אז מי ניצח?!
היא הביטה עליו. עיניה ירו ברקים, אך עיניו היו שלוות. הוא הביט בה במבט שליו ושתק.
"דבר!" היא פקדה עליו נחרצות, אך הוא סירב פקודה ושתק.
"סיג לחוכמה שתיקה" הוא רמז לה. "התאמצי! אל תפלי לבור העצלות!"
"ספר!!" היא ניסתה להראות קשוחה... "מה הבעיה ש'ך?!?! או אולי יותר נכון למה אתה לא מתמודד
איתה לבד?! הכל אתה מפיל עלי! קצת התחשבות. מה כבר ביקשתי?!..."
אבל הוא דמם. שתיקה רועמת שררה בחלל החדר. אבל לא סתם שתיקה. שתיקה מלגלגת,
מתריסה. כאומר: "נגדי אין לך סיכוי!"
הוא צחק לה בפנים!
מעטה הקשיחות מעט נסדק, ודוק של דמעות כיסה את עיניה.
היא הביטה בו... והוא הביט בה. והיא הביטה בו שוב... אבל זה לא עזר. הוא עדיין שמר על זכות
שתיקה.
אתה שותק?!" היא שאלה אותו, וכשנותרה ללא מענה איימה: "כל מילה שתאמר תשמש נגדך ביום
הדין. אז קדימה! דבר!"
אבל הוא עדיין שתק.
הביט במבט מתריס.
ושתק.
עתה היא כבר כמעט כרעה ברך... עיניה נמלאו דמעות של תסכול, והיא קראה בקול "אפילו בחינוך
כבר לא הולך לי!!! מה כבר רציתי?! רק רציתי לחנך אותך לטוב... לעזרה לזולת. רציתי שתדע
להתמודד לבד! רק למענך רציתי זאת! למען איכות חייך."
"למעני?!" הוא שאל אותה בשתיקה, ובמבט מתריס הוסיף "ומה עם החינוך שלך?! לעבודה...
לעמל...?! לפתור את הבעיות שלי בלי להתייאש..."
היא ישבה והביטה בו, ועמדה והביטה בו. ושוב... היא ישבה והביטה.
אך הוא רק הביט בה בשתיקה וצחק.
וכך דקה... ושתיים, ושעה... ושעתיים.
עד שלבסוף התייאשה התלמידה,
את האתר של יואל גבע פתחה,
ואת פתרון התרגיל במתמטיקה גילתה.
אז מי ניצח?!
נ.ב. ולחידוד ההבנה... הוא- זה התרגיל במתמטיקה. היא- זו התלמידה המיואשת.
אז מי ניצח?!
היא הביטה עליו. עיניה ירו ברקים, אך עיניו היו שלוות. הוא הביט בה במבט שליו ושתק.
"דבר!" היא פקדה עליו נחרצות, אך הוא סירב פקודה ושתק.
"סיג לחוכמה שתיקה" הוא רמז לה. "התאמצי! אל תפלי לבור העצלות!"
"ספר!!" היא ניסתה להראות קשוחה... "מה הבעיה ש'ך?!?! או אולי יותר נכון למה אתה לא מתמודד
איתה לבד?! הכל אתה מפיל עלי! קצת התחשבות. מה כבר ביקשתי?!..."
אבל הוא דמם. שתיקה רועמת שררה בחלל החדר. אבל לא סתם שתיקה. שתיקה מלגלגת,
מתריסה. כאומר: "נגדי אין לך סיכוי!"
הוא צחק לה בפנים!
מעטה הקשיחות מעט נסדק, ודוק של דמעות כיסה את עיניה.
היא הביטה בו... והוא הביט בה. והיא הביטה בו שוב... אבל זה לא עזר. הוא עדיין שמר על זכות
שתיקה.
אתה שותק?!" היא שאלה אותו, וכשנותרה ללא מענה איימה: "כל מילה שתאמר תשמש נגדך ביום
הדין. אז קדימה! דבר!"
אבל הוא עדיין שתק.
הביט במבט מתריס.
ושתק.
עתה היא כבר כמעט כרעה ברך... עיניה נמלאו דמעות של תסכול, והיא קראה בקול "אפילו בחינוך
כבר לא הולך לי!!! מה כבר רציתי?! רק רציתי לחנך אותך לטוב... לעזרה לזולת. רציתי שתדע
להתמודד לבד! רק למענך רציתי זאת! למען איכות חייך."
"למעני?!" הוא שאל אותה בשתיקה, ובמבט מתריס הוסיף "ומה עם החינוך שלך?! לעבודה...
לעמל...?! לפתור את הבעיות שלי בלי להתייאש..."
היא ישבה והביטה בו, ועמדה והביטה בו. ושוב... היא ישבה והביטה.
אך הוא רק הביט בה בשתיקה וצחק.
וכך דקה... ושתיים, ושעה... ושעתיים.
עד שלבסוף התייאשה התלמידה,
את האתר של יואל גבע פתחה,
ואת פתרון התרגיל במתמטיקה גילתה.
אז מי ניצח?!
נ.ב. ולחידוד ההבנה... הוא- זה התרגיל במתמטיקה. היא- זו התלמידה המיואשת.
