*שיחה בין אישה מהשואה לילד מימינו*
מפגש דמיוני בין חיה ארליך, מברלין של הרייך, לאיתי נאור, מתל אביב שבישראל
חיה: “היי, אתה נראה מאוד מדוכדך”.
איתי: “אכן, ימים קשים עוברים עליי”.
חיה: “אולי אוכל לעזור?”
איתי: “איך? יש לך קשרים במשרדי אל-על?”
חיה: “מה זה אל-על?”
איתי: “זו חברת תעופה ישראלית גדולה”.
חיה: “יש חברת תעופה ישראלית?”
איתי: “בוודאי, לכל מדינה יש חברת תעופה, לפחות אחת, וגם למדינת ישראל יש חברת תעופה”.
חיה: “מדינת ישראל? יש מדינה לעם היהודי? איפה היא?”
איתי: “בין מצרים לסוריה, בין ירדן לים התיכון”.
חיה: “זו לא ארץ התנ”ך במקרה? ארץ החלומות?”
איתי: “חלומות?! חלומות באספמיה*. הכול שם מתנהל על הפנים”.
חיה: “מה למשל?”
איתי: “מה לא?! במשטרה יש מלא פרשיות…”
חיה: “רגע, משטרה? מי השוטרים? יהודים שוטרים?”
איתי: “בטח, אלא מי?”
חיה: “הנאצים! או הפולנים, ההונגרים, הרומנים, כל השאר, אתה יודע”.
איתי: “מה פתאום, זו הארץ שלנו! בקיצור, מערכת המיסים מעצבנת, הביטוח הלאומי לא מקשיב לך…”
חיה: “מה בונים עם המיסים שלכם? מחנות עבודה?”
איתי: “מה? בונים ערים חדשות, כבישים, תאורה, פארקים, את יודעת… כמו שאומרים: ‘מיישבים את הארץ'”.
חיה: “אז מה רע בזה?”
איתי: “שמאוד יקר לחיות פה. הכול בישראל יקר. הדירות, הרכבים, הקניות, אפילו להחנות בעיר את הרכב עולה כסף”.
חיה: “יש לך רכב אישי?”
איתי: “ברור! שני רכבים. אחד לי ואחד לאישה, כדי שנוכל גם לקחת את הילדים לחוגים, להצגות…”
חיה: “נשמע גן עדן. אני הכי אוהבת הצגות ביידיש”.
איתי: “יידיש? זה פאסה מזמן. רק עברית!”
חיה: “מדברים אצלכם בשפה שלנו? עברית? יש לי צמרמורת…”
איתי: “צמרמורת? תראי איזה צמרמורת תרגישי כשיקראו לך למילואים בדיוק בחודשי העומס בעבודה, כשהבוס שלך לחוץ טילים. זה סיוט!”
חיה: “מילואים? תסביר”.
איתי: “נו, גיוס לכמה שבועות לצבא”.
חיה: “יש לכם צבא? מה, מרשים לכם להילחם?”
איתי: “את צוחקת? מי צריך להרשות לנו?”
חיה: “אז זה בטח צבא עם אלות, כמו המשטרה היהודית פה”.
איתי: “אלות? איפה את חיה? יש טנקים, מטוסים, ספינות, מלא חיילים.. הכול יש לנו… אבל לא קל פה… בסוף הממשלה עושה מה שהיא רוצה”.
חיה: “יש לכם פרלמנט משלכם?”
איתי: “פרלמנט.. חחח… את יודעת, אנשים שיושבים ומחממים את הכיסאות ארבע שנים, במקרה הטוב, עד שבוחרים בהם שוב”.
חיה: “בוחרים בהם? אפשר לבחור הנהגה אצלכם? זו לא דיקטטורה?”
איתי: “דמוקרטיה גבירתי, דמוקרטיה. וזו בדיוק הבעיה! שהרוב כופה את דעתו על המיעוט הצודק”.
חיה: “אז יש לכם ארץ תנ”כית, מדינה, שוטרים, צבא, פרלמנט, דמוקרטיה, כלכלה… אם היה לי דבר אחד מכל זה הייתי מודה לאלוקים בכל יום”.
איתי: “עזבי, את לא מבינה כלום. בקיצור, אני רוצה לעזוב, לרדת מהארץ, לשנות אווירה, ללכת למקום אחר, פתוח, מכיל, בלי הרבה עומס, משהו סטרילי כזה, בלי אויבים בכל פינה”.
חיה: “לאן תלך?”
איתי: “חשבתי על ברלין, בגרמניה”.
(אסף אושליצקי)
מפגש דמיוני בין חיה ארליך, מברלין של הרייך, לאיתי נאור, מתל אביב שבישראל
חיה: “היי, אתה נראה מאוד מדוכדך”.
איתי: “אכן, ימים קשים עוברים עליי”.
חיה: “אולי אוכל לעזור?”
איתי: “איך? יש לך קשרים במשרדי אל-על?”
חיה: “מה זה אל-על?”
איתי: “זו חברת תעופה ישראלית גדולה”.
חיה: “יש חברת תעופה ישראלית?”
איתי: “בוודאי, לכל מדינה יש חברת תעופה, לפחות אחת, וגם למדינת ישראל יש חברת תעופה”.
חיה: “מדינת ישראל? יש מדינה לעם היהודי? איפה היא?”
איתי: “בין מצרים לסוריה, בין ירדן לים התיכון”.
חיה: “זו לא ארץ התנ”ך במקרה? ארץ החלומות?”
איתי: “חלומות?! חלומות באספמיה*. הכול שם מתנהל על הפנים”.
חיה: “מה למשל?”
איתי: “מה לא?! במשטרה יש מלא פרשיות…”
חיה: “רגע, משטרה? מי השוטרים? יהודים שוטרים?”
איתי: “בטח, אלא מי?”
חיה: “הנאצים! או הפולנים, ההונגרים, הרומנים, כל השאר, אתה יודע”.
איתי: “מה פתאום, זו הארץ שלנו! בקיצור, מערכת המיסים מעצבנת, הביטוח הלאומי לא מקשיב לך…”
חיה: “מה בונים עם המיסים שלכם? מחנות עבודה?”
איתי: “מה? בונים ערים חדשות, כבישים, תאורה, פארקים, את יודעת… כמו שאומרים: ‘מיישבים את הארץ'”.
חיה: “אז מה רע בזה?”
איתי: “שמאוד יקר לחיות פה. הכול בישראל יקר. הדירות, הרכבים, הקניות, אפילו להחנות בעיר את הרכב עולה כסף”.
חיה: “יש לך רכב אישי?”
איתי: “ברור! שני רכבים. אחד לי ואחד לאישה, כדי שנוכל גם לקחת את הילדים לחוגים, להצגות…”
חיה: “נשמע גן עדן. אני הכי אוהבת הצגות ביידיש”.
איתי: “יידיש? זה פאסה מזמן. רק עברית!”
חיה: “מדברים אצלכם בשפה שלנו? עברית? יש לי צמרמורת…”
איתי: “צמרמורת? תראי איזה צמרמורת תרגישי כשיקראו לך למילואים בדיוק בחודשי העומס בעבודה, כשהבוס שלך לחוץ טילים. זה סיוט!”
חיה: “מילואים? תסביר”.
איתי: “נו, גיוס לכמה שבועות לצבא”.
חיה: “יש לכם צבא? מה, מרשים לכם להילחם?”
איתי: “את צוחקת? מי צריך להרשות לנו?”
חיה: “אז זה בטח צבא עם אלות, כמו המשטרה היהודית פה”.
איתי: “אלות? איפה את חיה? יש טנקים, מטוסים, ספינות, מלא חיילים.. הכול יש לנו… אבל לא קל פה… בסוף הממשלה עושה מה שהיא רוצה”.
חיה: “יש לכם פרלמנט משלכם?”
איתי: “פרלמנט.. חחח… את יודעת, אנשים שיושבים ומחממים את הכיסאות ארבע שנים, במקרה הטוב, עד שבוחרים בהם שוב”.
חיה: “בוחרים בהם? אפשר לבחור הנהגה אצלכם? זו לא דיקטטורה?”
איתי: “דמוקרטיה גבירתי, דמוקרטיה. וזו בדיוק הבעיה! שהרוב כופה את דעתו על המיעוט הצודק”.
חיה: “אז יש לכם ארץ תנ”כית, מדינה, שוטרים, צבא, פרלמנט, דמוקרטיה, כלכלה… אם היה לי דבר אחד מכל זה הייתי מודה לאלוקים בכל יום”.
איתי: “עזבי, את לא מבינה כלום. בקיצור, אני רוצה לעזוב, לרדת מהארץ, לשנות אווירה, ללכת למקום אחר, פתוח, מכיל, בלי הרבה עומס, משהו סטרילי כזה, בלי אויבים בכל פינה”.
חיה: “לאן תלך?”
איתי: “חשבתי על ברלין, בגרמניה”.
(אסף אושליצקי)
!
"