השיר הזה לא מאיר נשואים באור חיובי.

דבר שני זה שרווקים לפעמים רואים את הנשואים בצורה כזו ששכחנו את איך זה להיות רווק ואנחנו רוצים שרווקים יפסיקו להיות בררנים זה לפעמים מתוך רצון לעזור, אנחנו לא היינו בררנים אף פעם, ולא מבינים כל כך את הצורך ברשימת המכולת של החברים שנשארו רווקים וכשמציעים הצעה והיא נפסלת או סתם מנסים לשוחח על העניין, אנחנו מואשמים בניתוק ובחוסר רגישות וטאקט וששכחנו איך זה להיות רווקים, לא, לא ממש שכחנו, פשוט אף פעם לא היתה לנו ממש רשימת מכולת, אף פעם לא היה לנו מחסומים רגשיים בעניין, אנחנו רוצים לעזור לאלה שנשארו רווקים אבל אנחנו מואשמים בהתנשאות אז מוטב אולי שנעזוב אתכם בשקט כדי לא להפריע.

ואז אנחנו מואשמים שאנחנו לא עוזרים מספיק.

ודבר אחרון, נישואין זה לא ארמונות מפוארים לרוב, יש הרבה מאוד התעסקויות שיש כנשואים ואין לרווקים, הרבה פעמים דווקא ההפך, הרווקות היא זו שהופכת אותך לפריווילג בלי צרות פרנסה, עצמאות, גידול ילדים ועוד.

וגם באמת צריך להבין את החשיבות בלהתעסק בשידוכים, כן יש כאלה שיש להם קושי בלמצוא, אבל באמת חושבת שכחלק מתיקון העולם והמוסר האנושי שידוכים זה צריך להיות נחלת הכלל.

השיר עוסק בכאב ותסכול

לק"י

אני באמת לא מתעסקת בכלל בשידוכים.

אבל אני לא מחלקת עיצות לנישואים, לא מתנסה על רווקים, לא חושבת שתמיד הם "אשמים" ברווקותם, לא חושבת שהכל טוב ונפלא בנישואים.

אם הכותבת התכוונה בעיקר לחלק של לעזור לחברים למצוא חתן/ כלה, אז פספסתי את זה.

וברור שכל הכללה פה היא מתוך עמדה מסויימת שאפשר מאוד לגלות הבנה כלפיה.

אמממ תאמת שפעם רווק שהציע לי הצעה אמר לי תוך שנייה, אחרי שהסברתי לו למה זה לא בדיוק מה שאני מחפש ירה לעברי - "אין את מה שאתה מחפש". שאלתי את עצמי, איך האבצע שלו קלה על ההדק לירות כזאת טענה בלי שהוא מכיר אותי בכלל, וגיליתי שלצערי השיפוטיות כלפי רווקים יכולה להעשות גם על ידי הרווקים עצמם אחד כלפי השני.

אני יכול להגיד שבאמת בנאדם שהוא נשוי הוא נמצא בעמדה שונה.

בע"ה כשאתחתן אז אני אשתדל לזכור שאני לא מבין מאה אחוז את הכאב של הבדידות, למרות שברור לי שהייתי בו לא מעט. עצם הפוזיציה היא פוזיציה אחרת. המודעות לפוזיציה היא מה שעושה את ההבדל.

השאלה המשעשעת הזו כאילו הכריחה אותי לענות בשאלה...

האם באמת נראה לכם, רווקים יקרים, שהנישואין הם איזה פעולה קטנה של מתן טבעת ופתאום הכל נהיה פשוט יותר?

(לא רוצה להיות שיפוטי, אבל לפעמים אני חושב שחלק מהבעיה של רווקים/ות שאני מכיר וגם של כמה חברים כאן, נובעת בדיוק מחוסר ההבנה של הבעיה שהעליתי. וזו גם הסיבה העיקרית שאני משתדל לא להגיב כאן).

בכל מקרה שתהיה לכולנו המון הצלחה!

ונעלמו, חברה בדיוק התקשרה והציעה. בלה בלה.

אין מה לעשות יש אנשים שמקשים

מורידים את הרמה בשביל כולם.

אין נאמנות.

מסוגלות להתכתב ולדבר ולהתלהב בערב.

בבוקר והנה היא נעלמה.

אני לא לפני הרבה זמן הייתי כל כך תמים שלא הכרתי את זה דיברתי עם מישהי(וזה היה דרך מישהו שהכיר ביננו)וקבענו שלחתי לה הודעה והיא לא ענתה..

אני בלי ווטסאפ וכו' אז ממש לא הבנתי חשבתי שהפל' לא עובד אולי היא לא קוראת הודעות סמס...

התקשרתי גם לא ענתה חשבתי הפל' שלי הלך...

ואז גיליתי שיש שם לדבר  הזה מאז כבר היו עוד כמה דברים דומים...

הייתה לי פעם שהתפניתי לבית חולים בפתאומיות בלי טלפון ולבסוף הייתי יותר מחודש בלי טלפון איני יודע כמה שיחות שלא נענו

לומר פשוט שלא מתאים?

שיש פער זה לא אמור להיות ככה..

אני חושבת שעל הגבר יותר ליזום בין דייט לדייט לפחות לפתוח את השיח . אבל התפקיד שלה זה להיפתח ולא להיסגר

בעיקר עם הקטע שעליה מוטל להיפתח לי זה לפעמים לא זורם ולא כי אני לא רוצה ואני רואה איך זה גורם לנסיגה בצד השני

יש הבדל אם זה תקוע לבין אם זה לוקח זמן..

כאילו אם בחורה לא זורמת איתי כפי שציפיתי אבל זורמת במידה מסויימת ומראה עניין אז זה לגמרי חלק מהמשחק

כי הבחורה חסומה ולא משתפת ..

והבחור גם באנרגיה זכרית פצועה - לא יוזם / רגשי נחיתות / חושב מה היא תביא לי בתמורה .

זה חוסם לגמרי את הבחורה אי אפשר להכיר ככה

ככה יש הרבה קשרים שנתקעים עוד לפני הדייט/ בדייטים ראשונים ,שיכול להיות להם פוטנציאל גדול אם כל אחד היה מתחבר למהות שלו ..

לא יודע לא מתחבר לכל משחקי המגדר האלה

בתור גבר זה ממש מתסכל שהבחורה חסומה.

אבל יש הבדל אם היא חסומה לבין זה שלוקח לה זמן יותר לשתף.. לפעמים קצת סבלנות והדברים נפתחים.

וגם לגבי האנרגיה הזכרית - יש הבדל אם הגבר בכלל לא מביא את עצמו, לבין זה שלוקח לו קצת זמן לצבור אמון ובטחון.

ונראה לי שהעקרון נכון לשני המינים,

שרואים מגמת התמקדות אז זה יכול לתת יותר בטחון ואמון שהקשר מתקדם בצרוה טובה

לא לשחק את כל המשחקים ולא לנסות להיות מי שאתה לא, אפשר להבחין אם בן אדם הוא עצמו או מנסה לחקות משהו אחר

והגיוני שהזמן בין לבין נועד לעיכול,

לכן הפער הוא לא פער שזה הפוך בהכרח שבאחד מהם מרגישים טוב ובאחד מהם מרגישים לא טוב..

לפעמים קרה לי שהרגשתי יותר טוב בין לבין מאשר בפגישות עצמן

כאילו מה שאתה חווה בדייט זו החוויה עם האישה עצמה, נעים או לא נעים יש משיכה או אין קיצור בעיקר רגש, איך הווייבים שלכם נפגשים

ובין הדייטים שההתלהבות והרגש יורדים השכל מתחיל לנתח מה היה ואם זה מתאים או לא

ובתשובה לשאלתך שתי התחושות מאוד חשובות ונראה לי שהעיקר זה איך מרגישים בדייט עצמו, ובקשר למחשבות שבין לבין לראות אם הן באות משכל ישר או מפחדים ודמיונות

הדוגמא הכי בולטת שאני חושבת עליה זה אם נגיד בדייט אתה לא מרגיש משהו מיוחד, מרגיש שזה לא כזה קשור, אבל אחרי זה בשכל אתה חושב שוואו זה אבל בדיוק מה שאני מחפש, אם זה לא דייט ראשון שני אז נראה לי ברור שאין למה להמשיך)

בפגישה עצמה אין דמיונות, הפגישה מאוד מקרקעת את הזוג והם מרגישים מה קורה ביניהם. 

בין לבין הדמיון מפתח, אפשר לחשוב איך מפה להמשיך הלאה, לטוב או למוטב... 

השכל גם נכנס בין לבין ובאמת יש צורך להבין מה השכל אומר ומה הדמיון אומר.

ואם תתבונן בתשובתי תשים לב שהזכרתי גם את הדמיון

להבנתי התייחסת לדמיון כוזב ומה שכתבתי (שלא סותר את מה שכתבת) מדבר על דמיון בכלל, גם ככלי לגיטימי.