לצורך הבהרת השאלה, אפרט מצב תיאורטי (ברור שבמציאות הדברים הם לא כל כך שחור לבן):
נגיד שאת יוצאת כבר הרבה שנים, נפגשת עם עשרות ואולי אפילו מאוד בחורים.
בשלב כלשהו, את מסתכלת אחורה, ואומרת - מבין כל הקשרים שלי, יש שניים שעוד איכשהו רלוונטיים.
אחד הוא אדם שהיה לך חיבור מאוד עמוק איתו. השיחות איתו היו לרוב מרתקות, נוגעות בציפור נפשך. הקשר נפל על זה שהוא שמימי מידי - אין לו בכלל רגליים על הקרקע. הוא הבהיר שכאבא, הוא לא הולך להחליף טיטולים. או לשטוף כלים. וכן הלאה. ובכלל, לא לבנות עליו יותר מידי לכיוון הזה. הוא איש דיבור, לא מעשה. בשלב שנפגשתם הוא היה בישיבה, לא ברור מה התוכניות שלו בהמשך.
השני הוא אדם שהיית רוצה להיתקע איתו באי בודד. כזה שתמיד פוקח עיניים, רואה את הזקנה ועוזר לה לחצות את הכביש. כזה שיחליך טיטולים, יקום בלילה לתת בקבוק, וכן הלאה. רק מה - הוא לא בקטע של לנהל שחנ"שים. לא רוצה לדבר על מה הוא מרגיש. הוא איש פרקטי, אין לו זמן לשטויות כאלה. בשלב שנפגשתם הוא למד תואר בהנדסת משהו (כמובן עם שילוב לימודי תורה בישיבה).
מה מבחינתכם עדיף? חבר נפש, או שותף לניהול בית ומשפחה?
לו רק שני האנשים האלה הם אופציונליים, על מה היית הולכת? למה?
(כמובן שאפשר לשאול את השאלה גם בכיוון ההפוך)
