רחל תפרה. כמו כל יום. כל היום.
בטנה מצוקמקת וידיה רועדות מרעב ועיפות.
כמה זמן עוד תשרוד ככה? היא פלטה אנחת ייאוש. אבל היא חייבת. חייבת בשביל חיים.
אחת הנשים לחשה לה פתאום בנכלוליות ''שמעת? עושים בדיקת חדרים, מה שאת לא מחביאה שם,כדאי לך שלא
ימצאו את זה''
עיניה נפערו בבהלה, בדיקת חדרים? רק זה חסר לה עכשיו... הם עלולים למצוא את חיים... חיים הקטן, נולד לתוך הגיהנום הזה , לא זכה אפילו לראות אור שמש. קומתה השתוחחה בעצב. אבל הוא יחיה , הוא לא ימות, היא יודעת, כי אם הוא ימות.... היא לא רוצה לחשוב על זה אפילו, איננה יכולה לחיות. בלי חיים, למה לחיות?
היא הציצה לכיוון החיילים שחזרו מהבדיקה אל הביתן , בידם שק. היא נשכה את שפתיה.
האם – האם ייתכן שחיים נמצא שם? בתוך השק המחניק הזה? חיים, שרק אתמול למד לומר ''אמא''?
רחל לא יכלה עוד לחכות ההמתנה שוחקת אותה, היא הסתכל סביבה, אף אחד לא רואה , וחמקה על הביתן הקטן
והמלוכלך שבו היא ישנה.
דפיקות ליבה עלו בקצב מהיר כשנכנסה, היא עצמה את עיניה דמיינה את פניו היפים והמתוקים של חיים, המרגיעים, שמזכירים את החיים של פעם, שמעלים תקווה, ואז פתחה את עיניה באחת והסתכלה מתחת לדרגש.
עיניה נקרעו באימה. חיים.
זעה כיסתה את כל גופה, מוחה הלם בפראות ''חיים!!'' היא צרחה , ופתחה בדהרה טרופה לכיוון חדר החיילים.
צרחה זעירה נשמעה משם. צרחת תינוק. תינוק סובל.
לא, רק לא זה, דמעות זלגו מעיניה, מתנופפות ברוח. היא זירזה את רגליה.
עוד צווחת כאב נשמעה ''אמא!'', ליבה נקרע לחתיכות, היא חייבת להציל אותו, היא חייבת להספיק.
אבל כשהניחה את ידה על הידית הכל נדם. שקט נורא.
היא פרצה לחדר כאחוזת תזזית, כלביאה שמגוננת על גוריה , כאם שכולה.
"איפה חיים?!" היא שאגה בייאוש על הקצין ושני החיילים שהיו שם "איפה הבן שלי , רשעים?"
הקצין חייך, על פניו הבעה מרושעת כמו של חיית טרף , והוא הרים סכין. מלאה בדם. "נהניתי".
ידיה רעדו ללא שליטה והיא הביטה בו במבט חיוור , ואז קרסה על הריצפה לאיטה.
לא.... לקחו ממנה את חיים. לקחו ממנה את בנה הקטן באכזריות. לקחו ממנה הכל.
החייל שנמאס לו, הוציא אקדח וכיוון לראשה .
לא היה אכפת לה. לא היה אכפת לה למות. לא היה אכפת לה לחיות. לא היה אכפת לה מהשטן שמולה. לא היה אכפת לה מדבר. אפילו לא מאלוקים.
היא הייתה ריקה. לא שנאה היה בה, ולא כעס. לא היה בה דבר. רק פניו של חיים הסובל עלו בעיני רוחה, וזעקותיו האחרונות מהדהדות באוזניה.
''שלום עולם'' היא לחשה '' שלום ולא להתראות'' הוסיפה '' אני שונאת אותך עולם, ואתה שונא אותי'' ואז עצמה עיניה.
החייל לחץ על ההדק.
היא אפילו לא הספיקה לצעוק.
